שיעור באנטומיה

10 באוקטובר

עומד שם איזה רס"ר מפקדה וצורח: "תרד עכשיו מהאוטובוס. אתה שומע אותי? תרד! אני אשפוט אותך!"

והוא מבעד לחלון עונה לו: "תשפוט אותי אחרי שתיגמר המלחמה. ניפגש – ניפגש; לא ניפגש – לא ניפגש. מה שיהיה יהיה".

אפילו "הסוס הלבן", רס"ר המשמעת האגדי של בית הספר לשריון, עזב כבר את ג'וליס, ואותו רוצים להשאיר שם? בשביל מה? לשמור על מחנה נטוש? אז אפילו שהוא חייל בסדיר ומדריך בבסיס, הוא הולך ובמסגרת הברדק העצום שנוצר ב-6 באוקטובר הוא נרשם במרכז הגיוס שפתחו במקום כאילו הוא מילואימניק שהגיע הרגע מהבית:

---

שם?

"דני סיגלר".

מקצוע?

"מפקד נגמ"ש".

אומרים לו: "מפקד נגמ"ש אנחנו צריכים, תעלה לאוטובוס". ואחרי שהוא עולה לאוטובוס, ואחרי שהוא מחליף כמה מלים חמות עם הרס"ר שעלה על התרגיל שלו, ואחרי שהוא מגיע לשדה תימן ומשם על השרשראות איזה 300 ק"מ עד טסה, אומרים לו, "אתה תצטרף לחפ"ק של מפקד האוגדה אריק שרון, לנגמ"ש שלו", והוא, לא בשביל זה עשה את כל הדרך. כי "חבל לי לפספס את המלחמה". ודווקא סיגלר הזה, כפסע בינו לבין הכניסה לספרי דברי הימים, בהקשרו של אריאל שרון.

שנה לפני כן, ב-1972, הכניסו את הזלדות, הנגמ"שים M113 לחיל הרגלים המשוריין, שיחליפו את הזחל"מים הישנים – וכל מי שהיה בחרמ"ש והיה לו רישיון ב' שלחו אותו לקורס נהיגה. והוא, מושבניק מבית לחם הגלילית, בטח שיש לו רישיון. הוא בקורס בסיני, וביד יש לו כלי רכב חדש ומהיר וזריז, והוא קצת משחק, והוא קצת משתולל. עכשיו, בחול, אם אתה מושך את ידית ההגאים, הנגמ"ש מסתובב לאט. אבל על האספלט, תזיז את הידית טיפה – זה כמו על קרח. אז הוא נוסע שם על הכביש מול קנטרה "והחבר'ה מבסוטים, ואני מרביץ, ולוקח את הסיבוב ב-90 מעלות". ואז בום מולו בא בטיסה הרכב של אלוף הפיקוד. בשנייה האחרונה, וממרחק של כמה סנטימטרים, נמנעת תאונה חזיתית. הוואגוניר של אריאל שרון חותך לחולות. "אחרת יכול להיות שהייתי עושה היסטוריה". מה היה יכול להיות אם.

בכל מקרה, גם עכשיו אין לו עניין במפגש חזיתי עם אריק. בינתיים הוא מעדיף להיתקל במצרים. אבל אין לו שיבוץ. "אז אמרתי, אני אעצור את אחד הנגמ"שים, אני אעלה עליו, בטח יהיו שם חבר'ה שאני מכיר מקורס מ"כים. אבל הנגמ"שים מפוצצים-מפוצצים באנשים. אין מקום". ואז הגיע צ750421, "הנגמ"ש הזה של פינוי פצועים, והיה עליו בן מחזור שלי, גרשון גורביץ מיגור שהלך לקצינים, ואפילו חסר לו לוחם, אז עליתי". ביום הראשון שלו על הנגמ"ש סיגלר מגיע עם הצוות לציר עכביש. השעה היא לפנות ערב ופתאום הוא רואה בשמים כתם שחור שהולך ומתקרב מכיוון מערב. זה מטוס סוחוי. "זאת טבילת האש הראשונה שלי: מטוס מצרי שמפציץ את הציר". הנגמ"ש בורח מיד לדיונות. ועל עכביש נשארים אלה שלא יכולים לברוח: נהגי המשאיות, מובילי הדלק, מובילי התחמושת "ואין להם לאן ללכת, אין להם איפה להסתתר. מסכנים, איפה יסתתרו? מתחת לאוטו? זה פצצה. רסיס אחד כל האוטו נדלק".

ונציה, סוף

עוברים עוד כמה ימים והנגמ"ש ואנשיו עוברים עוד כמה טבילות של אש, ובאחר הצהריים של יום רביעי, 10 באוקטובר, נשמעת קריאה דחופה בקשר האוגדתי: "תורן של מרגנית, עבור". זה קולו של רופא חטיבה 14, הד"ר דורון מייזל שזועק: "פצועים ב'כספי-פוטון'. אני חוזר, פצועים ב'כספי-פוטון. עבור'". הד"ר חנן טאובר קורא לסיגלר, לגרשון גורביץ, לשלמה קרודו, לאורי יורן ולעקיבא גרוס, לצוות שלו, שיעלו מהר על הנגמ"ש. אבל הארוע הזה מתרחש אצל כוח שלא באחריותו, זאת בכלל לא החטיבה שלו, הוא הרופא של חטיבה 600, הוא "תורן של אדה" ולא של "מרגנית", מה הוא ממהר לשם עכשיו? "כי אני במלחמה הזאת גם עשיתי דברים לא לפי כל הכללים", אומר טאובר. "הרופא של 14 טוען שיש לו הרבה פצועים? אז אני כמו אידיוט, בגלל שיש לי נגמ"ש, מחליט שאני נוסע לשם".

הנגמ"ש ממהר, ובצומת שבו חוצה כספי-פוטון את עכביש תופסת אותו הפגזת אימים. "משהו נוראי". פגזי מרגמה שמתעופפים ונוחתים מכל הצדדים, "אי אפשר לזוז", תזוז חצי מטר ימינה או שמאלה ואתה מת. כבר לפנות ערב ומבעד לחרך בנגמ"ש מזהה טאובר את אורות זחל"מי הרפואה של 14, בראשות הד"ר יורם לס, מפנים את הפצועים שלעזרתם הוא בעצמו מיהר, כבר לא זקוקים לו שם. בנגמ"ש מחליטים לחפש מהר מחסה מפני הפגזים, והם מצטרפים לשיירה של לס. צ750421 גולש לאיזה מדרון אחורי של אחת הדיונות, שבו ממוקם חדר הפיקוד הקדמי של מח"ט 14 אמנון רשף. טאובר פוגש שם את קצין המודיעין יאיר ורדי, שאותו הכיר עוד משרות קודם בסיני, בחטיבה 401. "ורדי ניגש אלי ואומר לי, 'שאול מת'". שתי המלים האלה מסעירות את טאובר. הוא לא מאמין, מתקשה לקבל את הבשורה. זה שאול שלו, שנהרג אתמול. שאול – "ונציה" על רשת הקשר "סינר" (כאן שלושה ימים לפני מותו) – שהיה מג"ד 184 והיה מפקד וחבר של טאובר בעת ששירתו יחד במלחמת ההתשה. עכשיו, 40 שנים אחרי, עוצר טאובר משטף דיבורו, ואחרי איזה זמן אומר: "תראה, לדברים האלה יש אימפקט. זה מישהו שאתה מכיר, שאתה מיודד אתו, ופתאום אומרים לך 'מת'. זהו".

11 באוקטובר

רק בלילה עוזב הנגמ"ש את חפ"ק 14 ובחסות החשיכה וההפוגה בירי חוזר למקום הקבע שלו על עכביש 55. למחרת, יום חמישי, 11 באוקטובר, ולקראת סוף שבוע הלחימה הראשון, נשלחת החטיבה להתארגנות מחדש בעורף של מחנה טסה, על חניון בציר מבדיל. טוביה רביב המח"ט קורא שם לטאובר ומוריד לו פקודה: שייקח את בן דוד, וילכו לחלץ גופות מגבעות חמדיה. עכשיו, טאובר לא משתגע על המשימה הזאת, "בלשון המעטה" הוא לא משתגע. לחלץ פצועים הוא מוכן תמיד, אבל לאסוף שיירי גופות? זה כבר סיפור אחר. "ממש לא היה לי חשק לזה, אבל אם המח"ט אמר – גמרנו. לא יכולתי להתחמק".

החטוף של גורן

גבי בן דוד הוא קצין הדת של החטיבה, הבחור מטירת צבי שהרב גורן חטף: הוא כבר אמור היה ללכת לתותחנים, אבל הרב הצבאי הראשי שלמה גורן, שחיפש אז משגיח כשרות קיבוצניק למחנה 80, לקח אותו אליו ולא הרפה. עד לראש אכ"א הגיע בן דוד, חמור ומפחיד מכך בהרבה: עד לחדרו של שמואל גורודיש הוא העז לחדור בניסיונו להשתחרר מאחיזתו של הרב. וגורודיש הזה "פסיכי לגמרי, אבל כנראה חייל טוב. הוא מקבל אותי בלשכה שלו ככה, עם שתי רגליים על השולחן ואומר לי, 'אתה יודע? אני והרב גורן דווקא היינו חברים טובים, אבל אז הוא עזב את הישיבה ואני נשארתי' והוא מזמן כבר לא היה דתי", דווקא היתה פגישה יפה, מספר בן דוד, אבל גם גורודיש לא מצליח לעזור לו.

גבי בן דוד מחפש שרידי גופות בתוך טנק פאטון שהצריח שלו עף. כמו ארכיאולוג של הווה מסויט

אז הוא עשה את כל המסלול של רבנות צבאית: סמל דת וקורס קצינים והשלמה חילית והיה קצין דת גדודי וקצין דת חטיבתי ואיש מילואים של הרבנות, ולמלחמה הוא נוסע באוטובוס שאוסף אותו בטירת צבי ועוצר אחר כך אצל השכנים מבית השיטה, והוא באוזניים שלו שומע את החבר'ה מבית השיטה צועקים לנהג "תיסע, תיסע יותר מהר, עוד מעט תיגמר המלחמה", ובית השיטה זה הקיבוץ שאיבד 11 מבניו ביום הכיפורים. בימים הראשונים בן דוד עוסק בעיקר בהכנת רשימות. הרי שם לא היה שיבוץ קרבי ולא היה כלום, וחיילים מיחידות שונות התערבבו, וצוותים נוצרו על הדרך. איש לא ידע מי נמצא איפה. אז בן דוד, התפקיד שלו הוא לעבור בין כל הטנקים, באמצע הלילה "להעיר אנשים גמורים מעייפות אחרי יום לחימה ולנסות לדלות מהם פרטים", בן דוד עובר חייל אחרי חייל, מעיר אותו ומתחיל לשאול: מי אתה? מאיזו יחידה אתה? מי נמצא אתך? מי נהרג לכם? מתי ראית אותו בפעם האחרונה? איפה זה היה בדיוק? "הרי היו פלוגות שלמות שנעלמו, שנפלו בשבי. זה היה נורא להעיר אותם ככה באמצע הלילה אבל כדי לקבל איזושהי תמונה היינו חייבים".

חדר חושך

ואז שולחים אותו לפנות גופות והוא "כולו בן 23" ולא עשה את זה בחיים, כי זה לא משהו שמלמדים אותך, ובהכשרה החיילית "זה היה מאוד שולי העסק הזה". המח"ט קורא לו ואומר שיש שני טנקי פאטון שרופים של החטיבה על גבעות חמדיה ושצריך לפנות אותם. "אמרתי 'אני צריך את הרופא כדי שיידע להראות לי מה זה מתכת ומה זה רקמה אנושית'". רביב מחבר אותו עם טאובר והנגמ"ש יוצא לדרך. "גרשון, יש איזה טנק שרוף אני רוצה שתביא אותי לשם", אומר טאובר למפקד הקרבי של הכלי.

הנגמ"ש מתקרב לאזור גבעות חמדיה ואז המצרים מזהים אותו. פגזי המרגמה מתחילים ליפול מסביב, במרחק מטרים בודדים מהנגמ"ש ורק במזל לא פוגעים בו. "זה מתפוצץ בחול ואתה פשוט ממשיך הלאה". הם נוסעים שם והכל מסביב דיונות. ואז על אחת מהן הם מזהים שני כתמים שחורים. הם מתקרבים ולפניהם שני טנקים שרופים: אחד שהצריח שלו שוכב על החול. זה סימן שהטנק חטף פגיעת סאגר ישירה וכל התחמושת שלו התפוצצה: ההדף פשוט מעיף את הצריח: כמה טונות של פלדה מתגלגלות באוויר ונופלות אחורה במהופך, כמו איזה פקק של טמפו.

גרשון גורביץ זוכר שלפני שהוא יורד מהנגמ"ש טאובר אומר לו, "גרשון, אתה לא חייב לבוא אתנו". הוא מקבל את ההצעה ברצון. אז זה רק שניהם, חנן טאובר וגבי בן דוד, שעומדים מול הטנק המפויח. טאובר לוחש לו, "אנחנו לא נמצא כאן כלום". ברור לו שהטנק חטף פגיעה ישירה והכל שרוף בפנים. הוא רוצה להתחפף משם כמה שיותר מהר. אבל בן דוד עקשן. וחוץ מזה, זה התפקיד שלו. הוא צריך להיכנס, אז הם זוחלים פנימה דרך הפתח האחורי. עכשיו הם ניצבים בתוך חלל שפעם היה תובה וצריח וישבו בו נהג וטען-קשר ותותחן ומפקד ועכשיו הוא בליל של מתכות: המון-המון חלקי מתכת שניתכה ונמסה, מתאר בן דוד, "והכל שחור-שחור, אני לא חושב שהיה שם צבע אחר". ובחדר החושך הזה, כשידיהם עטויות כסיות לבנות, הם מתחילים לחפש אחר שרידים, ובאורח פלא הם גם מוצאים: "אנחנו אוספים ואוספים וטאובר אומר לי 'די, מספיק'. ואני עונה לו 'לא-לא, צריך עוד קצת'".

מה הוא מחפש שם בכלל? "כל מה שאפשר למצוא. אפילו חתיכת דיסקית, כי אז אני יכול לבוא למשפחה ולהכניס דיסקית בתוך ארון והם יודעים: יש ארון". אז בן דוד מתחיל למצוא שרידים. "עצם כזאת ועצם אחרת. ונדמה לי שבתא הנהג מצאנו עמוד שדרה שרוף", נזכר טאובר. וכך כמו במבחן אנטומיה מהגיהנום: בן דוד מציג את חלקי הפיסות המרוטשות לטאובר והדוקטור מזהה את מקורן בגוף האדם. "וכל הזמן הזה גבי עובד בשקט, ביסודיות. הוא לא הראה שום סימנים של חיל ורעדה. זה אני שרציתי לרדת משם כמה שיותר מהר". רק אחרי שהם גומרים לסרוק את שני הטנקים ולארוז את כל חלקי הגופות שזיהו בתוך שמיכה צבאית, ולציין את המיקום שבו נמצאו בתוך הטנק השרוף, כי זה המפתח לפיענוח: איזה חלק שייך לאיזה חלל, הם חוזרים לחניון החטיבתי.

זה סוג של מבחן עליון שטאובר צריך לעמוד בו רק פעם אחת במלחמה, אבל בן דוד לא. כי הוא במשך החודשים הארוכים שאחרי המלחמה, כמו ארכיאולוג של ההווה המסויט, הלך בין החולות של סיני לחפש אחר טנקים שרופים ולאסוף ולתעד את כל מה שמצא בהם. והיתה הפעם החריגה ההיא בחייו שהוא נסע ברכב, בזחל"ם, בשבת כדי לפנות גופות לאורך ציר טרטור. הוא עוד זוכר ש"בחמ"ל בטסה התנהל דיון: קדושי ישראל שוכבים לאורך הדרכים – שיפנו אותם? אבל שבת אז לא מפנים, אין פה פיקוח נפש. ובאותה שבת נמצא שם הרב גורן, כבר בתור הרב הראשי לישראל, והוא אומר 'זה מסלול שהלוחמים צריכים לעבור בו? והם לא מוכנים לעבור כשהם רואים את אחיהם מוטלים שם? אז כן. לפנות את המתים שרואים מהדרך'". והיתה הפעם ההיא שאותה הוא לא יישכח כל חייו, כשנאלץ לפנות גופות שכבר שכבו בשמש כמה ימים והתנפחו. הוא מרים גופה אל האלונקה ופתאום היא משמיעה קולות, "האוויר מבעבע ונפלט ממנה במין רחש 'פשש… פשש… פשש'" וזה "אולי הקול הכי נורא ששמעתי בחיים שלי". האנשים שניצבים לצדו פשוט בורחים משם. בורחים בבהלה. ולוקח לבן דוד זמן עד שהוא אוסף אותם ומארגן אותם מחדש והם נאותים לבצע את המשימה.

בן דוד אומר שמבחינה הלכתית התפקיד הצבאי שלו הוא להביא לקבורה כל "מת מצווה": אדם שמת ואין מי שמופקד על קבורתו, וכל מי שנתקל בו מחויב לקבור אותו. וכשהוא נדרש לזה, מאז ועד עד היום, כאיש חברה קדישא לבני הקיבוץ, "הראש עושה סוויץ'". איך? זו המצווה שמאפשרת לו לנתק את המתג הזה של הרגש במוח? לא. הוא לא חושב. לדעתו לאבא שלו היתה השפעה גדולה יותר. כי אבא שלו תמיד אמר לו, "לך אין שליטה לאן שתגיע. אבל לאיפה שלא תגיע תעשה את הטוב ביותר" והוא תמיד, בכל מצב שהיה בו בחיים, העצה הזאת הדריכה אותו. "הייתי אומר לעצמי: 'זה תפקידי היום, אז אני עושה אותו'".

 שלחי לי תחתונים וגופיות

13-12 באוקטובר

צ750421 יורד מגבעות חמדיה עם חלקי הגופות, ואז, כמו במין טקס טהרה מטורלל, זה הרגע שבו זוכים חייליו להתקלח לראשונה מאז תחילת הקרבות. טאובר למשל, הוא "לא מודרני כזה, לא בן אדם שנוהג ללכת שבוע לא מגולח", הוא מעיד על עצמו, "בקושי יום אחד. וגם אז אני מרגיש שזה סוף העולם". למזלו ליד הנגמ"ש נעצרת מכלית, וממנה מורידים איזה ארבעה או חמישה ג'ריקנים של מים "וזה אחרי שבוע שהיו לנו רק מים לשתייה".

אז עכשיו טאובר עומד למרגלות הנגמ"ש בעירום מלא ומקרצף את גופו הגדול. נשטף מכל הדם, החול והפיח שבהם נגע בשבוע האחרון. ומי שמקלח אותו זה הנהג שלמה קרודו שעומד על גג הנגמ"ש ושופך על הדוקטור מלמעלה מים ועוד מים, ג'ריקן שלם. קרודו גם זוכר היטב שאחרי שתמה המקלחת מגיעה עוד משאית וממנה נזרקים אליהם לבנים: "המון גופיות, תחתונים, טי-שירטס, הכל. ואני זוכר את זה טוב כי כל הסחורה היתה של 'פרוט אוף דה לום', כנראה ממחסנים של הצבא האמריקאי", וקרודו הוא גם היחיד שיכול להעריך את טיב הסחורה הזאת, כי גם הוא בביזנס הזה, עובד בעסק המשפחתי: חברת "אקדים" שמייצרת בגדי תינוקות.

אף שאנשי נגמ"ש הרפואה רחוצים ונקיים עכשיו, הפצועים לא מפסיקים לזרום אליהם באותו סוף שבוע בחניון במבדיל. חובשים שברים, מטפלים בכוויות. אז טאובר רוכן אל אחד מהפצועים, כשלשמאלו החובש שלו עקיבא גרוס, ודווקא כשהוא רושם משהו אצבעו של נהג הג'יפ המינהלתי של המח"ט נשלחת אל כפתור המצלמה. קליק-קלאק יש לו תמונה (מוצגת בראש הכתבה), וחודשים אחר כך כשהיא חוזרת מפיתוח והוא מגיש אותה לטאובר, אומר לו הדוקטור: "שימעל'ה, מילא שצילמת אותי כותב ולא מטפל בפצוע, אבל רואים לי את הקרחת". אז שימעל'ה לוקח אליו את התמונה ומחזיר אותה מאוחר יותר עם ריטוש: "מילא לי את הקרחת, שאז עוד היתה קטנה".

אחד הפצועים של החטיבה מהשבוע הראשון של המלחמה הוא סגן מפקד החטיבה הסדיר יהודה בכר שנפגע מרסיס בצוואר. לחטיבה אמנם היה סמח"ט מילואים, מישקה נהוראי מקיבוץ גניגר, אבל לתיגבור הביאו סמח"ט נוסף, איש מילואים. בזמן השהות בחניון מנחיתים את הקודקוד הזה ישר על הקודקוד המקריח של טאובר, וזה לא מי-יודע-מה מוצא חן בעיניו. הוא חש שכופים עליו מישהו שהוא לא מעוניין בו, וחמור מכך: הופכים לו את הנגמ"ש מכלי שכולו נועד לטפל בנפגעים לעוד רכב פיקוד משוריין, שבמידת הצורך, ככה על הדרך, גם מפנה פצועים.

ירקתי עליהם צרור

14 באוקטובר

ביום ראשון, 14 באוקטובר, כשכל החטיבה יוצאת לכיוון דרום-מערב, מחליט הסמח"ט החדש שזה הזמן לארגן את הנגמ"ש, לתדלק ולצייד אותו מחדש, לפי ראות עיניו. וזה לוקח זמן. הרבה מאוד זמן. בסוף יוצא הנגמ"ש בעקבות כל החטיבה מטסה. אנשי הנגמ"ש משתרכים מאחור כשפתאום נגלה לעיניהם מחזה שנראה בתחילה כמו הזיה: על אחת הדיונות, עמוק-עמוק בתוך השטח הישראלי, עומדים טנק מצרי מסוג PT-76 ונגמ"ש מסוג BTR ולמרגלותיהם חייל שעומד ולעיניו צמודה משקפת. סיגלר טופח לסמח"ט על הכתף כדי להסב את תשומת לבו וזה עושה לו עם היד תנועה שמשמעותה אחת: "תירה בהם". טאובר, טיפוס גדול, משתחל אל הפתח העליון של הנגמ"ש ומרוקן עליהם מחסנית מהעוזי שלו, הוא לא פוגע. סיגלר יושב על המא"ג, יש לו אולי סיכוי טוב יותר: "ירקתי עליהם צרור והם רצו אל תוך הכלים שלהם. הם היו מופתעים ואנחנו היינו מופתעים, אבל אני שולח אליהם צרורות כל זמן שהם היו בטווח שלי, עד שהם נעלמו לי מהכוונת", ועדיין אם המצרים רק היו רוצים, "עם פגז אחד הטנק הזה היה יכול לגמור אותנו". טאובר רואה איך הטנק והנגמ"ש המצריים בורחים מהמקום. גם הנגמ"ש הישראלי מתחפף משם. הסמח"ט החדש מדווח בקשר למפקדת האוגדה על ההיתקלות, אבל שם – לא. סליחה, אתה הוזה. לא יכול להיות. "פשוט לא מאמינים לנו". מסרבים לקלוט שכוח מצרי חדר עמוק כל כך לתוך שטח שבשליטה ישראלית.

כדי לסגור את העסק האוגדונר אריק שרון שולח למקום את כוח "רומאי", יחידת הסיור האוגדתית בפיקודו של פאצי, אמציה חן, ורק אחרי שזה מאתר ומזהה במקום עקבות של טנק ונגמ"ש מצריים, מסכימים להאמין בחמ"ל האוגדה שהחבר'ה של צ750421 לא הוזים.

הסמח"ט, שמושפע כנראה מהמפגש הלא צפוי עם האויב מחליט להסתובב אחורה ולחזור לציר מבדיל הסלול. אלא שבדרך חזרה מזהה הנגמ"ש מרחוק משאית "זיל" רוסית, שמשמשת את הצבא המצרי, עם פלנלית כרוכה על האנטנה. הפעם הם כבר יכולים להאמין לכל דבר: אם באזור מסתובבים טנקים מצריים, אז למה לא משאיות. הם לא לוקחים סיכונים, הנגמ"ש כבר נתקל היום בכוח אויב ולא מהסס הפעם להסתער בשיא המהירות, המקלע מכוון לפנים, האצבע של סיגלר על ההדק. ממש ברגע האחרון מזהה מישהו מתוך הנגמ"ש שהמצרים האלה מהזיל לובשים משום מה מדים של צבא ההגנה לישראל. בתוך הנגמ"ש נשמעות צרחות מטורפות "חדל אש! לא לירות! לא לירות!" וכשטאובר ואנשיו מגיעים אל הזיל הם מוצאים מתחתיה חבורה של חימושניקים ישראלים, שקיבלו לידיהם משאית שלל ועכשיו הם משקשקים מרוב פחד. את המוות הם כבר ראו בעיניים.

***

אורות קדמיים דולקים הם סימן מוסכם שיש על הטנק פצועים, וזה של קאלוש עושה את דרכו בדהירה מטורפת לכיוונו של נגמ"ש הרפואה. בתוך רעש האימים ועשן הדיזל החונק והבלגן הכרוך בהורדה וטיפול בפצועים זורק הדוקטור לקאלוש מחמאה: "קשרתם יפה את האלונקה לסיפון, כל הכבוד על הפינוי המקצועי". קאלוש מתבונן בו ורק אומר: "מה כל הכבוד?"

• הפרק הראשון: מי שמגיע אליי חי לא יוצא ממני מת
• הפרק השלישי: אני פה נגד כל הסתברות
• הפרק הרביעי: אני מוריד לו את הרגל והוא אומר לי תודה
• הפרק החמישי: אף אחד לא יודע שאני חי
• הפרק השישי: הסוכנות לניהול הכאוס
• הפרק האחרון: ידעת שזה הסוף

[mc4wp_form id="1006521"]