אף אחד לא יודע שאני חי

17 באוקטובר

שום מחשבות קיומיות, איזה הרהורים על החיים? מה סיכומים עכשיו? ברגעים כאלה הוא חייב לפעול במהירות וביעילות. על פי כל ההוראות, הנהלים והכללים. כמו באינספור התרגולים על יבש, וכמו בפעם ההיא, הקודמת, על רטוב מאוד. עכשיו הוא צריך לעבוד על אוטומט. טייס על אוטומט. הדבר היחידי הוא "בוא נגיד, שלקראת הנטישה אני הרגשתי כאילו כל החיים עוברים לפני. אבל זה מהר מאוד, זה פסיק של זמן. מה זה אומר? אני לא יודע. ככה, מוזר".

זה יום רביעי, 17 באוקטובר, ערב שמחת תורה. לרונה אשתו יש היום יום הולדת. והוא מודיע לה בטלפון לבית גולדמינץ, שאליו פינו את משפחות הטייסים, "גברת, היום את באה לחצרים, עושים חגיגה". זה יום הלחימה התשיעי בטייסת הסקייהוקים 102, שבמלחמת יום הכיפורים איבדה 17 מבין טייסיה, ש-23 מבין 31 המטוסים שאתם יצאה למלחמה נפגעו, שסגן המפקד שלה אמנון גרדי הופל ביום השלישי למלחמה ונלקח בשבי. חלק מהמפקדים הבכירים עוד בחו"ל עושים את דרכם לארץ. אבל גדעון שֹהם, שביחד עם מפקד הטייסת אורי שחר ועוד שני סגנים מנהלים את הלוחמה, אומר לעצמו שהלילה הוא סוף סוף "ישן על מיטה אמיתית". רק שלפני כן הוא עוד צריך לצאת לגיחה: זמ"ם – זמן מעל מטרה – 11:00 בשטח מצרים באזור מצבת החייל האלמוני מעבר לתעלה. אמור להיות שם ריכוז של כוחות.

בניגוד להתשה, שאז היה אפשר לראות בדיוק איפה נפלו הפצצות, משום שהוטלו מגובה רב והטייס רואה את המטרה מתחתיו, ואז גם יש לו זמן לבדוק מה היו התוצאות; ביום הכיפורים "היו זורקים את הפצצות שיעופו קדימה, על הבאב-אללה. בלי לראות את התוצאות, בורחים מחשש לפגיעת טילים ונ"מ. אז שֹהם זורק את הפצצות שלו, ובדרך חזרה הוא מסתכל על מספר שתיים שלו, המטוס שיצא אתו לגיחה, "ואני רואה שהוא לא עושה תנועות חריפות מספיק, לא מתמרן חריף מספיק כדי להתחמק מהטילים שראיתי שיורים עליו". צריך לטוס בזיגזג כדי שלא ניפגע, הוא אומר בלבו. שֹהם ושותפו טסים עכשיו נמוך מאוד, רק 200-100 מטרים מעל הקרקע, מסתתרים ממכ"ם וטילי נ"מ, והוא שכנראה מסתכל מה קורה עם מספר שתיים שלו, לא מזגזג מספיק בעצמו, ואז – בום. "הרגשתי כאילו מישהו לוקח אותי מאחורה ועושה לי ווֵג'י – מכיר את התופעה?"

---

תופעה מוכרת, בטח לכל מי שראו אי פעם סרט קולג' אמריקאי: תופסים לך בגומי של התחתונים ומושכים הכי גבוה שאפשר. וככה הוא מרגיש כשהוא חוטף טיל כתף "סטרלה" ואחר כך קולט שההגאים נתקעים והמטוס מתחיל לנטות: כנף ימין כלפי מטה, כנף שמאל כלפי מעלה, "זה לא מתגלגל ועושה לך סלטות, אבל לאט-לאט ובצורה מסודרת ההגאים נתקעים. בדרך כלל אם ההגאים לא התפתלו ביניהם אתה תוקע אותם והמטוס טס ישר עם הטיה קלה ומצליח איכשהו לנחות". שֹהם מצליח לעצור מעט את נטיית המטוס, אבל לא מספיק. הוא מושך ידית ועובר להיגוי מכאני אבל כמה שהוא מנסה, במהירות שבה הוא טס הוא לא מצליח לייצב את הכלי שממשיך לנטות על צדו.

שֹהם אומר לעצמו: ברגע שכנף אחת מצביעה לכיוון האדמה, וכנף שנייה לכיוון השמיים, כלומר ב-90 מעלות – החוצה. "כי ברגע שאני הפוך", בזווית של יותר מ-90 מעלות, "הסיכויים שלי לצאת חי מהעסק הזה יורדים בהרבה". מהקוקפיט הוא רואה שמים וארץ אבל מזווית ממש לא טבעית "ואז ב-90 מעלות קפצתי. זהו, גמרנו. ניסיתי, אני לא יכול – יאללה, החוצה". בקשר הוא לא מודיע דבר, רק מושך בידיות שמעליו. שלושה דברים קורים עכשיו: מולו יורד מסך שמגן לו על הפנים, ואז חופת תא הטייס שמעליו עפה, ואז כיסא המפלט מטיס אותו החוצה "בתיאוריה אני הייתי אמור להדביק את הזרועות והמרפקים הכי צמוד לגוף. עכשיו, אני כבר ב-73' הייתי לא-שחיף", הוא מעיד על עצמו, "וגם היו עלי חגורת הצלה וכל הציודים, וחוץ מזה, אני אומר לך שאי אפשר לבצע את התרגיל הזה. אי אפשר". אולי רק המהנדסים במעבדות של מקדונלד-דגלאס, הוא אומר.

בובה על חוט

אפשר רק לתאר את התמונה: אדם לא-שחיף נורה לאוויר ממטוס נופל. "תוציא את היד החוצה במהירות של 800 קמ"ש – זה יישבר". ומה שאמור להישבר אכן נשבר. עכשיו עם שתי ידיים שבורות ורגל פגועה הוא תלוי על מצנח ועוד אמור לנחות על הקרקע בשלום. את המטוס שלו הוא כבר לא רואה, הוא גם לא מעניין אותו, "המטוס כבר פאסה". מתחתיו הוא רואה פלוגת טנקים ישראלים בעמדות קרב, עומדת בצורת חצי עיגול ויורה את הפגזים שלה מערבה, לכיוון התעלה.

אחרי שטייס נפלט מהמטוס הוא צריך לשחרר את סירת ההצלה שלו שמחוברת לסרבל באזור הישבן. "אבל אני מנסה להוריד את הידיים – לא מצליח. שבורות. לא מתפקדות. הוא רואה אותן תלויות "כמו בובה על חוט" והרבה זמן אין לו עד שהוא נפגש עם הקרקע. על פי התרגולת עכשיו הוא אמור להצמיד את הרגליים "אבל אני לא מצליח לסגור אותן. אז אני יורד ומפיל את עצמי על הפנים. המרחק שלי מהטנק הכי קרוב זה מטר-שניים. מאחר שירו שם המט"ק בכלל חשב שאני רוצה לכוון את עצמי לעשות בול בפוני ולהיכנס לפתח, אל תוך הצריח של הטנק. הם לא ידעו שאני לא יכול לעשות כלום עם הידיים השבורות. אז אני נמרח על הפרצוף והכל בסדר".

גדעון שֹהם מובהל אל תוך נגמ"ש הרפואה צ750421. למעלה: שֹהם מורד מהטנק שחילץ אותו

כן. טייסנו חזר בשלום, פחות או יותר, אבל ממש לא לבסיסו. שם בחצרים מה שיודעים באותם הרגעים הוא שגדעון שֹהם, מבכירי הטייסים של 102, התרסק בחולות של סיני עם הסקייהוק שלו.

רונה שֹהם כבר מסתובבת איזה זמן עם תחושה מוקדמת וודאית שמשהו רע עומד לקרות. ערב קודם לכן כשהתקשר אליה בעלה היא הרגישה בקול שלו שהוא מצוברח. הוא אומר לה "נהרגים לנו יותר מדי אנשים", ולטייסת אין מודיעין מספיק, ואין מטרות ברורות, ואף שבבוקר 6 באוקטובר חיכו שם כבר לפקודה לצאת למכת מנע – זו מעולם לא הגיעה. והוא בכלל חושב שב-105, הטייסת שממנה הגיע ל-102, האווירה טובה יותר וגם המטוסים מהירים יותר, ואולי הוא היה צריך להיות שם.

אבל עכשיו השעה 11 בבוקר ולרונה יש יום הולדת והתוכניות שלה הן לא להעכיר עוד יותר את מצב הרוח של בעלה אלא דווקא לרומם אותו. היא נמצאת בבסיס חיל האוויר בחצור ורוצה כבר לצאת לכיוון חצרים. ואז אח שלה, שהוא איש פיענוח תצלומי אוויר, מתקשר. "אני הודיתי לו מאוד שהוא עשה את זה ולא באה המשלחת המפורסמת להודיע לי". והיא ברגע הזה קרה וממוקדת: "בלי להתבלבל אני שואלת אותו: 'תגיד לי רק אם הוא כאן או שם' – אלה היו המלים שלי: 'כאן או שם'".

אלא שגם זה לקח כמה שעות, לדעת שגדעון שֹהם עודנו כאן, לגמרי כאן, בין החיים. ובזמן הזה בחצרים כבר מתחילות לרוץ שמועות: לא שומעים ממנו, הוא נשבה, גידי מת. וכשהשמועות האלה מגיעות לאוזניו של עוזי בן משה, מפקד טייסת התחזוקה, תוקפים אותו בבת אחת כאבי שיניים מהגיהנום. הכאבים כל כך חזקים שהוא הולך להיבדק במרפאת השיניים שבבסיס.
רחוק משם, על גדות התעלה יש עוד מישהו שזקוק לרופא, דחוף.

בלתי-עציב

שֹהם שוכב עכשיו על הארץ. "הבנתי שאני חי", הוא מתאר את רגע הנפילה. יורד חייל מתוך הטנק שמתחת לשרשראות שלו נחת פתאום טייס צה"לי. "ואני מסביר לו 'תראה, אני חושב שהידיים שלי פגועות, שחרר לי את המצנח' והסברתי לו איך". יורד עוד מישהו עם אלונקה, הם קושרים אותו לסיפון האחורי ומתחילים לנסוע ברוורס: בשטח ממשיכה הלחימה אז התותח מכוון אל האויב. "אנחנו עוברים כמה דיונות, אין לי מושג כמה: שתיים-שלוש-ארבע. ופתאום על אחת מהן, נגמ"ש. שֹהם זוכר שזה ממש הפליא אותו: "אני זוכר שהייתי מופתע איך הזלדה מופיעה משום מקום. איך החבר'ה האלה בכלל מוצאים אחד את השני באמצע הדיונות של בין טסה לבין התעלה' בשטח כזה של עולים-יורדים. אבל העמיסו אותי".

נגמ"ש צ750421 טס עכשיו בחזרה על הדיונות, רק להתרחק מהאש. כשהם פורקים את הטייס שהעמיסו רואה הד"ר חנן טאובר שלפניו על האלונקה שוכב טייס עם שברים בגפיים העליונים ופגיעה בירך אבל "שום דבר לא פתוח". למרות הפציעה הקשה והמכאיבה טאובר מאבחן אותו מיד כבחור עליז ושמח. "הבחור הזה יותר מדי מבסוט". טאובר חובש אותו ומקבע לו את השברים, וכל הזמן הזה הפצוע נראה לו מוכר, כאילו כבר נתקל בו פעם בחיים. על פי הנהלים צריך למלא מכתב פינוי, טופס 103. הרופא שואל: מספר אישי? "471051" עונה לו הפצוע. רק 238 מספרים מפרידים בינו לבין טאובר, מספר אישי 470813, ועכשיו ברור שהם היו ביחד בבקו"ם. "שם ושם משפחה?" שואל טאובר את שבור הידיים המוטל למרגלותיו. "גדעון שֹהם", עונה הטייס. "כן, ואיך קראו לך?" שואל טאובר. "שטיינהַוּאֵר, גדעון שטיינהואר", עונה הטייס. "אז הוא שואל אותי 'תגיד לי, השם טאובר מזכיר לך משהו?'", מתאר שֹהם "אני אומר לו 'לא'. והוא: 'חנן טאובר מזכיר לך משהו?' אז אני אומר לו 'כן, שכב לידי בטירונות'" "שטיינהואר!", אומר לו הדוקטור, "אנחנו היינו מיטה ליד מיטה פלוגה ד' בה"ד 4, מחזור ספטמבר 61'". וטאובר מעיד עליו ש"גם בטירונות הוא היה מבסוט, בלתי-עציב כזה".

שֹהם שרוע פצוע בתוך הזלדה

12 שנים חלפו מאז אותה טירונות שארכה "שמונה ימים בסך הכל, באמצע חגי תשרי, אי אפשר אפילו לעשות מורל", מספר שֹהם. טאובר נהיה רופא ושֹהם במקום לימודי הנדסה בטכניון הלך לטיס. והכל בגלל שהבטיחו לו יום בריכה: "אני בא לבקו"ם ואומרים לי: 'אתה בוגר בית ספר מקצועי? לחיל הקשר, אבל לפני זה לך תעשה מבדקים לקורס טיס, כי אתה מתאים בנתונים'. ואני, ילד בן 18, הדבר היחידי ששאלתי זה 'יש בתל נוף בריכה?' אמרו לי 'יש', אמרתי 'בסדר'. אני שלושה ימים בבריכה וכיף בצבא, ואז התקבלתי לקורס".

ליותר מ-220 גיחות מבצעיות יצא גדעון שֹהם: לפני מלחמת ששת הימים, במלחמה עצמה ובעיקר בהתשה. ראשית בטייסת הסופר-מיסטרים 105 ואחר כך היה בין מקימי טייסת הסקייהוקים 102. והרי "מטוס טס: אתה ממריא, לוקח כיוון ואתה מגיע. זאת לא בעיה". אז הוא היה מעל סוריה, ירדן, לבנון אבל בעיקר מצרים: "אני מכיר את הדרום כמו את כף ידי, בוא נגיד יותר מכף ידי, כי פה", הוא מצביע על כף ידו, "את כל החריצים אני לא מכיר. הייתי חיית התעלה, מגהץ שם". יוצא לגיחת בוקר. חוזר לבסיס יוצא לאימון; יוצא לאימון, חוזר, יוצא לגיחת ערב, תמיד מוביל את המבנה. "פעם אחת הייתי לא-מוביל. זה היה בששת הימים, ולא נהניתי, אז אמרתי 'רק אני מוביל. נקודה'. וככה זה היה".

ככה זה היה גם באותו ערב של 31 ביולי 1971 כשחזר מ"להגיד לילה טוב לתעלה". באותו ערב היתה אמורה להתקיים בתל נוף מסיבה של חיל האוויר לציון הפלתם של המיגים הרוסיים. "אז אני ואבי לניר, שני הבכירים בטייסת הסופר-מיסטרים 105, עושים את הדרך חזרה, ולא רחוק מאל עריש המנוע שלי נכבה". שֹהם מנסה להדליק אותו בחזרה. לא מצליח. מנסה שוב. לא מצליח. בינתיים המטוס מאבד גובה. בדרך כלל טייס נוטש מטוס מעל לים בגובה 6,000 רגל, אבל הוא קופץ "רק בחמש-ארבע. "אני לא רציתי להגיע לאל עריש, כי אז יהודי שנופל ברצועה, גלעד שליט זה צחוק על ידו. אז נטשתי בים, מול עזה". הוא תלוי על המצנח, וזורק את סירת ההצלה. "עשיתי לי סימן: ברגע שהסירה נוגעת במים אני משחרר את הרצועות וקופץ". עכשיו שֹהם הוא ירושלמי, שחייה בכל זאת זה לא הפורטה שלו, וכמה שהוא אוהב בריכות שחייה כהכנה למבדקים של קורס טייס הוא יודע שליפול ממטוס לתוך הים זה לא בדיוק כיף חיים, ואם המצנח יורד עליך אתה יכול לטבוע לפני שאתה מגיע לקצה שלו, "כי לאט-לאט הוא מתמלא מים ומוריד אותך למטה, מהכובד שלו", זה לא מה שקורה הפעם: המצנח נופל לצד אחד ושֹהם לצד השני והוא עולה מיד על סירת ההצלה ומחכה למסוק שיבוא לחלץ אותו.

ארבע תמונות

וכעבור שנתיים זה נגמ"ש צ750421 שמחלץ אותו. "ואני דבר ראשון אומר לטאובר 'שמע, אף אחד לא יודע שאני חי. קח את המכשיר קשר שלי, תתרחק קצת מהנגמ"שיאדה הזאת ותדווח שאני בסדר. אני מראה לו איך להפעיל את זה, אבל נדמה לי שהוא לא מצליח. בכל מקרה אף אחד לא שומע אותו. טאובר חוזר אלי, מקבע אותי, יד אחת הוא שם לי בסד, יד שנייה הוא קושר. את הרגליים הוא מחבר אחת לשנייה, ובסוף הוא שם לי קצת מורפיום כדי שאני אהיה יותר עליז". בינתיים נוצר הקשר דרך החטיבה עם מטה חיל האוויר. גדעון שֹהם בחיים. פצוע אבל חי. מסוק נשלח לאסוף אותו. תחילה לבית החולים ברפידים, ומשם במטוס סטרטוקרוזר לתל השומר. ושם "הדבר הראשון שאני אומר – אני צריך לדבר עם רונה". מכניסים אותו לאיזה חדר ניתוח אלטרנטיבי והוא מתעקש: "טלפון עכשיו!", אז שוב מסיעים אותו על המיטה עד שמגיעים לטלפון ציבורי "ואני אומר לה 'רונ'לה אל תסעי לחצרים, אני בתל השומר' אבל היא כבר ידעה".

והידיעה ששֹהם ניצל עושה את דרכה מהר גם לחצרים. גם אל מרפאת השיניים שבבסיס. עוזי בן משה, מפקד טייסת התחזוקה, שרוע על כיסא הטיפולים עם כאבים בלתי נסבלים, ושואלים אותו "כואב לך פה, כואב לך שם?" ואז, תוך כדי, הוא שומע בקשר שמצאו את שֹהם בחיים. אז הוא קם באמצע הטיפול ואומר לרופאים ההמומים "עבר לי הכאב".

כשנגמרת המלחמה נוסע טאובר לבקר את שהם במחלקה האורותופדית, בביתן 20 בבית החולים תל השומר. הוא נכנס לחדר ורואה איש ששתי ידיו ורגל אחת שלו נתונות בגבס, אבל הוא מחייך "אתה לא מאמין", הוא אומר לטאובר, "כל בוקר בא הנה בחור שמצחצח לי את השיניים". טאובר שואל אותו איך זה שהיה כל כך עליז אז בתאג"ד, גם כאשר סבל מכאבים עזים. "שמחתי שנפלתי אצלך ולא אצל פאטמה", עונה לו שהם. "תראה, אני נפלתי מאחורי טנקים שיורים. הייתי בדיוק-בדיוק בקו הכי קדמי של כוחותינו. אם הייתי נופל 500 מטר מערבה זה כבר היה יכול להיות סיפור אחר לגמרי. כמה אחר? יכול להעיד אחיו של שֹהם, "שריונר שחטף בפעם הראשונה ביום השני של המלחמה, חבשו אותו, סידרו אותו, נפצע קל. הלך, סידר לעצמו טנק אחר ונפצע הרבה יותר קשה ממני מהפצצה אווירית מצרית, יום אחד לפני סוף המלחמה".

שֹהם עצמו יוצא מתל השומר כעבור שלושה שבועות על כיסא גלגלים "אמרו 'אין לנו מה לעשות עם הגרוטאה הזאת, קחו אותו מפה לבית לוינשטיין'", מספר שֹהם, "והקטנה הזאת" הוא מצביע על אשתו, "אומרת 'אני רוצה אותו בבית. נקודה'. אז מסדרים לו פיזיותרפיסט ונותנים לו לעסוק בעבודת מטה.

מגיע מארס 1974 ובחצרים, כן מלחמה לא מלחמה, נערכים לטקס סיום קורס טיס, מסדר כנפיים הראשון אחרי יום הכיפורים. "זה היה מאוד מרגש אבל מתוקתק בדיוק כמו כל המסדרים שלפני. אין חוכמות. חיל אוויר – אם יש טקס מסודר, זה הטקס הזה". החיילים עושים שמאל-ימין ושיקל, רס"ר בית הספר לטיסה המיתולוגי, מצעיד אותם שם באופן מסודר ויש מטס אווירי וקצת אירובטיקה. ואז פתאום באמצע הטקס ניגש אל רונה שֹהם איש שהיא לא ראתה בחיים ונותן לה ביד תצלומים. רונה מסתכלת בהם ולא מאמינה למה שעיניה רואות. זה בעלה הפצוע שם: סדרה של ארבע תמונות שמתעדת את ההורדה שלו מהטנק; ואיך שמבהילים אותו אל תוך נגמ"ש הרפואה צ750421; ואותו שרוע כבר בתוך הזלדה, ואת הד"ר חנן טאובר והחובש שלו עקיבא גרוס רוכנים על האלונקה שלו בחול ובידיהם מספרי האסקלופ. עד היום רונה שֹהם לא יודעת מי האיש ואיך ידע לזהות ולאתר אותה בתוך הקהל: "הוא בא במיוחד למסדר כי הוא אמר לעצמו 'אולי אני אתפוס את הטייס הזה. אולי מישהו מכיר אותו. אולי'". והיא לא שאלה אותו כלום? היא שאלה אותו לשמו, אבל עכשיו היא לא זוכרת אותו. "אני הייתי בשוק: 'איך? מתי הספקת? מתי היה לך זמן?'", והוא רק ענה לה "אני צילמתי הרבה במלחמה". זהו.

אחרי שהחלים מהפציעה חזר גדעון שֹהם לטוס, ועשה עוד תפקידים מגוונים בחיל האוויר ולאחר שהשתחרר מהצבא היה טייס וקברניט באל על במשך 35 שנים, עד שיצא לא מזמן לפנסיה. אבל את המשפט שאמר בשיחת הטלפון בליל 16 באוקטובר 1973, ביום העשירי למלחמה, לאשתו, בערב יום ההולדת שלה, רונה לא תשכח לעולם. כי באותו רגע היא ידעה, פשוט ידעה, שלמחרת יקרה משהו רע: "אני אומרת לו שהילדים מתגעגעים ואז הוא אומר לי 'אני מקווה מאוד שלא יהיה מצב שהם יגדלו כמו שאני גדלתי".

נתן שטיינהואר, מראשי שירות הידיעות של ההגנה בירושלים, נהרג ב-6 באפריל 1948 באבו-טור. בנו גדעון היה אז בן ארבע.

18 באוקטובר

חזה-דם

גדעון שֹהם זוכר שקרבות אוויר התנהלו מעל התעלה כל הזמן, אבל למי שטס כמוהו, להפציץ, זה לא מפריע, מכיוון שגובה הטיסה שונה. מהקרקע, בכל מקרה, המראה של קרבות אוויר הוא יוצא דופן, מושך את העין וקרוב להחריד: דני סיגלר הסמל של צ750421 זוכר איך הבידונים, מכלי הדלק הנתיקים, משתחררים לו "ממש מעל הראש", ואת המטוסים ש"רצים אחד אחרי השני כמו מטורפים". וגרשון גורביץ, מפקד הנגמ"ש, מבולבל כשזה קורה באוויר. הוא לא יודע אם מה שהוא נחשף אליו עכשיו זה מציאות, הזיה או לפחות סרט קולנוע. כי פתאום באמצע המלחמה יושבים חיילים למטה על הנגמ"שים או על הזחל"מים והטנקים שלהם וצופים בהצגה שמתחוללת להם ממש מעל הראש וכשהם רואים מטוס ישראלי שפוגע במטוס מצרי הם מוחאים כפיים בטירוף. "ואתה לא יודע איפה אתה נמצא. אתה מרים את הראש ואתה מתלהב, ואתה מוחא כפיים ואתה בכלל לא רואה את מה שקורה מסביבך".

חנן טאובר, הרופא החטיבתי של 600 לא יכול להרשות לעצמו כרגע את הלוקסוס הזה. 18 באוקטובר הוא עוד יום ארור של קרב על החווה הסינית, שם לחם גם גדוד 409. טאובר מקבל דיווח על פצועים. הוא נוסע לאזור צומת טרטור-עכביש ומקדם לשם גם את התאג"ד של 410 בפיקודו של הד"ר חיים יפה. לפניהם מוטלות על החול שבע אלונקות עם פצועים, שניים במצב קשה. האחד עם כוויות והשני עם פציעת חזה חודרת. אכן, מעל ראשיהם, באזור הצליחה, מתחולל קרב אדירים בין מטוסי קרב מצריים לבין מטוסי קרב ישראליים. כמו נחיל צרעות או דבורים ענק ושחור שנע עכשיו בשמים. אבל הוא ויפה עוסקים בפצוע שעל הארץ. יש לו פצע כניסה בכתף. "קשה לי לנשום", הוא אומר.

הד"ר חנן טאובר והחובש עקיבא גרוס רוכנים על האלונקה של שֹהם

טאובר מאבחן אצלו חזה-דם: זה דם שחודר לחזה ומציף את החלל שבין הקרומים שמפרידים את הריאות מהצלעות, והדם הזה לאט לאט סותם את הריאות, הפצוע מחרחר עכשיו. הוא מצוי בסכנת חיים. הריאות יתרסקו בכל רגע, בעוד רגע. הוא כבר בקושי נושם. טאובר מוציא מתיק התאג"ד את הברנולה – זו מחט פלסטיק שמחוברת לצינורית עם שסתום חד-כיווני. עם אזמל מנתחים הוא מבצע חתך קטן ברווח הצלעי הרביעי של החייל ומחדיר את המחט. עכשיו לאט-לאט. בזהירות, בעדינות. אסור לדחוף את המחט הזאת עמוק מדי, כדי שלא לנקב את הריאה. מבית החזה פורץ דרך הברנולה קילוח של דם, 200 סמ"ק הוא מנקז משם. יפה וטאובר מצליחים לייצב את הפצוע. וכל הזמן מעל ראשם הנחיל צרעות הזה בריקוד הקרב שלו. לפתע מתוך הדבוקה הזאת חותך איזה מיג או סוחוי אחד מזרחה, ישר לכיוון התאג"ד.

על הארץ מתחילה התרוצצות. החיילים והחובשים, שעד עכשיו היו הצופים במופע האירובטיקה של חיים ומוות שמתחולל מעל לראשם, רצים לתפוס את המקלעים שעל הנגמ"ש והזחל"דים, מוכנים לירות לכיוונו של המטוס. לא נראה שזה מזיז לו, כי הוא מטיל פצצה. ממש ליד התאג"ד עולה לשמים פטרייה ענקית של חול וחומר נפץ והאדמה רועדת. עכשיו ברור שפינוי מוסק בלתי אפשרי ולטאובר ויפה יש בידיים חייל גוסס. פתאום הם מזהים על עכביש אמבולנס צבאי שנוסע מזרחה, לכיוון הפלוגה הכירורגית שיושבת בטסה. שוב מתחילה התרוצצות: כמה חובשים תופסים ריצה אל הכביש ובתנועות ידיים מורים לאמבולנס לעצור. בפנים יושב הד"ר בני פישל, שלמד שני מחזורים מעל טאובר בבית הספר לרפואה בעין כרם. הוא מעמיס את שני הפצועים אנוש אל תוך האמבולנס שלו ומסתלק אתם.

שנים רבות אחר כך מלווה טאובר את אשתו רופאת הילדים צביה טאובר לכנס בנושא המטולוגיה שמתקיים בבית החולים איכילוב. פתאום הוא רואה שם את פישל, שאותו לא פגש שנים רבות. "אתה יודע מה קרה לפצוע שהעברת לי עם הפגיעה בחזה?", הוא שאל. לטאובר אין מושג. "הוא מת", אומר לו פישל. "הוא מת בטסה. לא היה להם שם דם. לא מצאו שם עירוי שיתאים לו'".

19 באוקטובר

משה דיין רוצה נגמ"ש

יום שישי, 19 באוקטובר, מתחיל כיום רגוע. טאובר רוצה לבקר בפלוגת הרפואה שישבה במתחם לקקן. זו היתה פלוגה ב' של גדוד הרפואה האוגדתי, שטאובר נטל חלק בהקמתו בסוף השירות הסדיר. הד"ר צבי פיינברג הוא המ"פ וסגנו איתמר פיטובסקי "בחור שקט ומבריק שבזמנו הפנוי נהג לקרוא ספרי מתמטיקה", וטאובר הוא זה שהביא אותם בזמנו מחטיבה 401. בזמן שטאובר עומד שם ומשוחח אתם פורץ למקום זחל"ם עם כמה צנחנים. הם זקוקים דחוף לרופאים. יש להם פצועים במתחם "חצר מוות", נקודת הצליחה בדוור-סואר. טאובר אומר לחיילים שאין בעיה, הוא יבוא אתם, אבל רק שהם יובילו אותו אל היעד. אלא שבאמצע הדרך, תוך כדי תנועה, נאבד קשר העין אתם. הנגמ"ש נתקע מאחורי טור של משאיות שעושות גם הן את דרכן ל"חצר מוות".

מסביב מתחילות התפוצצויות של מטח הקטיושות והארטילריה הראשון. טאובר ניצב כשפלג גופו העליון חשוף מראש הנגמ"ש. הוא חוטף כמה נתזי כורכר. כולם יודעים שטורי המשאיות האלה הם מלכודות מוות. מספיק הניצוץ הכי קטן שייפגע במכלית דלק וכל כלי הרכב שעל הציר, על יושביהם, נשרפים בעודם בחיים. טאובר יורד אל בטן הנגמ"ש וצועק לנהג קרודו לרדת מיד מהציר, שיעקוף את כל המשאיות ויסוג לאחור, שייקח רוורס "והוא עושה שם פול-ספיד רוורס", נזכר גרוס . כעבור כמה דקות צ750421 מנסה שוב להגיע אל הפצועים ב"חצר מוות", עכשיו הוא נוסע על דרך עפר, ואז שוב חוטף ארטילריה מטורפת.

הנגמ"ש נמצא בתוך "שטח הריגה", מסביר גורביץ: קצין התצפית הקדמי המצרי פשוט מטווח כמה נקודות בתוך שטח של 100 מטר על 100 מטר. הוא נותן מטרות נקודה והארטילריה מפגיזה את כל השטח שבין הנקודות האלה "ושמה אי אפשר לתאר: הטילים יורדים עלינו כמו שיורד עליך גשם. אין טיפה כמעט שלא פוגעת, ואתה רואה מסביבך כולם מתחילים לברוח". טאובר רואה משאית שעומדת על עכביש עולה בלהבות, ומסביב לא מפסיקים הטילים ליפול, וליפול וליפול. כולם יודעים שהפגז הבא יכול להיות שלהם. עקיבא גרוס רואה את החייל שיושב לידו בתוך הנגמ"ש והוא רועד כל כך חזק מפחד שהברכיים שלו נוקשות זו בזו. מכיוון "חצר מוות" טאובר מזהה טנק פינוי, שרמן ישן, דוהר לכיוונו עם אורות דולקים, הוא מבין שהטנק הזה מפנה את הפצועים שאליהם גם הוא ניסה להגיע.

אז הוא חוזר לכיוון ציר עכביש ולפניו נוסע ג'יפ פתוח, "רכב רך" שאסור לו להסתובב כרגע באזור הזה. אבל רגע, מי אלה שיושבים להם שם? הוא מזהה אותם, טיפוסים מוכרים: בהגה אוחז סגן מפקד האוגדה ג'קי אבן ולצדו איש קירח עם רטייה על עין שמאל – לא אחר מאשר שר הביטחון, משה דיין. אבן מנפנף לטאובר בכל כוחו, מורה לו בידו לעצור. וגורביץ רואה את אבן צועק ועושה לנגמ"ש סימנים עם היד לנסוע אחריו. "טאובר היה קצת היסטרי, הוא צועק לי 'שלא תעיז לנסוע אחריו – הוא יחטוף אותנו. פשוט ייקח אותנו ליחידות שלו". כן, טאובר מבין שאם הוא עוצר עכשיו – זהו, משה דיין לוקח ממנו את הכלי, וכמו תמיד בצבא: נגמ"ש משוחרר לא יוחזר. אז הוא צועק לקרודו שיחתוך עכשיו מהר שמאלה אל תוך החולות. אבן ודיין ממשיכים לנסוע ישר. צ750421 ניצל שוב.

***

הדוקטור רואה כיצד המצרים מאכנים ומאפסים כוונות, כיצד מטחי הפגזים הולכים ומתקרבים. כל פגז מצמצם את הטווח אל היעד אל הזחל"מים והאנשים שיושבים בתוכם, ואז פתאום בום – פגיעה ישירה באמצע הצומת. טאובר שומע צרחות אימים בקשר, זה שבח, נהג של אחד הזחל"מים בתאג"ד צועק במבטא הארגנטינאי שלו "שמונה-עשרה נפגע. שמונה-עשרה נפגע!'"

• הפרק הראשון: מי שמגיע אליי חי לא יוצא ממני מת
• הפרק השני: שיעור באנטומיה
• הפרק השלישי: אני פה נגד כל הסתברות
• הפרק הרביעי: אני מוריד לו רגל והוא אומר לי תודה
• הפרק השישי: הסוכנות לניהול הכאוס
• הפרק האחרון: ידעת שזה הסוף

[mc4wp_form id="1006521"]