ירוחם של 11 בנובמבר 2014 היא מיקרוקוסמוס נהדר של ישראל הגדולה. יש בה מזרחים ואשכנזים, חרדים, דתיים וחילונים. יש בה אפילו יהודים וערבים בני הפזורה הבדואית. החדשות הטובות הן שירוחם מתמודדת עם הבעיות האלו בצורה הרבה יותר טובה ממדינת ישראל הגדולה. היא עשתה את זה בחן עד היום, ושעות אחדות לפני סיום מירוץ הבחירות המקומי, עושה רושם שהיא תצליח להמשיך להכיל את המורכבויות האלה. עם זאת, ירוחם במצוקה. היא לא בטוחה אם תוכל להמשיך ולהיות אותה ירוחם הקטנה.
ואולי יש לפתוח בהתנצלות: כשאדם בא לבקר במקום חדש ומתיימר לכתוב משהו שמייצג את המציאות, הרי שהמציאות עליה הוא כותב היא סובייקטיבית במיוחד. אין לו את הקילומטרז' הנדרש כדי לחוש בזרמים התת-קרקעיים, את הדקויות הנכונות אך ורק למקום הזה, והדברים בוודאי נכונים במקום עמוס סטריאוטיפים כמו ירוחם. לפענח את העיירה הזאת בביקור של שעות אחדות – בטח ביום בחירות, שאין בינו לבין היומיום דבר וחצי דבר – זה חתיכת מהלך שאפתני, יומרני ואפילו קצת שחצני.
ובכל זאת, הגעתי עד כאן. לא נותר לי אלא לנסות.
גם פה, פריבילגים
אליעזר באומגרטן הגיע לירוחם בגיל 18 כחלק מגרעין דתי, ונשאר כבר 19 שנים. הוא פוסט-דוקטורנט, נשוי ואב לארבעה ילדים. במידה מסוימת, הוא מסמל את מה שקרה לירוחם בעשורים האחרונים. לצד בני ובנות גרעינים שפקדו את העיר והחליטו להישאר בה, נוספו לעיר אלפי עולים מברית המועצות לשעבר. ירוחם של פעם, המעוז המרוקאי, הש"סי, המוחלש, המקופח, מוכה האבטלה, שינה את פניו. המוחלשים עוד פה, אבל אליהם נוספו שכבות של אוכלוסיות אחרות. "הפריבילגים", קורא להם באומגרטן ללא שמץ של ציניות.
באומגרטן מספר שהתעסוקה בירוחם עדיין לא במצב טוב, אבל יש פער עצום בין היכולת של משכילים, גם ברמה על תיכונית מינימלית, לבין לא-משכילים בבואם למצוא תעסוקה הארץ. "במשרות שכר המינימום התחרות עם הבדואים והעובדים הזרים קשה מאוד, אבל זה מקום טוב לאנשים שלמדו, אפילו אם הם למדו מעט, למשרות של טכנאים והנדסאים. עבור אלה, ירוחם היא מקום מצוין תעסוקתית. אפילו טוב יותר מהמרכז".
בכלל, באומגרטן הוא נציג נאמן של משהו שקשה לפספס בירוחם: האנשים כאן אוהבים את המקום שהם גרים בו. הירוחמים גאים בירוחם. וחשוב להם שהעיירה תזכה ליוקרה גם בשאר חלקי הארץ. שני המועמדים לראשות המועצה החמיצו פנים לשמע השם "המקום הכי חם בגיהנום". שניהם ענו מיד "זה המקום הכי טוב בגן עדן".
תגדיר ירוחמים
ואולי באמת כמה מלים על המועמדים, שכן קשה למצוא אותם מסכימים על דברים רבים:
מצד אחד ראש המועצה המכהן, מיכאל ביטון, יליד המקום ואחת הדמויות המבטיחות ביותר בשמאל הישראלי. הוא איש מפלגת העבודה, אבל עומד בראש רשימה מקומית – כי חלילה מלכתוב את האותיות "אמת" במעוז מח"לי היסטורי כמו ירוחם. ביטון הספיק לא מעט מאז נצחונו בבחירות הקודמות. הוא הביא לעיירה מעסיקים חדשים, מצליח לגייס תרומות נכבדות בכל העולם, התמודד עם גירעון עצום של קרוב ל-25 אחוזים בתקציב הזעום של ירוחם, ואפילו חנך בית מלון בעיר בשבוע שעבר. וכן, מותר להרים גבה בנוגע לתאריך גזירת הסרט. כל הסיכויים, יש לומר, בצד שלו. כל הסקרים מנבאים לו ניצחון.
הוא גם איש שיווק משופשף. בבית הקפה שבו אני יושב מתדרכים היחצ"נים שלו צוות של ערוץ 2.
בצד השני רץ מטעם הליכוד אילן אלמקייס, שהפסיד לביטון בבחירות הקודמות ב-2010. אלמקייס, שהסקרים לא עושים לו טוב, הפעיל בחודשים האחרונים כמה אסטרטגיות נגטיביות כדי לשפר מעט את סיכוייו, שהבולטים שבהם הם הסיסמה "ירוחם לירוחמים", כמו גם קמפיין הפחדה מפני השתלטות בדואית-מוסלמית על מרקם החיים, לצד תמונות ססגוניות של ביטון השמאלני עם אבו מאזן.
לתמיכה נלהבת זוכה אלמקייס מחברת הכנסת מירי רגב שכתבה בעמוד הפייסבוק שלה: "במהלך סיורי בירוחם בשבוע שעבר, הופתעתי לראות תמונה של מיכאל ביטון, ראש העיר ירוחם, לוחץ את ידו של אבו מאזן. בימים בהם ההסתה הפרועה כנגד אזרחי המדינה באה מכיוונו של אבו מאזן, אני מציעה לכל מועמד, זה או אחר, לגנוז תמונה מחויכת עם אבו מאזן. נכון שמנהיגות מקומית נבחנת בפעילותה לטובת רווחת התושבים, עם זאת אנחנו חייבים לזכור שהביטחון האישי של התושבים הוא חלק מרווחתם ולאחר התקופה הקשה של 'צוק איתן', אני מצפה שראשי הערים בדרום יחזקו את מחנה הימין ויהיו חלק ממחנה הימין- הלאומי ציוני".
העניין של "ירוחם לירוחמים" מעניין במיוחד. אלמקייס יוצא נגד האלפים שהגיעו בעשורים האחרונים, ובפרט בני הגרעינים הדתיים. "יש משהו בתחושות שמניעות אותו", מסביר באומגרטן. לאנשים החזקים יותר כלכלית יש גישה טובה יותר לאוזן השלטונית. למי שהוחלש באופן מסורתי, שגדל בשיכונים עניים, צפופים ומוזנחים, קשה יותר לתפוס את אוזנם של מקבלי ההחלטות.
כ-10,000 אנשים גרים ביישוב, קרוב ל-10 אחוזים מהם הגיעו במהלך הקדנציה של ביטון. עבור מקום שסבל במשך שנים מתדמית איומה ומהגירה שלילית, אלה חדשות טובות. אם תרצו, גם הסיסמה "ירוחם לירוחמים" היא חדשות טובות. פעם, הדבר הראשון שעשו צעירים אחרי צבא היה לעזוב את העיירה. היום רבים הנשארים ורבים המצטרפים.
אגב, לא בטוח שהכל בזכות ביטון. יוקר המחיה במרכז הארץ עושה את שלו, ורבים מחפשים פתרונות. חלק מהפתרונות נמצאים כאן. הפרויקטים של בנה ביתך משווקים במאות אלפי שקלים בודדות. בירוחם ניתן עדיין לבנות בית פרטי בפחות ממיליון שקל. הביקוש לדיור בעיר נותן את אותותיו, והיום מצויות 2,500 יחידות דיור נוספות בהליכי תכנון ובנייה. השינוי הזה עשוי להיות הפתרון לגירעון התקציבי המסורתי של ירוחם, אבל הוא גם איום אמיתי על דמותה המסורתית של ירוחם. הדמות שפעם נתפסה כאחת הגרועות בישראל, והיום אהובה כל כך על התושבים.
מתוך קמפיין הבחירות של אילן אלמקייס
מה זה בעצם "ירוחם לירוחמים"? אני שואל את אלמקייס.
הוא עסוק. מנייד מכוניות שיובילו מצביעים אל הקלפיות. "זה אומר שהעבודות יישארו אצלנו. שלא יילכו לאנשים שבאים מבחוץ. "זה אומר העדפה במכרזים לבני העיר, והכל במסגרת החוק".
מה שאלמקייס לא מסגיר זה שהסיסמה גם פורטת על רגשות הקיפוח של תושבי העיר הוותיקים, רגשות קיפוח שפעם נבעו מהשוואה ליישובים אחרים, והיום מהשוואה לתושבים אחרים שגרים בירוחם, חזקים יותר.
טל אוחנה רק בת 30, אבל כבר סגנית ראש המועצה. בתל אביב היא כבר היתה סמנכ"לית שיווק בחברה גדולה, או לפחות בדרך לשם. כאן היא עובדת ללא שכר, ומסיימת במקביל תואר שני בסוציולוגיה. יש מי שמודאג שביטון ינטוש את ירוחם לטובת הפוליטיקה הארצית. עשר דקות עם אוחנה משככות את הדאגה הזאת. אני שואל אותה אם אלמקייס לא נוגע בלב העניין. האם במירוץ הפיתוח לא הזנחתם תושבי השיכונים הישנים, השכונות הוותיקות?
"הטענה הזאת צפה בבחירות אבל תמיד קיימת מתחת לפני השטח. היא גם מתעצמת מאוד ברשתות החברתיות. הטענה היא שהמתיישבים בירוחם בשני העשורים האחרונים מקבלים עדיפות במה שקשור לעבודה. צריך לזכור שכל זה יושב על פער חברותי, תרבותי, כלכלי, וכן גם עדתי. בני הדור השני והשלישי לעולים מצפון אפריקה, הודו ופרס סובלים מנקודת פתיחה גרועה מאוד. והעדיפות הכלכלית של התושבים החדשים, כמו גם הגישה שלהם לתפקידים בכירים, יוצרים תחושה ש'מישהו גנב לנו את הבית'. אבל במידת מה זה טבעי ונורמלי, גם בקיבוצים, מי שגר בהרחבה אף פעם לא ייחשב לקיבוצניק בעיני הוותיקים".
אז שוב צריך לשאול: עשיתם מספיק כדי לצמצם את הפער הזה?
"אנחנו עושים מאמץ עצום שנשען על תרומות מחו"ל, וללא כסף ממשלתי. אנחנו חוששים מאוד מפער בין ירוחם הישנה והחדשה. עיקר ההשקעה שאנחנו עושים היא בחינוך, שלא מגביל כניסה של אף אחד. המטרה היא לאפשר מוביליות חברתית ורואים את זה. ועדיין, המדינה לא עושה מספיק בכל מה שקשור לדירות עמידר ודיור ציבורי בכלל, וכשילד חוזר לשיכון מוזנח וצפוף, יש לזה השפעה לא מבוטלת על ההתפתחות שלו".
אילן אלמקייס אמש במטה הבחירות שלו
אסור לך לזרוק גפרורים
אם עניין "ירוחם לירוחמים" יושב על פצע, הרי שלדברי משה פרץ, שגר בעיר 50 שנה מאז שעלה ממרוקו בילדותו, קמפיין ההפחדה מפני השתלטות בדואית הוא חוסר אחריות לחלוטין.
אלמקייס מבסס את המהלך על התגייסותו של ביטון, לצד קבוצות פעילים מקומיים, להקמת יישוב בדואי על 500 דונם מאדמותיה של ירוחם. מאז ומתמיד הקיפו אנשי שבטים מקומיים את העיר. במסגרת מתווה פראוור, תקבל ירוחם חלק ניכר מהאדמות שעליהם יושבים השבטים, ובמקביל יוקם היישוב הבדואי בסמוך.
מראה החמורים של הבדואים, הקשורים בעץ סמוך לסניף של קופת חולים מוכר לכל מי שמבקר בירוחם לפעמים. "אנחנו חיים בשלום מאז ומתמיד", מספר פרץ, "לא ייתכן שבדואי שנהרג בשבילי על הגבולות לא יקבל זכויות כמו כל אזרח. יש לנו יחסים נפלאים אתם. זה יישוב שצריך לנהל. יש לו בעיות מוניציפליות להתמודד איתן. אתה לא יכול להיות נציג ציבור ולזרוק ככה גפרורים".
חברו של פרץ, אמנון שביט, מעיר ש"ילדים בני עשר צועקים עכשיו בקלפי שהילדים שלי יילכו ללמוד במסגד. אלמקייס צריך להתבייש. הוא מפיץ שנאה וגזענות".
אני מעיר להם שהם לא מדברים כמו חובשי כיפות שאני שומע ביתר חלקי הארץ. הם מספרים לי על גששים בדואים שהצילו את חייהם במלחמות. "אנחנו מאמינים בדו קיום", מושך פרץ בכתפיו. "התפקיד של ביטון מחר בבוקר הוא לקחת את אלה שהושפעו מהגזענות ולחנך אותם. האסטרטגיה של אלמקייס חסרת בסיס ונטולת קיימות בטווח הארוך. זה לא עזה פה. לא ייתכן שלא מאפשרים לבדואים לבנות. זה פשוט לא יכול להיות".
כתבתי כבר: ירוחם יכולה להעביר לישראל שיעור בהתמודדות עם דילמות חברתיות ותרבותיות.
התוכניות להקמת רחמה- יישוב בדואי נפרד שיהיה שייך למועצה האזורית הבדווית נווה מדבר. צילום מתוך הפייסבוק של מיכאל ביטון
קהילה של קהילות
תגיד, אני שואל את באומגרטן, אתה יודע שכשאנשים מספרים לי על ירוחם נוצצות להם העיניים? זה נשמע כאילו מדברים על יהדות בבל, כאילו יש פה איזה מרכז כובד. אני לא יודע איזה: אולי חינוכי, אלי תרבותי, אולי דתי.
"ירוחם מיוחדת בכך שהיא מתמודדת עם הבעיות של מדינת ישראל טוב יותר ממדינת ישראל," הוא עונה. "הבית היהודי תומך כאן במיכאל ביטון, שהוא מועמד שמאלני. תסתכל על הבנות כאן למטה", הוא מחייך ומצביע על נערה בג'ינס צמודים וחולצה של הבית היהודי שחושפת כתף כמו ברוטשילד. "יש כאן את כל המורכבויות, בין קבוצות כלכליות, בין ותיקים לחדשים, דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים, אבל ירוחם מתאפיינת במעורבות אזרחית יוצאת דופן, הרבה מעבר למה שמוכר במקומות אחרים. אתה רואה את זה במאבק למען הבדואים, בעימות עם מועצת רמת הנגב על הארנונה וגם בהטרוגניות של החינוך. אז אני לא יודע לגבי מוקד כוח, אבל ירוחם היא מקום שבאמת טוב לחיות בו".
בסופו של דבר, הקמפיין של אלמקייס מתמקד בפחד. אפשר לקרוא לזה פחד מערבים, פחד מאשכנזים, פחד מתושבים חדשים, אבל אולי יותר מכל הפחד של אלמקייס הוא פחד מאובדן הזהות. האם ירוחם שאינה מודרת, אינה דפוקה, אינה אומללה, מדוכאת ומוחלשת, תישאר ירוחם האהובה שלו?
ולמרות שאלמקייס פורט על הפחד מהסיבות הלא נכונות לטעמי, הוא יושב על נקודה אותנטית. כי עם 2,500 יחידות דיור, עם 5,000 התושבים הנוספים שלהם זקוקה ירוחם כדי להגיע לאיזון התקציבי המיוחל, האם זו תהיה אותה ירוחם? עם מרכז של ביג, מלון על שפת האגם, סניפים של מקדונלדס וקסטרו, מה יישאר מהדמות הרומנטית של מקונדו המרוקאית שבלב המדבר?
טל אוחנה מסכימה ששמירה על ייחודה של העיירה היא אתגר גדול.
"ירוחם היא קהילה של קהילות. כל קהילה מקבלת את הגוון והזהות הייחודית שלה והיופי הוא במפגש בן הזהויות השונות. אבל כדי לספק שירותים בסיסיים לקהילה כאן, חסרים 14 מיליון שקל בשנה. הפער הזה יצטמצם אם יהיו פה עוד 5,000 איש. זו המטרה שלנו."
וירוחם תישאר ירוחם?
"זה אתגר גדול. נצטרך לפעול כדי לא לאבד את הייחוד ואת הקהילתיות שלנו. צריך להגיד שזה מה שאנחנו רוצים: עוד 5,000 תושבים בעשור הקרוב. לא יותר מזה. אנחנו לא רוצים כאן עיר של 40 אלף תושבים. אני מאמינה שאנחנו בדרך".
אתמול בלילה התברר כי מיכה ביטון זכה בבחירות והוא ימשיך לקדנציה שנייה בתפקידו כראש מועצת ירוחם ברוב של 70 אחוזים מהקולות. אילן אלמקייס שהתמודד מולו מטעם הליכוד, זכה ב-30 אחוזים מקולות הבוחרים.