ע' נולד בחוג'ר בנילוס הכחול, ההורים שלו היו נובים.
הוא לא יודע להגיד מה הגיל שלו בדיוק אבל בערך 27.
ע' ברח מסודאן בגיל 13-12, לפני כ-15 שנים.
ע' מספר שהוא אינו זוכר את אמא שלו ואת נסיבות מותה, הוא רק זוכר שהיה עם אבא שלו לבד בעיר הנקראת חוג'ר ושהיתה אז מתקפה על הרי הנובה ואבא שלו השאיר אותו אצל השכנים ונסע להציל את סבא וסבתא שלו מאז ולא חזר. אחר כך גילה שבמתקפה הזו נהרגו הסבים והסבתות שלו גם מצד אמו וגם מצד אביו, וגם אבא שלו נהרג שם.
ע': "בגיל שבע הבנתי שאני לבד בעולם הזה והפכתי לפליט בתוך המדינה שלי". הוא התגלגל לבד בדרך לא דרך תוך קיבוץ נדבות ובסופו של דבר הגיע לחרטום. הוא חיפש דרך לעבוד והוא מספר שמישהו שהיה לו מוסך למרצדס ריחם עליו, לימד אותו להיות מכונאיץ הוא עבד במוסך והצטיין שם. לדבריו כילד בן תשע הוא נהג במכוניות, שירת לקוחות כמכונאי ורקם קשרים. אחד מהלקוחות שלו היה שומר ראש של עומאר אל בשיר, ע' לא ידע בדיוק מי זה אבל הוא היה מסתובב במתחם המגורים של שומרי הראש והקצינים באופן חופשי. באחד הימים שומר הראש שנתן לע' לנהוג ברכבו ביקש שיביא לו את הרכב. בדרך, המשטרה עצרה אותו ועשתה חיפוש ברכב, התגלו שם כלי נשק, רימונים וציוד לחימה רב. המשטרה שחררה אותו. אבל לטענתו כשהגיע לביתו של שומר הראש וסיפר לכל הנוכחים שעשו לו חיפוש ברכב וגילו נשק, קם אחד הקצינים וכיוון לראשו אקדח, הוא היה בטוח שחייו הסתיימו. באופן שאינו יודע להסביר, שומר הראש שאתו טווה קשרים הציל את חייו ולקח אותו במכונית שלו למצרים עד לפתח משרדי ארגון הפליטים של האו"ם.
ע' הוכנס למצרים ב-1999 הוא מעריך שהיה אז בן 13 . במשרדי האו"ם הוא קיבל תעודת פליט ודירה. במשך זמן ארוך ע' מספר כי פחד מאוד לצאת מהדירה. הוא לא הצליח ללמוד בבית הספר אבל לאט-לאט יצא ועבד וגם הכיר חברה, הם התחתנו ב-2003, היא היתה פליטה מדרום סודאן, נולדו להם שני ילדים, ילד וילדה, בזמן שחיכו כמו רבים למעבר למדינה באירופה, אמריקה או קנדה.
בהפגנה הגדולה שארגנו הפליטים ב-2005 הוא השתתף וישב שלושה חודשים בכיכר מוסטפא מחמוד מול משרדי האו"ם. אשתו והילדים באו לבקר. ב-1 בינואר 2006 ביצעו המצרים טבח גדול בפליטים. ע' היה שם. לטענתו חבר שלו נהרג לידו, הוא עצמו נפצע ולא חשבו שישרוד. את הפצועים העבירו לטיפול בכנסייה לשם הגיעו רופאים לזכויות אדם לטפל בהם. שלושה שבועות הוא טופל שם, ועם כוח רצון לחיות הוא הצליח לעמוד שוב על הרגליים. כשעזב את הכנסייה הלך מיד הביתה לאשתו וילדיו. הוא חשב שהכל יסתדר אבל כעבור זמן קצר משטרת מצרים הגיעה לביתו, עצרה וכלאה אותו, הוא מספר כי הרביצו לו באלימות איומה במשך ימים רבים. ברגע שהאו"ם גילה שנעצר והיכן הוא עצור, הם שיחררו אותו, וכך זה נמשך – באים אליו הביתה, עוצרים, כולאים אותו, הוא מקבל מכות איומות וכעבור זמן האו"ם משחרר אותו. בפעם השלישית שעצרו אותו הוא הצליח לברוח. ע' אומר ששומריו היו שיכורים ולכן הצליח להימלט. הוא רץ בטירוף, עלה על אוטובוס שלא ידע להיכן הוא נוסע והגיע לסיני כעבור כמה שעות. כל מה שהיה עליו זה הדרכון שלו ותעודת הפליט שלו.
זמן קצר לאחר שירד מהאוטובוס ניגש אליו אדם, וע' סיפר לו את הסיפור שלו, אותו אדם אמר לו שהוא יעזור לו. הוא לקח אותו לביתו, ע' אכל שתה, והתרחץ ואז הם יצאו להליכה של בערך ארבע שעות עד שהאדם אמר לו: "אתה רואה שם רחוק את הכביש? לך ותשב שם", וכך ע' עשה.
הוא לא ידע שהגיע לישראל גם כשהחיילים דיברו אתו בערבית, וע' היה אתם שלושה ימים, אחר כך הורידו אותו בבאר שבע ללא כסף, ללא נעלים ובלי שיהיה לו מושג היכן הוא. בבאר שבע ניגש אליו אדם וניסה לדבר אתו אנגלית ועברית ולבסוף דיבר אתו בערבית, הוא עזר לו, נתן לו אוכל ושתייה וכסף להגיע לתל אביב (עד היום ע' מבקר את האיש כשהוא בבאר שבע). ע' הגיע לגינת לוינסקי ונלקח למשרדי האו"ם, שם ישן ועבר ראיונות. הוא מספר כי ארבעה שבועות לקח לו להאמין שהגיע לישראל. הוא קיבל, כמו רבים, אישור שהייה לשלושה חודשים ואחר כך לשישה חודשים, ואחר כך עניינו הועבר למשרד הפנים. הוא הגיש בקשת מקלט לנציבות האו"ם לפליטים בישראל וגם למשרד הפנים אך לא קיבל מעולם תשובה. בהתחלה ע' מספר כי פחד מאוד בישראל אבל אחר כך עבד כמכונאי ובמסגריות באשדוד, תל אביב וקריית גת.
ב-2009 הוא פגש חבר שהכיר ממצרים וזה סיפר לו שאשתו נפטרה מלוקמיה. פעמיים בלבד הצליח ע' לדבר אתה מאז שנכנס לישראל, זה היה ב-2007 אחר כך כבר לא הצליח להשיג אותה ולא שמע על מותה עד שאותו חבר סיפר לו על כך. ע' ניגש למשרדי האו"ם כאן וניסה להשיג מהם מידע על הילדים שלו אבל אף אחד לא ידע להגיד לו מה קרה להם. אי הידיעה הזו משגעת אותו אבל הוא לא מאמין לאף אחד כבר, גם לא לאו"ם.
כעבור שנתיים ע' התחתן שוב בישראל, עם אשה מדרום סודאן. כשגורשה הקהילה הדרום-סודאנית מהארץ ב-2012 הוא ביקש להצטרף אליה, היא היתה אז בהריון מתקדם, אבל שירות ההגירה ומשרד הפנים לא איפשרו לו לנסוע מכיוון שאינו מדרום סודאן; גם לאשתו לא איפשרו להישאר. אשתו, שהיתה אז בהריון מתקדם, גורשה וע' נשאר כאן. הוא עבד הרבה ושלח את כל כספו למשפחתה כדי שיוכלו להסתדר. לימים עזבה אשתו את דרום סודאן וחזרה למצרים, התגרשה ממנו ונישאה למצרי. את בנו השלישי ע' לא פגש מעולם. הוא מקווה לפגוש בו עוד בחיים האלו.
ע' טוען כי מעולם לא עבר על החוק בישראל.
ע': "אני לא אגיד כלום למדינת ישראל וגם שום דבר לביבי נתניהו. אני יכול להגיד לעולם, די, נמאס לנו מהחיים האלה כך. אנחנו כולנו צריכים להתאחד, אלוהים שלח אותנו לאחד ולהשלים את העולם הזה ולהגיד ביחד די למלחמות, די לגזענות, אז תתאחדו כבר ושאלוהים ישמור עליכם ויברך אתכם".
ע' כלוא בחולות שבעה חודשים.
אם יחזור לסודאן הוא אומר: "אני אהיה כמו טונה, בשר מת בקופסת שימורים, מת מוחלט".
כשאני שואלת את ע' מה החלום שלך? הוא עונה: "אני אפילו לא חולם, בעולם הבא אני אמשיך לחלום אבל עכשיו אני לא חולם".