כשהתחלנו את המסע הזה של להוציא מחדש את הקסטה, זה היה נראה לנו פשוט. רק לפתור כמה ענייני חוזים, לעצב עטיפה וזהו. חודש-חודשיים של כמה פגישות וסוגרים סיפור. רמז על העתיד להתרחש קרה כבר בפגישת העבודה הראשונה. כל הרעיון נולד כאשר נפגשנו בצילומים לסדרה התיעודית "האלבומים" ובסוף יום הצילומים קבענו להיפגש על בירה ולגלגל את הנושא. נפגשנו בערב שלמחרת בקפה "דליה" שברחוב נחלת בנימין שבתל אביב. בית קפה חביב עם חצר אחורית.
בעת המפגש פסע פנימה לתומו רן סלבין, שחיכה לאשתו שתצא מאיזו חנות בדים או משהו כזה. כשהעיניים שלו התפקסו על מה שהוא רואה הוא שפשף אותן בזמן שהוא התקרב אלינו בדרמתיות, מוכה תדהמה. "זה אמיתי? אתם רצינים? מה זה פה 1987?… מה…מה אתם עושים?" רן ואנחנו חלקנו את אותה עיר, ואת אותם מקומות שבהם הופענו. המראה של ארבעתנו יחד סביב שולחן טישטש אותו. הוא נסחף אתנו לשיחה עד שאשתו באה לאסוף אותו, מרוגזת קלות כי הוא נעלם. היא יצאה החוצה ולא הבינה לאיזה חור הוא נעלם. לחור בזמן מסתבר. תיארתי לעצמי שכשהוא ינסה להסביר לה מה הוא ראה הוא יזכה לתגובה דומה למישהו שאומר שהרגע ראה תרנגולת עם משקפיים מדברת בסמארטפון. לא היתה יכולה להיות פתיחה דרמתית יותר למסע מהרגע הזה.
אצל מוטי בבוידעם
התחנה הבאה היתה הבית של מוטי שהרבני, המנהל שלנו. באנו לאסוף את המאסטר, ביקור קצר וענייני. לאחר שיחת חולין מוטי המשיך בטבעיות: "טוב, תראו, לגבי המאסטר, אני בדיוק חיפשתי אותו כדי להראות לדרור (התחקירן של "האלבומים"), אבל לא מצאתי אותו".
"מה זאת אומרת לא מצאת?" שאלנו פה אחד.
"זאת אומרת שיש ארון שבו מרוכזים כל הדברים, כל המאסטרים והדברים החשובים – והמאסטר של המגבעת לא שם. הוא היה במין קופסה שחורה והיא לא שם. אולי דרור גנב את המאסטר בלי ששמתי לב?"
פישוף ואני נתנו אחד בשני מבט של "אוי לא, הנה אנחנו מתחילים", ולאחר חקירה קצרה נוספת החלטנו שמאחר ואנחנו כבר פה – פשוט נפתח בחיפוש מקיף בקנה מידה משטרתי כדי לאתר את המאסטר "שבטוח נמצא פה איפשהו".
מוטי, שלא ממש הרגיש בנוח עם זה שנהפוך לו את כל הבית, מלמל עוד כמה דברים על דרור ועל איזו אפשרות שאולי בעצם זרקנו את המאסטר לפח… פישוף ואני כבר היינו בעומק החיפושים. זה היה כרוך בלעלות לבוידעם עילי מאובק בטירוף, שבו רבצו באין מפריע עשרות קרטונים דחוסים בשפופרות, גזרי עיתון, אריזות של מכשירים והמון היסטוריה. במשך כשעה ויותר נברנו. על הדרך מצאנו ארכיונים שונים, אבל מאסטר לא עלה ברשתנו. המפגש הסתיים בטון עגום עם מידה לא מועטה של הלם. אין, אין מאסטר. הלכנו עם סיכום הדדי שנשוב ונחפש, ושמוטי יוסיף לחרוש ולעשות את הכל כדי לאתר את המאסטר. מה שכן, מצאנו באותו ערב סרט מוזר בעובי וצורה לא סטנדרטית. מוטי הסביר שמהסרט הזה שיכפלו במפעל את הקסטות ושעליו יש הורדה ישירה מהמאסטר המקורי, ושאם שיכפלו את הקסטות מהסרט הזה אז זה אמור להיות טוב.
עברו כמה שבועות ולאחר עוד כמה שיחות עם מוטי, שטען שהוא ניסה שוב ולא מצא את המאסטר, החלטנו על מתווה לפעולה: מנסים בכל מחיר לאתר את המאסטר, שולחים את שהרבני להיפנוזה ופולשים לו לבית שוב. במקביל מייצרים הקלטה מהסרט המוזר. פישוף בדיוק נסע לכמה חודשים, תמיר היה עסוק מאוד בענייני עבודה, אלון כבר מזמן שב לביתו שבניו יורק ואני נשארתי ביד עם הסרט בעל המראה המדאיג.
אקס-מכינה
התחנה הבאה: יואב שדמה, מומחה בעל שם בהמרות דיגיטליות של סרטי הקלטה אזוטריים. כבר בטלפון הוא פסק בחשדנות מרירה. "זה 2 אינץ', יש לך מזל שהמכונה המושבתת עדיין פה. אין הרבה דברים שמנגנים את זה". באתי עם הסרט ולאחר כמה זחילות וחיבורים הסרט עלה על המכונה. שדמה, שכבר מורגל באנשים שמגיעים מתוחים לקראת הרגע שבו יתברר מה יש על הסרטים שהם מביאים, הסתכל עלי בקריצה שנייה לפני ששם את האצבע על כפתור הפליי ואז לחץ. לאחר כמה שניות של רעש עבודה ריק מילאו את החדר צלילים מעוותים. הוא מיד עצר את המכונה ואמר בטון מרגיע ש"זה במהירות הלא נכונה". המכונה שלו לא יכולה לנגן כל כך לאט.
הוא ניסה לעזור לי באיתור מכונה שכן יכולה אבל לא הצליח, וכך נותרתי שוב עם הסרט הלא יוצלח. עוד איש מקצוע מהולל שהלכתי אליו, יורם וזאן, פסק גם הוא את אותו גזר דין ובאותה הזדמנות הסביר לי על מהירויות הקלטה בסרטים אנלוגיים: מתברר שככל שהמהירות גבוהה יותר האיכות טובה יותר, ושמטעמי חיסכון בזמן ובעיקר בחומר סרט, במפעלי הקלטות היו ממחזרים את החומר ומקליטים על הסרטים האלה שוב ושוב ובמהירות נמוכה. הכי חסכוני, הכי דפוק. עכשיו אפשר להבין למה קסטות תמיד נשמעו כל כך רע.
המשימה הבאה : לאתר מכונה. להתקשר למפעלי קלטות ולאתר את המכונות הספציפיות שהקליטו על הסרטים האלה. אבל זהו שזו שנת 2013, אין יותר קלטות, אפילו לא בעזה. צריך לטוס לקזחסטאן כדי למצוא מכונה כזו, ואז לך תדע מה יקרה.
קיבלתי טלפון של מישהו שהיה מבעלי "ישראפון", מפעל הקלטות העיקרי של ישראל של פעם. בשיחה הוא סיפר ש"שתי מכונות כאלה בדיוק נהרסו" באיזה מפעל שניזוק, לא זוכר אם משריפה או מים, אבל העיתוי היה דרמטי. לא מפתיע. האיש נתן לי באדיבותו את הטלפון של מנהל המפעל, שמעון גלמידי. "דבר אתו", הוא אמר, "אם יש מכונה שמסתובבת איפשהו – הוא יודע עליה".
התקשרתי לגלמידי החביב, שאחת המלים הראשונות שלו היתה שוב: "בדיוק". "בדיוק יש לי כאן את המכונה האחרונה, אבל אני לא יכול להשתמש בה (ניחש מראש שזה מה שאבקש), אלא רק למכור לך אותה". הוא הסביר לי בנימוס והתנצלות על איזה סכסוך שותפים ש"בדיוק" מגיע לסיומו ושזה הגורל האפשרי היחידי של אותה מכונה עלומה – למכירה בלבד.
המשימה הבאה: למצוא רוכשים למכונה. חברת התקליטים אנובה הסכימה באופן עקרוני לשמוע על האפשרות, אבל הרגשתי חובה למצוא פתרון ריאלי יותר. ומה אם הסרט יהיה בלוף? מי יודע מה יש שם? בסך הכל קיבלתי אותו מהאדם שלא זוכר איפה המאסטר בעצמו. יצרתי קשר עם כמה אנשי אולפן ופחות או יותר האדם הראשון ברשימה היה מעוניין מאוד. יהודה זייתון, שממנו אני וחצי תעשייה מקומית שוכרת ציוד וינטייג' להקלטות. הוא הביע עניין במכונה וייעד לה איזה שימוש אולפני עלום (יש כל מיני טריקים מיתיים של יצירת אפקט של חוֹם בסאונד' באמצעות מכונות ההקלטה הישנות האלה). הרגשתי גאון, סוחר, יזם ומניפולטור מוצלח. הסתובבתי בבית עם חזה נפוח וחיכיתי למוצא פיו של זייתון, שאמר שהוא כמובן מכיר את גלמידי ושהם ידברו. שניהם רציניים, אז זה קרה מהר, ולא עבר הרבה זמן וזייתון חזר אלי עם גזר דין מעודכן. במכונה הנ"ל אין לו תועלת. הוא לא יכול להסב אותה לצרכיו.
קול של אלוהים אחר
חזרתי אל גלמידי כאשר אני יודע שאין באמתחתי טריק נוסף. במהלך השיחה שאמורה היתה להיות סיכום לבבי, תודה ושלום, הוא לפתע הזכיר איזה איש בעל אולפן המרות, שיושב אי שם בשטחים הכבושים ושלו יש כנראה מכונה כזו, או שהוא קנה ממנו אחת כזו (אני כבר לא זוכר במדויק, הכל קרה כל כך מהר). לא הבנתי למה האינפורמציה הזאת הגיעה אלי רק עכשיו, אבל בירכתי את גלמידי ומיד התפניתי ליצור קשר עם משה מקריית אליעזר.
כשנסעתי אליו הבטחתי לעפרה שאשמור על עצמי. הכל היה תחת הכותרת "נסיעה לשטחים בתפקיד". כשהתברר שקריית אליעזר זו בעצם מודיעין-עלית ושבתור ירושלמי החצייה של הקו הירוק כאן היא בדיחה, זה כמו לנסוע לגבעה הצרפתית בירושלים, ברמה הזאת. ועדיין אפילו בתור ירושלמי הגעתי למקום שהיה באווירה אחרת לגמרי. עיר קטנה שמוארת כולה באורות פלורסנט עזים. בוהַק בלתי סביר אפף את כל רחבי העיר. לאחר כמה סיבובים הגעתי לרחוב שבו נמצא הבלוק של משה. המתנתי בחוץ. לאחר כמה דקות שבהן התקבצו סביבי ילדים עטויי פאות שהביטו בי בסקרנות, משה הגיע ברכב ענק, כזה של מישהו שמעביר ציוד הגברה ממקום למקום.
ביתו היה בקומה מינוס ומשהו. נכנסנו להמולת של בית רווי ילדים. שם נכנסנו לחדר אחורי קטן ודחוס בערימות של קסטות. ערימות, גבעות, הרים של קסטות. הבנתי שאני נמצא במיזם המרה פעיל ביותר. בזמן שמשה ניקה את הראש של המכונה שאמורה בעוד כמה דקות לנגן את הסרט המסתורי, הוא סיפר לי שכל מה שאני רואה אלה שיעורים של רבנים, ושהוא לא יודע אם אי פעם הוא בכלל יסיים את כל שיש כאן. ואכן, זה היה מחזה של פעם בחיים.
מדי פעם בפעם נכנס לחדר הקטן איזה ילד שטען טענות קשות על משהו שאחד האחים או האחיות עשו, אבל משה שלח אותם באדישות אוהבת בחזרה לאמם שעמלה בחוץ על ניהול החזית הזו. הוא הניח את הסרט על המכונה ולחץ פליי. הצלילים של "קול של אלוהים אחר" בקעו באופן די בוטח מהמכונה. זה נשמע לי עמום, כאילו מישהו סובב את הכפתור של הטְרַבּל שמאלה עד הסוף, אבל מרוב שרציתי שזה יהיה רגע מנצח לא אמרתי עדיין כלום. העמדתי פנים גם בפני עצמי שזהו – הנה זה קורה ויש לנו את זה, שיכנעתי את עצמי שזה נשמע טוב, שכרגע פשוט אין לי למה להשוות.
כעבור שני שירים התחלתי לשאול בנימוס שאלות חשדניות על המכונה, על כשירותה ועל מתי היתה הפעם האחרונה שהיא עשתה דבר כזה. הוא הסביר לי שמדובר במשהו שלא יכול לטעות, והרגיע אותי בטון בוטח. וככה ישבנו, הוא הביא לי כוס תה ויסוצקי וסיפר לי סיפורים מעניינים, את הלהקה שעליה דיברתי הוא לא הכיר, כמו גם הרבה שמות מוכרים בהרבה.
ככה בילינו את הצד הראשון של הקסטה. ואז, באמצע הצד השני כשכבר היינו קרובים לסיום, פתאום הופיעה יד נעלמה וסובבה את כפתור הטרבל בחזרה למקומו הנכון. החדר התמלא בתדרים גבוהים כאילו מישהו תיקן בפתאומיות רמקול שהטוויטר שלו נדפק. קמתי על הרגליים וכמעט צרחתי. מיד חזרנו לתחילתו של הצד הזה של הסרט ואז מיד לצד הראשון והקלטנו את הכל מההתחלה. מתברר שהסרטים הישנים האלה זקוקים לזמן כדי להפשיר. יש כאלה ששמים אותם בתנורים מיוחדים כדי לאפשר להם למצות את עצמם. הקלטנו הכל שוב בשעה שכבר מיצינו את כל נושאי השיחה האפשריים. אני, משה והרי הקסטות.
בלתי הפניט
המבצע הסתיים בהצלחה. חזרתי הביתה עם ההקלטה ושלחתי לכולם לינק במייל לאחר כמה ימים. התגובות היו פושרות. "נשמע לא משהו".
החלטנו לעשות טסט ולהשוות את הסרט לכל ההקלטות האחרות שיש לנו. ההקלטה שלי, קלטות אוריגינליות מהמפעל וקלטת נוספת ששהרבני מצא. הוא טען שעשה חיפוש נרחב בבית ומצא קלטת כרום דה לוקס שהיתה כנראה הורדה ראשונה מהמאסטר. לאחר הטסט שנעשה התקבלו התוצאות הבאות: ההקלטה מהקלטת ששהרבני מצא היתה מדהימה. הקלטות האוריגינליות ככה-ככה וההקלטה שעליה עמלתי חודשים: סתומה ולא שמישה.
סיכום ביניים. יש הקלטה אופציונלית להשתמש בה. כל השאר לא רלוונטי ועדיין: אנחנו רוצים את המאסטר. התחנה הבאה: ההיפנוזה. לאחר שטען שחיפש שוב ולא מצא, ביקשנו ממוטי להתהפנט, והבטחנו למצוא איש מקצוע אמין שישמור עליו היטב. כבר ראינו את עצמנו יושבים בחדר כמו בתוכניות טלוויזיה משנות ה-50 בארצות הברית, צופים בו מהופנט, ממלמל משהו על ילדים שמרביצים לו במגרש הכדורגל השכונתי. רצינו להסריט את זה, ולהפוך את זה לסרטון הפרומו של ההוצאה המחודשת. אבל איש המקצוע שהפנה אותנו אל המהפנטת היסה אותנו נמרצות וגער בנו: "מה אתם חושבים? אין מצב, מי שעושה דבר כזה מאבד את הרישיון מיד, אף איש מקצוע אמין לא ירשה לכם להיות נוכחים בסשן כזה. אם מישהו ירשה לכם זה אומר שהוא מהפנט מפוקפק". האופציה של מהפנט מפוקפק קסמה לנו מאוד, זה היה כל מה שדימיינו ורצינו. הפצרנו באיש המקצוע הבכיר למצוא לנו כזה. איש המקצוע הבכיר גער בנו שנית ואמר שא', הוא לא מכיר, וב', גם אם היה מכיר – אסור לו להפנות אותנו לדברים האלה, שהם על סף האי-חוקיות. חבל, כל כך חבל.
מארוחת הערב הזאת יצאנו עם מספר טלפון ושידכנו את שהרבני למהפנטת החביבה. חיכינו בדריכות. זה היה בהתאם ללוח הזמנים של שהרבני, והוא היה אחראי על ההתנהלות. זה לקח המון זמן. לא יכולנו לעשות דבר חוץ מלהשתגע. כמה זמן לוקח לעזאזל להרים טלפון. לאחר כחודשיים שהרבני הודיע שהוא היה בפגישה עם המהפנטת והנה הסיכום: היא אופטימית לגבי הסיכויים להפנט אותו (מתברר שלא כל אדם כשיר להיפנוט, יש כאלה שאי אפשר). בנוסף, היא אומרת שאכן יש סיכויים יפים שעקבותיו של הסרט יימצאו. אם ההנחה/אבידה היו בתחום סביר של שנים. שהרבני קבע סשן נוסף לאחר שבועיים. דה פיינל פרונטיר.
התוצאה של הסשן השני לא איחרה לבוא, המהפנטת חזרה בה נמרצות, שהרבני (כצפוי, אם אתם שואלים אותי) בלתי ניתן להיפנוט, מוחו ותודעתו בלתי חדירים, נפשו איתנה. סוד מיקומו של המאסטר טמון מאחורי החומות הבצורות האלו.
הפקנו את המאסטר מהקלטת כרום דה לוקס שנשמעה אש – והשאר היסטוריה. כחודשיים לאחר שכבר סיימנו את סבב המסיבות, הגיע מייל לקוני משהרבני: "עברתי דירה, במסגרת האריזות והניקויים, מצאתי את המאסטר".