ארבע אלמנות, 24 יתומים, רחוב אחד, עשרות של יתומים שזעקו עד לב השמים: "יתגדל ויתקדש שמא רבא", "ברוך דיין האמת" ו"ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך".
צפירות האמבולנסים לא השאירו מקום לתקווה שזה עוד מקרה של יולדת בשעה טובה בשכונתנו הברוכה, הר נוף שכשמה כן היא – הר הצופה לנוף עוצר נשימה של יער ירושלים ובית זית. בפעם אחרונה ששמענו בהלת אמבולנסים כזו עם סירנות ומסוקים שחגים מעלינו זה היה בפיגוע בישיבת "מרכז הרב" בשכונת קרית משה הנושקת להר נוף, שבה קיפחו את חייהם שמונה נערי חמד שרכנו על הגמרא.
אני נטולת טלוויזיה אז התקשרתי לחברה שבעלה מתנדב ב"חובש" הר נוף, עוד טלפונים, וויינט, והזוועה מתגלה: מחבלים שטובחים בבית הכנסת. תחילה לא פורסם שם בית הכנסת. אחוזת אימה התקשרתי לברר אצל בעלי, אך כמובן שהנייד שלו ברטט.
הילדים מתעוררים לקול הסירנות ולצעקות שלי. אני מנסה להרגיע. הם מיד מתיישבים לומר תהילים לרפואת הפצועים. אני מבררת בשישה בתי ספר, חיידרים וישיבות – ומקבלת הוראה להישאר בינתיים בבית.
הסנדוויצ'ים נשארים מיותמים על השולחן במטבח.
ואז מגיעות תמונות לא מצונזרות מהטבח. זה הרגע שבו אני מתמוטטת לספה ומתייפחת בבכי. אלוקים אדירים, ראה דם עבדיך השפוך. תמונות שמזכירות לי תקופות אפלות של פוגרומים בעיירות של יהודים עטורי תפילין עם טליתות מגואלות בדם, שרועים על הרצפה.
אני חושבת על רגעיהם האחרונים, על הפסוקים האחרונים שנאמרו, איפה אחזו? ב"פסוקי דזמרה"? ב"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה"? או אולי ב"שמע קולנו"? "ובנה ירושלים עיר הקודש"? איפה, איפה אחז אותם להב המאכלת? ואולי ב"שמע ישראל"?
לחשוב שהנשק היחיד שהיה מול המרצחים זה סידורי התפילה והסטנדר? לדעת שהם לא היו מאובטחים כי בתי כנסת וישיבות אינם מאובטחים. לא רוצה להיות צינית ביום קשה זה. מחכה לי שבוע ארוך לנחם את חברותי האבלות ואת יתומיהן. אבל רציתם שוויון בנטל?
הנה קיבלתם.
צילום: עקיבא אמיר, תושב השכונה