הסוכנות לניהול הכאוס

 

19 באוקטובר

כשפינקו שומע באחר הצהריים של 7 באוקטובר שלאוגדה הגיע הפסיכולוג, הוא יודע בדיוק מה לעשות אתו. יש לו חיילים שעברו כבר יומיים של לחימה וצריך להוציא אותם מהחזית, לסייע להם ולעודד אותם. ומי יותר כשיר למשימה מאשר הבחורצ'יק הזה, שהוא גם פסיכולוג בהכשרתו וגם נותן במסגרת שירות המילואים שלו בחיל חינוך הרצאות על "מנהיגות בתנאי קרב"? אז פינקו, או בשמו ובתוארו המלא, ברוך הראל, סגן מפקד אוגדת הכוחות המשוריינים בסיני 252, הולך לשק"ם ברפידים, קונה צ'ופרים ב-300 לירות ומעלה אותם על אוטובוס ריק ביחד עם הפסיכולוג וקצין החינוך האוגדתי, וקדימה, לשחרר את מעוז המזח.

כן, המעוז הדרומי ביותר בקו בר-לב, האחרון שנפל, זה שבהתקפה הבלתי פוסקת עליו נהרגו חמישה חיילים ונפצעו 21, והנותרים בחיים נלחמו בקרב עיקש במשך שישה ימים ונכנעו ויצאו לשבי המצרי "עם הראש למעלה" רק ב-12 באוקטובר, אחרי ששלושה נסיונות לחלץ אותם כשלו. בדיוק לשם נוסעים עכשיו קצין החינוך משה שריר והפסיכולוג גבי סלומון. זאת שעת ערב, לקראת שקיעה, האוטובוס עושה את דרכו מערבה לכיוון התעלה וסלומון מזהה על הגבעות שמסביב טנקים. הוא בא מנח"ל מוצנח, הוא לא מבין גדול בטנקים, אז הוא שואל את שריר, "תגיד לי, לטנקים שלנו יש נפיחות באמצע הקנה, נכון?" ושריר עונה לו, "כן, נפיחות", מפלט גזים. "אז אני עונה לו: 'ממה שאני רואה', ואני היחיד עם ראייה טובה שם, 'הקנה הזה הוא חלק'. והוא אומר לי 'אה, כן, המצרים 200 מטר מאתנו'", מתאר סלומון. על המקום האוטובוס עושה סיבוב צלחת, 180 מעלות על כביש ברוחב 6 מטר לכל היותר, וברגע האחרון לפני שהוא נותן משם רייס, סלומון עוד יורד ורץ אל הפנסים האחוריים ומנפץ אותם עם הקת של העוזי כדי שלא ישמשו מטרות נעות.

אלה הימים הראשונים של הקרבות ולך תסביר את הבהלה. סלומון מרגיש לא פעם שהוא מבין יותר מהמפקדים הבכירים מה קורה ואיך צריך לנהוג. לא מפני שבהכשרתו הוא פסיכולוג אלא מפני שהוא בן אדם עם שכל ישר ורגישות. למשל, "היו הבנות שמשרתות בטסה"; בימים הראשונים של המלחמה שהו במחנה גם חיילות. "בא אלי איזה קצין ואומר לי, 'כולן בוכות כי נהרגו כמה מהחבר'ה שלהן. אתה הפסיכולוג, לך תטפל בהן'. מה יש לי לטפל בהן? תן להן לבכות. יש להן סיבה טובה לבכות'". והיו גם הבנים של טסה: "ערימה של עשרות פגועי טנקים מתחבאים בבונקר הגדול של המחנה, עושים את צורכיהם בבונקר, אף אחד לא יודע עליהם כלום! נאספו על ידי כוחות הרפואה או בכל דרך אחרת: קצינים וחיילים בלי מפקד. לא ידענו אם הם פגועי נפש או פגועי גוף". בינתיים מצטברים טנקים שצוותיהם נפגעו אבל הם תקינים, וצריך לאייש אותם מחדש ולשלוח אותם לחזית. מי מכל הערימה שמתחבאת בבונקר יכול לחזור ולעלות עליהם? "אז המצאנו מבחן פסיכולוגי שממש נכנס לספרות המקצועית", מתאר סלומון בטון אירוני: הוא מעמיד חייל כזה כשמאחוריו ניצב קומנדקר. ובזמן שהוא משוחח אתו מישהו בא בשקט מאחורי החייל, מרים את מכסה הקומנדקר ואז מפיל אותו. "אם החייל קופץ לגובה, אתה אומר לו 'אתה תחזור לאחור'; ואם הוא מסתובב ושואל 'מה אתם עושים?' אומרים לו, 'אתה כשיר. קדימה, לעלות על הטנק'".

אלה הימים הראשונים של הקרבות ולך תסביר את הבהילות. באדינבורו שבסקוטלנד דופקת אשה על דלת ואומרת לדייר כחול העיניים שגר אצלה בשכירות, "אדוני, יש לכם מלחמה. הודיעו עכשיו בבי-בי-סי". וד"ר אמנון כספי, שלומד ומלמד שם, תופס את האוטובוס הראשון ללונדון ואת המטוס האחרון לישראל ודרך קצין חינוך הוא מתגלגל לסיני ושם הוא פוגש את החבר שלו מבית הדר בירושלים של שנות ה-60, כשהוא, הסטודנט למינהל ציבורי, היה הממונה על תעסוקת סטודנטים וסלומון, הסטודנט לפסיכולוגיה, היה המזכיר הכללי של התאחדות הסטודנטים הארצית. עכשיו הם שוב ביחד. עושים מה בדיוק? גם להם עוד לא לגמרי ברור. פסיכולוגים? צוות מורל? סוכנים לארגון וניהול הכאוס? כל התשובות נכונות.

מה שברור להם, שעכשיו הם בדרך אל גדוד 599 בחטיבה 14, ומה שהם רואים שם זה צה"ל מהפרקים שאיכשהו נשמטו מאלבומי הניצחון של המלחמה הקודמת: יושבים שם בתוך הזחל"מים חיילי חרמ"ש, מתאר סלומון. מגיע מטוס מצרי, ועושה סיבוב לפני שהוא מטיל את הפצצות שלו. "ויצא שהיחידים שמאיישים את המקלעים של הכוח ויורים את הנותבים על המטוס הם אמנון ואני, וכל האחרים בורחים לגבעות". בסוף המטוס המצרי לא הטיל שם את הפצצות, אבל הפיל אצל מישהו את האסימון: סלומון וכספי תולשים דף ממחברת. הם מנסחים מכתב שממוען אל לא אחר מאשר מפקד האוגדה, אריאל שרון: חיילים כאלה לא יכולים להיות בקו החזית, הם כותבים לו, צריך לקחת אותם אחורה ל-72 שעות של אימונים. מי שמחזיק מעמד חוזר לגדוד ומי שלא – שיפרוק ציוד ברפידים. כי "אלה היו חיל רגלים משוריין כמו שאני בננה מטוגנת", מעיד סלומון היום. איך מעבירים את המסר לאוגדונר? פתאום השניים רואים על הכביש מכלית שעושה את הדרך מזרחה, לטסה. "הפחדנו את הנהג. אמרנו לו שהמכתב הזה חייב להגיע לידי אריק שרון גם אם חייו בסכנה".

ציפורי נפש

כעבור איזה זמן מגיע המג"ד של 599, עמי מורג, ואומר לשניים, "מחפשים בקשר את 'ציפורי הנפש'", שיגיעו עכשיו למפקדה. כספי וסלומון לא מכירים את שם הקוד הזה מנוהלי הדיבור ברשת הקשר הצה"לית, מישהו המציא אותו. אבל לא לוקח להם הרבה זמן לפענח את הצופן המסתורי – הכוונה אליהם. הם מוצאים טרמפ לטסה. "נכנסנו אל אריק שרון ושם כבר יושבים כמה סמלים להעתיק ביד את המסר שלנו". שרון אומר להם, "עוד מעט ישיבת מח"טים, אני רוצה שתשמיעו קול". הם עושים את זה ומקבלים תגובות חיוביות. "הבינו שאנחנו לא פסיכולוגים של שוקולד". הם אומרים שממה שהם הבחינו המורל בשפל, שצריך לעבור בין הגדודים, להעביר שאלונים, לנתח איפה הבעיות ולפתור אותן. שרון שואל אותם מה הם צריכים. הם עונים לו: "רכב, מם-קוף והרשות לפעול בגזרה כהבנתנו ולדווח כהבנתנו".

שרון נעתר לדרישותיהם: הוא מאשר להם מכשיר קשר, נותן להם להסתובב חופשי בין היחידות, לבחון לייעץ ולהעיר את הערותיהם, וכדי שיוכלו לעשות את זה הוא מספק להם גם מכונית מגויסת, טנדר פולקסווגן דאבל-קבינה כתום פלוס נהג. "אבל אנחנו את הנהג פיטרנו", מספר כספי, "הוא היה פחדן גדול". הם שולחים אותו הביתה והוא פעם בשבוע מתייצב כדי לחתום וכדי לקבל את הדמי מילואים שלו וכדי להביא אספקה טרייה: גרעינים שחורים. כי הם במשך כל המלחמה מפצחים גרעינים וזורקים את הקליפות בתוך המכונית, עד שרצפת הפולקסווגן מתכסה בשטיח עבה של קליפות שחורות. "היתה לנו תיאוריה", מסביר כספי, "אם נעלה על מוקש – זה יהיה מה שיציל אותנו".

הטנדר הכתום הזה, שמכוסה בבוץ לצורכי הסוואה, אכן ניצל לא פעם. יש לו כבל עבה מלפנים וכבל עבה מאחור, שבאמצעותם, בכל פעם שהוא שוקע בחול בא איזה טנק ומחלץ אותו; והיתה הפעם ההיא, שהוא נהפך לפומפייה על גלגלים: "היתה איזו הפגזה ואנחנו נתקענו על עכביש ולא יכולנו לזוז", מספר סלומון. "אני עומד ומשוחח עם אחד הקצינים ופתאום נופל בינינו פגז, והוא נופל בזווית כזאת שזה מרסק את הקצין טוטאלית וכל הירכתיים של הפולקסווגן שעליהם אני נשען נהפכים למסננת – ולי לא קורה כלום". ועכשיו, מה הוא עושה? הקצין מת. סלומון רואה נון-נון שנוסע בדרך חזרה לטסה. הוא עוצר אותו ואומר למי שיושבים בו, "חבר'ה, יש פה הרוג, קחו אותו אתכם לטסה", והנהג עונה לו "לא לוקח", מספר סלומון, "אז דרכתי את העוזי ואמרתי: 'אתם לא לוקחים? אז תיכף יש פה עוד גווייה'. תראה, אני הייתי אז די היסטרי מהטילים האלה".

אמנון כספי. " אני פוחד מכל מיני דברים אבל לא ממלחמות"          

גבי סלומון. "הייתי פסיכולוג, צוות מורל, אלונקאי. הכל"
למעלה: חיילים בדרך אל צומת מופגז בסיני, מלחמת יום הכיפורים. "אתה רואה תאג"ד מרוסק. פשוט עף בשמים, והכל מסביב חתיכות". צילום: מתוך אתר חטיבה 14

האיש הדי היסטרי מהטילים האלה הוא מי שביחד עם כספי (ובתחילה עם עוד שני פסיכולוגים שפרשו בדרך) אמור להרגיע את כל האחרים. הם מונו מטעם מפקד האוגדה או אולי אפילו מינו את עצמם כאחראים על השכל הישר באמצע המקום העקום הזה שקרוי מדבר סיני, אוקטובר 1973. מה זה אומר? לנסות ולהכניס קצת סדר וקצת היגיון וקצת משמעת בחייהם של חיילים יחידים. גם אם צריך להשתמש בשיטות מנדטוריות. כלפי מפקדים כן, ללא רחם, מספר סלומון: "היה איזה סגן משנה, מ"מ טנקים, שכלפיו נאלצתי להשתמש בתרגיל מהצבא הבריטי: אתה שוטף אותו, אתה אומר לו, 'תתיישר! אתה קצין! מה אתה עומד לי כפוף? תעמוד ישר, אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות שבור. אתה חוזר עכשיו לאנשים שלך. אתה משמש דוגמה' ואני רואה: זה עובד. וואללה, זה עובד".

והיו אחרים שמה שהם נזקקו לו הן לא הנחתות ופקודות כי אם סתם אוזן קשבת. למשל, "פרק שאני לא מכיר מספרי ההיסטוריה", מתאר סלומון, שעוסק בנהגים של הבולדוזרים והשופלים, שבאמצע המלחמה, בזמן שהיו צריכים לגרור את גשר הגלילים שעליו יחצו הכוחות את תעלת סואץ – שכל מבצע הצליחה תלוי בהם עכשיו – מכריזים על שביתה. לא זזים. מה תעשו להם? "מישהו קורא לנו ואומר, 'חבר'ה תעזרו לנו עם הנהגימוס האלה'", מתאר סלומון "ואנחנו באים וּמְכַנסִים אותם ומה התלונה שלהם? אף אחד לא מתייחס אליהם. לא מדברים אתם". אז באותו ערב כספי למשל עולה על אחד הדי-ניינים הענקיים האלה, וביד יש לו טמפו ומצופים שהוא הביא מהשק"ם, והוא מתיישב שם בחושך בתא הזכוכית של נהג, שהדבר היחיד שהוא זוכר ממנו זה שהוא בא מבת ים, "והבחור אומר לי, 'אני לא זז. אני לא זז'. ואני מתחיל להבהיר לו ולהסביר לו שאין לו מה לפחד, והכל יהיה בסדר, ו'אני אתך. אני נוסע אתך' ומדברים מין שיחה של שני זרים, ואני יורד ומביא לו עוד ופלה עד שבסוף הוא מתרצה ומוכן לזוז ואני יורד".

קול עמוק ונוסך ביטחון

זה לפחות חייל שיודע פחות או יותר מה כיוון הנסיעה הכללי שלו. יש רבים שאפילו את זה הם לא יודעים וסלומון וכספי נתקלים במחלקות, בפלוגות, בגדודים של חיילים אבודים, בלי מידע בנוגע להיכן שהם נמצאים ונגד מי הם נלחמים: "אתה עולה על טנק ושואל את הצוות, 'כמה נפגעו לכם?' והם נותנים לך מספר די גבוה, ואתה עולה על טנק אחר ומקבל מספר שונה לגמרי. 'איפה הייתם? איפה נלחמתם?' אומרים לך 'שם', משהו כזה", אין להם מושג. פעם אחת קורא להם מג"ד. שמע שהם בשטח, מספר סלומון, "ולילה קודם הוא השתתף בקרב הַבְקָעָה עם המון אבידות. המון טנקים שנפגעו. עכשיו הגדוד שלו פרוש על הג'בלאות תחת רשתות הסוואה והוא מקבל הוראה: 'גם הלילה אתם עושים אותו דבר'. והמג"ד שואל אותנו, 'להודיע לחיילים כבר עכשיו, שבע-שמונה שעות לפני תחילת התזוזה, או לחכות לרגע האחרון?' אנחנו אומרים לו, 'עכשיו כל מפקד לוקח את האנשים שלו, מביא מפה ומראה להם איפה הם היו, איפה הם יהיו, כמה נפגעו ואיך נפגעו. בקיצור, חיילים אינטליגנטים – אתה אוסף אותם ומכניס אותם לתמונה. זה נהפך לנוהל, כי לנו ברור שחייל שהוא בור ועם הארץ הוא לא חייל טוב".

אבל יש מקרים שבהם המפקד אפילו לא יכול לאסוף את החיילים סביבו: "מ"פ נפגע ועכשיו ממנים מ"פ חדש ויש לו בדיוק שתי דקות לזכות באמונם של החיילים והוא לא יכול להושיב את החיילים. הם רק שומעים את קולו בקשר", מתאר סלומון. "אז אנחנו מלמדים אותו דברים, כמו למשל לדבר אליהם בקול עמוק ונוסך ביטחון. כמו למשל להגיד להם שהדבר הכי חשוב לו זה שהם יגיעו הביתה בשלום". אבל ברור שלא כולם יגיעו הביתה בשלום. "לא, הוא לא מבטיח להם את זה", אומר סלומון, "אבל זה הדבר שהכי חשוב לו".

וגם במי שלא חזרו הביתה בשלום יצא לכספי ולסלומון להיתקל. היו אירועים שבהם הפולקסווגן חבר לתאג"דים ושם, עם כל הלחץ והפצועים וההרוגים, "עשינו כל דבר", מספר סלומון: "פינוי, הובלה, העלאה למסוקים. פיזית. אלונקאים". וכספי זוכר איך במשטח האחורי של הטנדר הכתום דאבל-קבינה "מדופן לדופן בדיוק יש מקום להכניס אלונקה, כשאתה מניח אותה לרוחב". אז לא פעם הם מניחים אלונקות לרוחב ועליהן שכובים הפצועים והמתים, ואתם הם נוסעים לטסה. אחד נוהג והשני יושב מאחורה. גבי סלומון זוכר היטב את המתים על האלונקות במוצב לקקן, כמה ימים אחרי שהוסר המצור מעליו ומעל התאג"ד שפעל בו בפיקדו של הפרופ' קלמן גויטיין מגדוד 407. הם בלקקן שעל גדות האגם המר הגדול, מחכים לעבור לצד השני של התעלה, ושם הם פוגשים את הפרופ' גבריאל (גבי) אלסנר, גינקולוג שאביו היה הרופא של סלומון כשהיה ילד תל-אביבי. אלסנר בנדיבותו "שולח אותנו לישון בבונקר שלו ושם" – משתתק פתאום גבי, שהיה ילד בכיתה ד' במלחמת השחרור – "ושם 'הנה מוטלות גופותינו'". הוא מצטט מתוך שירו של חיים גורי וקולו נשבר, עיניו מתמלאות בדמעות. "תראה", הוא אומר, "אני בוכה עכשיו. עשר גופות. לך תישן ביניהן".

בצד השני של התעלה פוגשים סלומון וכספי גם את אלה שניסו למצוא מנוחה נכונה לחיילים שאפילו להיות מוטלים על אלונקה לא זכו: "חרדים ירדו אלינו, זק"א של אז, כי לדעתי הם לא היו אנשי הרבנות", נזכר כספי, "והם הסתובבו בחווה הסינית ונכנסו שם לטנקים שנפגעו מהסאגרים. הם עבדו באיסוף שרידי גופות, להביא אותם לקבר ישראל. והם מגיעים, ואנחנו יושבים אתם באוהל שלנו והם נשברים, ואז אני שומע תיאורים איך מדפנות הטנק הם הורידו את השרידים, ואת כל העבודה הזאת הם עשו בהתנדבות. את זה אני זוכר". כספי זוכר היטב את התמונה הזאת של קבוצה של חרדים שיושבים אצלו באוהל ומתפרקים ופורקים את אשר על לבם, כשלעזרתם בא החבר קוניאק. אבל מאיפה הקוניאק?

אז ככה: לאחר שעברו כספי וסלומון את התעלה הם מקבלים ממפקדת האוגדה של שרון אוהל הודי גדול, שלתוכו מסופחים גם שני חיילים ממחלקת היסטוריה, שיכתבו את קורות המלחמה בזמן התרחשותה: האחד הוא מי שהיה אז סגן עורך ואחר כך עורכו האחרון של "הארץ שלנו" אוריאל ריינגולד, והשני הוא הכתב הכלכלי שאול אברון. שנהפך מאוחר יותר לכתב אוכל וקולינריה, ואחר כך למסעדן, נביא הרוסטביף וכוהן הפואה-גרא. כולם מכנים את המקום "אוהל הפסיכולוגים" והוא "מאוד פעיל, מאוד אזרחי, מאוד פתוח", עם מיטות ותנור ו"מתקן גדול עם מכל מים וכיור וברז שבו היינו רוחצים ידיים ושוטפים כלים ומצחצחים שיניים – הכל שלל". וזה מקום שכולם אוהבים להתנחל בו מסיבות מובנות, מתאר אותו כספי: "הארוחות בו היו שם דבר, במיוחד בתקופה ששאול אברון היה שם". כי אם יש משהו שאפשר לסמוך על אברון זה שהוא לא יסתפק בלוף ובסרדינים ממנות הקרב. והוא בטח גם זה שדאג שיהיה קוניאק.

משחקים זה חשוב יותר

"אוהל הפסיכולוגים" נהפך למין אתר עלייה לרגל. ומי שלא עולה לרגל מועלה לרגל. "ומכיוון שאני אדם שרוט", מעיד על עצמו הפרופ' אמנון כספי, "אתה יודע שהבאתי לשם את אשתי?" כן, הוא וסלומון נוסעים יום אחד לארץ, לוקחים את נינה, אשתו של כספי, ואת חברתם המשותפת יעלה ווזנר, מעלים אותן לפולקסווגן דאבל-קבינה הכתום ויאללה לארץ גושן. "הן גרות אצלנו באפריקה, באוהל".

כל המציאות היתה כל כך מוזרה, שהכל היה אפשרי אז, גם זה, מספרת יעלה ווזנר על המסע לאפריקה. היא מומחית בחינוך מיוחד ופסיכולוגית, ומטפלת משפחתית שבשנות ה-70 עבדה בשירות הפסיכולוגי של עיריית ירושלים וב-1972 בדיוק חזרה משהות בארצות הברית עם בעלה הפרופ' יוחנן ווזנר (שכתב שם את עבודת הדוקטורט שלו בעבודה סוציאלית), ועם בשורה חדשה: "המשחקייה", על משקל ספרייה: יש לה רעיון להקים קבוצות של הורים, שילמדו לשחק משחקי חשיבה שולחניים עם הילדים שלהם, "מתוך מטרה ללמד אותם להתבונן בילדיהם: שילמדו על ההתפתחות שלהם דרך משחק, וייצרו אתם קרבה ואינטימיות באמצעות המשחק המשותף. כלי שיגרום הנאה ושמחה בבית, שיפתח את הילדים וייתן להורים תחושה שהם אחראים להתפתחות הזאת".

היא מתחילה לפתוח משחקיות בבתי ספר בבית שמש ובירושלים, שבהן הורים וילדים מחליפים פעם בשבוע משחק. העסק תופס ומתפתח בעוד אזורים בארץ, ווזנר מכשירה מורים ומדריכים ועובדת עם הורים במשחקיות. היא באותה תקופה חיה בתחושה "שאפשר להציל את העולם באמצעות משחקים. כל מה שצריך זה שכולם ישחקו, ואם כולם ישחקו – לא יהיו מלחמות ויהיה שלום. פשוט גן עדן עלי אדמות".

אבל גן עדן לא היה פה בחורף 1973, וגם לא באפריקה. ובאחד המפגשים שאחרי הפסקת האש מספרים כספי וסלומון לווזנר, שהם חברים שלה ושל בעלה עוד מתקופת הלימודים באוניברסיטה, שהמצב איום ונורא, ושיש יחידה אחת שהם מנסים לעזור לה, שכולה אוסף של שברי יחידות שחייליהן נהרגו בקרבות, ואת הנותרים בחיים קיבצו ביחד, וכולם שבורים שם. ווזנר אומרת להם שהיא חושבת שתוכל לאבחן ולשפר את המורל ביחידה באמצעות משחקי השולחן שלה. "וחוץ מזה אמרתי שאולי נורא חשוב שאמנים יורדים לסיני – אבל משחקים זה חשוב יותר, כי זו פעילות שהיא לא פאסיבית וזה מפעיל את המוח של החיילים, וזה אמצעי לגיבוש ולהיכרות בין אנשים זרים. והם קנו את הרעיון. ואז ישבנו ודיברנו: איך אנחנו עושים את זה?"

יעלה ווזנר. "חיייתי בתחושה שכל מה שצריך זה שכולם ישחקו, ואם כולם ישחקו לא יהיו מלחמות  ויהיה שלום"

איך באמת מבצעים את הרעיון המבריק אם כי מטורלל להבריח שתי, נשים אזרחיות ישראליות, בלי שום תפקיד רשמי או חצי רשמי ובלי אישורים, לתוך אפריקה? אל תוך מה שמוגדר שטח צבאי סגור ומסוכן שמתחוללים בו קרבות?

ווזנר בינתיים פונה לחברת המשחקים "אורדע" ומספרת להם על הרעיון להביא משחקים לחיילים. "היו לי קשרים אתם, אני הייתי קניין אדיר, והם תרמו. אז היו לי שתי תיבות גדולות מלאות משחקים, ודיברנו עם אמנון וגבי שנרד ונעשה את העבודה עם החיילים, ונינה – יועצת ארגונית שהיתה חברה טובה ואהובה – תעזור לי בכל העניינים הארגוניים". וככה יוצא הפולקסווגן הכתום לעוד מסע אחד: מקדימה יושבים כספי וסלומון, בתא המטען מונחות שתי תיבות גדולות של משחקים שולחניים ובמושב האחורי, זה שהופך את הקבינה לדאבל, נינה כספי ויעלה ווזנר מוברחות מתחת לשטיח: "הסתתרנו מתחת לשטיח כי מרגע שאנחנו עוברים את הקווים אסור לראות שיש אזרחיות".

מפחיד? "אני לא מרגישה הרבה הרגשות של פחד", היא אומרת, יכולת ההדחקה שלה לחרדות גבוהה מאוד, היא מספרת, עוד ממלחמת השחרור כשהקימה בתור ילדה בת 11 תא מחתרתי "כמו חסמב"ה, אבל אמיתי". אז ביקשה להדביק כרוזים ולהעביר ידיעות, ובאמצעות חברה בתא יצרה קשר עם מישאל, שם מחתרתי, מפקד באצ"ל משכונת הכורדים, "והייתי צריכה להסתיר את זה מן ההורים שלי, עד שבסוף הודיתי ואבא שלי הלך אתי למפקד כדי לשטוף אותו, מה הוא לוקח ילדים קטנים".

אז החליטה שאם לא אצ"ל – ההגנה. אבל איך מגיעים אליהם? היא רוקחת תוכנית להשתמש באבא שלה, אליקים בן-מנחם, מנהל בית הספר מעלה ופעיל בארגון – שישמש כבלדר. ילדה בת 11 כותבת מכתב בשם בדוי, יעל צור, ומספרת לאביה סיפור שלם על מישהו שבא על אופניים ואמר שאת המכתב הזה הוא חייב למסור עכשיו למפקד שלו, אבא שלה קונה את הסיפור ויוצא להעביר את המכתב. אלה היו הימים הראשונים של מלחמת השחרור, התחילו ההפגזות על ירושלים והוא לא חוזר, ולא חוזר ולא חוזר. ויעלה בת ה-11 "מתייסרת ייסורי תופת שאם קורה לו משהו בדרך, אני אשמה בזה עם השטויות שלי. ואז הוא חזר וסיפר שהעביר את המכתב וההפגזה תפסה אותו בדרך חזרה, והוא נשכב מתחת לעץ ועל ידו היה מישהו, והבחור ההוא נהרג". במשך שנים אף אחד מבני משפחתה של ווזנר לא שמע על הסיפור הזה, רק לבעלה סיפרה, "כי הרגשתי כאלה רגשי אשמה שהצבתי את אבא שלי בכזאת סכנה. והכי מעניין, שכעבור כמה ימים באמת בא מישהו וחיפש את יעל צור, ואמא שלי שפתחה את הדלת אמרה שלא גרה כאן שום יעל צור והוא הלך".

את הנסיעה לאפריקה בימי המלחמה היא משייכת לאותו סוג של תחושות שליוו אותה כבר כשהיתה בת 11: "השותפות שלי, הדמיונית והמעשית, בגורל של מדינת ישראל. עוד הרפתקה שמתחילה בהסתתרות מתחת לשטיח, "שאת זה אני זוכרת כמשהו די מצחיק".

הטבעת נפלה

אבל מה שהיה עד עכשיו הרפתקה מצחיקה הופך עד מהרה למוזר ומר. זה ערב מעבר לתעלה ולווזנר עורכים היכרות עם מפקד היחידה שהיא אמורה לסייע לה באמצעות משחקי השולחן שלה, והיא זוכרת "מישהו שלא נמצא כאן, מישהו מרחף כזה, ואמנון וגבי אומרים לי שהוא בשוק: ממלא מקום של מפקד שנהרג, ויש לו יחידה שמורכבת מחיילים מכל מיני יחידות אחרות". כספי מסביר לו מיהן שתי האזרחיות הללו ומה הן מתכננות לעשות עם חייליו, והמפקד הזה עומד שם ומקבל את זה בשלוות נפש, כדבר מובן מאליו. "התחושה שלי היתה שאם באותו רגע מופיע לפניו אקרובט או חיזר, הוא מרגיש אותו דבר", אומרת ווזנר, שמתחילה להסביר לו איך היא מתכוונת לארגן את המשחקים ולארגן את החיילים, ואז הוא שואל אותה, "מתי כדאי?" והיא קצת לא מבינה את השאלה. מה זאת אומרת מתי כדאי? "הוא אומר לי, 'הלילה אנחנו יוצאים למארב, אז מתי כדאי לשחק, לפני כן או אחרי כן?' והשאלה הזאת פשוט הדהימה אותי: א. לא ידעתי מה נכון; וב. זה הוא שצריך להחליט". היא זוכרת את עצמה חושבת "'לפני האמבוש או אחרי האמבוש?' – אז אמרתי לו 'אחרי'. מה, אני אשחק אתם לפני?"

והחיילים האלה – שרק לפני כמה ימים או שבועות ספגו הפגזות תופת, וראו את חבריהם נפצעים ומתים, וכמעט שמתו בעצמם – חוזרים הפעם מהמארב בשלום ונינה כספי ויעלה ווזנר מושיבות אותם סביב שולחנות מאולתרים ומלמדות אותם כללי משחק. "הם היו מאוד בעניין ולא דיברו, כי המטרה הפעם היא לא לדובב, אלא ליצור משהו משותף ולהפעיל את הראש".

יושבים שם שני חיילים זה מול זה ולפניהם משחק של אורדע בשם "מטיקס": לוח גדול ו-64 לוחיות קטנות, שלכל אחת ערך מספרי שונה. כל אחד מהשחקנים צריך להניח בתורו לוחית על הלוח הגדול על פי הוראות חיבור וחיסור מסוימות שמודפסות על הלוחיות ומשנות בכל פעם את התוצאה. המשחק נגמר כשכל הלוח מתמלא, והזוכה הוא מי שמגיע באמצעות הלוחיות שבידו לסכום הגבוה יותר. ווזנר מסתכלת על החיילים והיא רואה שהם יושבים בשקט זה מול זה ולא נוגעים בלוחיות. מה יש להם? היא חושבת לעצמה. הם החליטו מי מביניהם הוא המתחיל ומאותו רגע הם לא מוציאים הגה. "בהתחלה אני יושבת לידם בשקט ומסתכלת על התופעה הזאת. ואז אני שואלת אותם, 'הבנתם את ההוראות?' והם עונים לי, 'כן-כן', כאילו כדי שלא אפריע". הם יושבים ככה בשקט: הידיים שלובות על השולחן, הראש על הידיים, הם לא מוציאים הגה עד שבסוף אחד מהם מכריז "ניצחתי!" והשני עונה לו "נכון". מבלי שאיש מהם נגע בלוחיות המשחק. "אני שואלת אותם 'איך אתם יודעים?' והם עונים לי, 'עשינו בראש את כל המהלכים'. מתברר שאם משחקים את המשחק נכון, אם אף אחד לא טועה בדרך אז מי שהתחיל הוא המנצח – מה שאני לא ידעתי וכמובן שלא כתוב בהוראות המשחק".

מתברר לה ששני המילואימניקים האלה הם אנשי מחשבים עם יכולת הפשטה יוצאת דופן, שמסוגלים לעשות את כל החישובים של המשחק בלי לגעת בלוחיות שפרושות לפניהם. "אני כל כך נדהמתי מזה, ואומרים לי 'תודה רבה', ואחד אומר לי, 'אני כבר חודשים לא הפעלתי את התאים האפורים שלי כמו עכשיו, והם קמים והולכים".

גם החיילים האחרים שגומרים לשחק קמים והולכים, אלא שהם נושאים אתם עוד מזכרת מאותו מפגש: "בסוף הערב נעלמו כל המשחקים", מספרת ווזנר. "החבר'ה גנבו אותם". היא דווקא לא התכוונה לחלק אותם, אלא להמשיך ולהשתמש בהם באותה יחידה וביחידות אחרות. "קצת נדהמתי, ואז הם הסבירו לי שבטח שהם לקחו את המשחקים, מפני שזה מה שהם יביאו הביתה כשהם יחזרו, כמתנות לילדים. זה נורא נגע ללבי, ואפילו במובן מסוים תאם את התפישה שלי: זה מה שהורים רוצים וצריכים לעשות עם הילדים שלהם".

משחקי הקופסה הם לא הדבר היחיד שנעלם באותם ימים באפריקה. ערב אחד ב"אוהל הפסיכולוגים" נינה כספי הולכת לשטוף ידיים במתקן השלל. היא מסירה את טבעת הנישואים ושמה אותה על המדף, "ובאיזשהו שלב יותר מאוחר היא אומרת לי, 'אמנון, איבדתי את הטבעת'. אנחנו הולכים ומחפשים ומחפשים. ולא מוצאים כלום". וכך, כעבור כמה ימים היא חוזרת עם יעלה ווזנר לישראל, בלי משחקי הקופסה ביד ובלי טבעת נישואים על האצבע.

שמונה-עשרה נפגע

הד"ר ג'ק הירש אמנם לא איבד את טבעת הנישואים שלו, אבל ב-7 באוקטובר הטבעת הזאת התעקמה לנצח, והקמיצה השמאלית שעליה ענד אותה כמעט שנתלשה לו בגללה. זה ליל הירידה לסיני והוא מונה לרופא הגדודי של 409 כמה שעות לפני כן, אחרי שהמג"ד ערך לו ראיון שכלל שאלה אחת: "אתה יודע להכניס עירוי? כן? יופי אז אתה יכול להיות הרופא שלי". הוא עולה חדש ממלבורן שבאוסטרליה, נמצא כאן רק חמש שנים, רופא במרפאת קופת חולים בבאר שבע, שמטפל בבדואים, והוא לא מכיר איש מהצוות שלו ועכשיו הם יורדים על שרשראות הזחל"מים לסיני, חושך מוחלט והדרך משובשת. באחת הקפיצות הוא נאחז במוט וטבעת הנישואים שלו נתפסת באיזה זיז וכמעט נתלשת ממקומה עם כל האצבע שאותה היא חובקת. אבל זה לא החלק הכי גרוע בלילה הזה, כי באיזשהו שלב רכב התאג"ד של 409 מאבד את דרכו בחולות של סיני וזה הלילה הכי מפחיד שעובר על הירש במשך כל המלחמה: אסור להדליק אורות, וחייבים לשמור על דממת אלחוט. הירש והצוות שלו יושבים שעות על גבי שעות בחושך מוחלט בתוך זחל"ם בודד שמסביבו שומעים את הטנקים המצרים שועטים. "פשוט לא ידענו איפה אנחנו אבל אני די בטוח שהיינו מאחורי הקווים". רק בבוקר הם מעזים ליצור קשר עם המבצעים שמדריך אותם איך לחבור לגדוד.

תעודת הרופא של ג'ק הירש משנות ה-70. המג"ד שאל אותי 'אתה יודע להכניס עירוי? כן? יופי אז אתה יכול להיות הרופא שלי'"

מאז הם, כמו יתר התאג"דים של חטיבה 600, פרושים בסמוך לציר עכביש והפצועים זורמים אליהם, המון פגיעות גפיים קשות, "הרבה מאוד שרופים", מספר הירש, ופעם אחת גם "טנק שלם עם גופות. אבל למזלי היו לי חיילים שעבדו עם הרבנות ואני לא אני הייתי צריך לפנות אותן".

בצהריים המאוחרים של יום שישי 19 באוקטובר מורים לתאג"ד של 409, שמטפל בפצועים שזורמים מהחווה הסינית, להגיע לצומת טרטור-עכביש להצטיידות מחודשת בחומרי חבישה, תחמושת, דלק ואוכל. גם החוליה הטכנית הגדודית שם, ועל הארגון אחראי מפקד פלוגת המפקדה של 409. הד"ר חנן טאובר ונגמ"ש הרפואה שלו צ750421 מתמקמים על גבעה סמוכה. "ממלחמת ההתשה אני יודע שאת הצמתים מטווחים". הוא זוכר שלמצרים יש הנ"צ המדויק של הצומת. עד היום הוא מצטער שלא שיתף במידע הזה את מי שהחליטו להקים דווקא שם את החניון, אבל הוא חשב אז שמ"פ מפקדה ותיק ומנוסה לא בדיוק צריך את העצות של הרופא החטיבתי. אל הצומת ממשיכים להגיע עוד ועוד כלי רכב. טאובר עומד על דיונה במרחק של כ-200 מטר משם. יש לו "דיירקט ויז'ן על הצומת, ואז אני רואה טילים שמתחילים ליפול". החלה הפגזה מצרית איומה. הדוקטור ממש רואה איך המצרים מאכנים ומאפסים את הכוונות שלהם, כיצד מטחי הפגזים הולכים ומתקרבים. כל פגז מצמצם את הטווח אל היעד אל הזחל"מים והאנשים שיושבים בתוכם.

לג'ק הירש זו הפגזה ראשונה. הוא רואה ושומע את הפגזים מתקרבים לכיוונו ו"יש שם איזה בור, שנוצר מהפגזה קודמת אז אני, החובש הראשי שלי, קצין חימוש ועוד כמה חיילים נשכבים שם" ופתאום חייל אחד, חובש מילואימניק של התאג"ד, מתחיל לברוח. להתרוצץ בשטח בין הפגזים. והירש זוכר איך "קם איזה חייל אחר ומתחיל לרדוף אחריו". עכשיו שניים רצים שם כשפטריות עשן מתרוממות סביבם, אחד מנסה לשכנע את השני שיחזור מהר לשוחה, לתפוס מחסה, אבל הוא לא מצליח להשיג אותו. ואז פתאום בום – פגיעה ישירה באמצע הצומת. טאובר שומע צרחות אימים בקשר, זה שבח הלר, נהג של אחד הזחל"מים בתאג"ד, צועק במבטא הארגנטיני שלו, "שמונה-עשרה נפגע. שמונה-עשרה נפגע!"

ג'ק הירש היום. "אני שוכב פצוע באלונקה וחושב 'מלחמה זה דבר כל כך שטותי. אין בזה שום היגיון'"

שמונה-עשרה ברשת הקשר זה רופא התאג"ד – זה ג'ק הירש. "יש המון רעש והמון חול וחומר נפץ ואנחנו שוכבים שם בבור הזה ואני זוכר שמישהו לידי אומר לי 'תראה תראה' ואני מרגיש קצת שריפה בכתף שמאל. לא איבדתי את ההכרה ואני חושב שגם לא איבדתי הרבה דם". טאובר, שנמצא במרחק של מאות מטרים בודדים משם מחכה שתיים-שלוש דקות על הדיונה, כדי שמטח הפגזים הנוכחי ייפסק וטס עם הנגמ"ש אל הצומת.

שני סנטימטרים מעל ללב

את מה שהם רואים שם סמל הנגמ"ש דני סיגלר לא ישכח בחיים: "אתה רואה תאג"ד מרוסק. פשוט עף בשמים, והכל מסביב חתיכות: חתיכות של רכב, חתיכות של בני אדם. לא מוצאים כלום. הפגז נפל בול על התאג"ד. מחק אותו". ובשטח נמצא קצין גדל-גוף, אחד חנן טאובר, שכמו משוגע רץ עכשיו בין הכלים שעוד לא נפגעו: "פיזרתי את הדרגים. פשוט שיעופו משם". טאובר זוכר את עצמו באמצע הצומת ובצעקות אימים מורה לנהגים של המשאיות והזחל"מים להתפזר. "תראה, אני, גם היום עוד יודע לצרוח כשצריך", הוא מעיד על עצמו, "אבל אז אני חושב שהם הבינו בעצמם שהם צריכים להסתלק משם". על הדיונה שבה עמד קודם לכן פותח טאובר את הטריאז': נקודת האבחון, הסיווג וטיפול בחירום בפצועים על פי חומרת מצבם. צוות הנגמ"ש הם האלונקאים: "עשינו הרבה הרבה נגלות להביא את כל הפצועים", נזכר הנהג שלמה קרודו.

מ"מ החטיבה הטכנית שוכב על אלונקה והוא פצוע אנושות. החזה שלו פתוח ומדמם. הוא גוסס למוות. לצדו שוכב נהג של אחד מזחל"מי התאג"ד של 409. הוא נפגע במפשעה ודם עורקי פורץ לו מהירך: "פשוט שפריץ, ולחץ דם של משהו כמו 20", מתאר טאובר. הוא נתון בשוק עמוק. "טאובר עבד עליו כמו מכונה", נזכר גורביץ, "הוא נתן לעקיבא גרוס, החובש שלו, הוראות, ועקיבא תפקד שם כמו אני לא יודע מה". קרודו, שמחזיק את האינפוזיה, רואה את טאובר ואת גרוס מנסים לעשות לפצוע פיצ'ינג: לתפוס בעזרת מלקחיים רפואיים את העורק הקרוע שמתחבא עמוק בתוך הירך ולעצור את הדימום. הם לא מצליחים. טאובר מורה לאחד החובשים ללחוץ את האגרוף שלו בכל הכוח על המפשעה של הפצוע כדי לעצור איכשהו את הדימום. "לחפש שם נקודות לחיצה. הכל על בליינד". תוך כדי שהחובש מנסה לעצור את הדימום בלחיצה טאובר עצמו מבצע, בהפרש זמן קצר ביותר, שתי וינה-סקציות: באמצעות איזמל מנתחים הוא חושף ורידים ומחדיר עירוי לתוכם. הוא מזליף בלחץ אינפוזיות של תמיסת הרטמן לתוך ורידי הפצוע, מה שאמור להעלות את נפח הנוזלים בדם "מילאתי אותו בתמיסה", הוא נזכר. זה לא עוזר. הנהג הזה מת מאיבוד דם אבל עם ורידי צוואר נפוחים מתמיסה.

עכשיו מתפנה טאובר אל הירש. "נכנס לי רסיס בכתף שמאל, שרץ מתחת לעור ומסביב לחזה ונעצר פה", הוא מורה באצבעו על חזה שמאל שלו. אולי שני סנטימטרים מעל ללב, עניין של חיים ומוות. הירש בהכרה מלאה הוא זוכר את עצמו שוכב שם על האלונקה וחושב "מלחמה זה דבר כל כך שטותי. אין בזה שום היגיון". חובשים אותו ודוחפים לו קצת מורפיום והוא במבטא והומור אנגלו-סכסי אומר לטאובר: "אבא שלי בדרך מאוסטרליה לישראל, אז אני אפגוש אותו מהר יותר ממה שחשבתי". לא כל כך מהר. כי ראשית אבא שלו תקוע באתונה, ולמטוסים שטסים לארץ מעלים רק את מי שיכולים לעזור במאמץ המלחמתי, ורק במזל הוא עולה לטיסה בזכות מכר שאומר לאנשי הבידוק של אל על ש"זה איש חשוב מאוד והוא בא אתי". וחוץ מזה, במשך יממה שלמה איש לא יודע איפה הוא, ולאשתו של הירש שהולכת לחר"פ 543 אומרים במחנה נתן שאין להם מושג איפה בעלה נמצא, ועובר יום של חרדה עד שהיא מוצאת אותו בבית החולים מאיר בכפר סבא.

שלוש שנים אחרי המלחמה עזב הירש עם משפחתו בחזרה למלבורן ושימש שם כל השנים רופא משפחה. אשתו מוניקה מתה שם והוא עלה מחדש לישראל לפני כשנה, לחיות עם בנותיו כאן. ביחד אתו עלה הרסיס שכמעט נכנס לו ללב. "יש לי אותו איפשהו, ארוז באחד הארגזים שעוד לא פתחתי". כשהרסיס עוד היה תקוע עמוק בחזה של הירש, שם בסיני, שכב באלונקה לידו עוד פצוע, זה אחד החובשים של 409. רק הברך שלו מרוסקת, לא משהו רציני, אבל משום מה הוא לוחש "דוקטור, נגמר לי הדם, נגמר לי הדם". טאובר מנסה לאבחן את מקור הפציעה המשונה ותוך כדי כך החייל הזה מאבד את ההכרה. רק בבית החולים מגלים כי הוא סובל מתסחיף שומני, משהו שמתרחש בדרך כלל רק שלושה או ארבעה ימים אחרי פציעה. החובש הזה שכב כ-80 ימים מחוסר הכרה, שרק אחריהם התעורר, אמנם נכה, אבל חי.

וישנו החובש הנוסף. זה שלא נפצע אבל ברור לגמרי שהוא פגוע, רץ לו בחולות ממקום למקום, מסתובב מבולבל, בשטח שעוד נופלים בו פגזים. טאובר, שכבר נתקל ועוד ייתקל בחיילים שהמלחמה גרמה להם לטראומה, לא יודע מה הוא בדיוק אמור לעשות אתו. בפגיעות כאלה הוא לא הוכשר לטפל. "אתה מטפל שם בפצועים ה'אמיתיים', וזה מסתובב לך כמו זומבי". לדוקטור אין מושג מה הוא עושה עכשיו עם זה. אלא שאז, כמו משום מקום, "דאוס אקס מכינה", כמו שאומר טאובר, מופיע מתוך החולות הפולקסווגן הכתום דאבל-קבינה שמחורר כמו פומפייה, ובו ציפורי הנפש גבי סלומון ואמנון כספי. והם פשוט לוקחים אתם את החייל. "אתה יודע? אני הרגשתי – רק להיפטר ממנו", מעיד טאובר.

לאמנון כספי אין מושג איך בדיוק הם הגיעו אז לצומת טרטור-עכביש. בטח קראו להם בקשר, כמו שהיו קוראים להם להסיע אמנים – ופעם גם רקדנית בטן – לכל מיני חורים שיש בהם חיילים. אמרו שיש פגועים איפשהו, אז הפולקסווגן הכתום נוסע לשם. "אנחנו לוקחים את החייל הזה, שברור שהוא פגוע בנפשו, ומתרחקים לתוך הדיונות ונשכבים באיזה מקום חולי עם פה ושם שוחות, ומסביבנו יש מפל נורא של פגזי מרגמה שמתפוצצים ברגע שהם נוגעים בקרקע ומעלים שם פטריות עשן", ואז החייל הזה מתרומם ומתחיל לצעוק ורץ לכיוון שממנו נורים הפגזים. "אני מבין שהוא קצת מאבד שליטה כי בדרך כלל אתה צריך סיבה טובה מאוד להתרומם בזמן הפגזה".

כספי, שמעיד על עצמו שיש לו "קצת בעיה עם פחד, כי אני פוחד מכל מיני דברים אבל לא ממלחמות ולא מנפילות", מזנק ומגיע אל החייל ונעמד מולו. מסביב ממשיכים להתפוצץ פגזים, אבל הוא מתייחס אל זה כאל גשם טורדני ולא יותר. הוא שם לחייל יד על הכתף, וסלומון רואה איך הוא מוריד את הקסדה מהראש שלו ונותן אותה לחייל, ואומר לו, "בוא, בוא, זה קצת מסוכן פה" ומנסה לשכנע אותו להיכנס לשוחה. "אני אומר לו, 'בוא ניכנס לכאן, כי פה נפל כבר פגז והתפוצץ, אז זה בטוח לגמרי, כי אני רוצה להגיד לך – ואני כבר דוקטור – במקום שנפל פגז לא נופל עוד פגז'". והם באמת נכנסים לתפוס מסתור בשוחה הזאת, וכשהם שוכבים שם כספי שומע איזה קול של מכה עמומה. זהו. כעבור איזה זמן ההפגזה נפסקת והשניים קמים מהשוחה, "ואני רואה שבקרבה רבה מאוד למקום ששכבנו בו מונחת פצצה שלמה של מרגמה שלא התפוצצה. וברור לי שאם היא היתה מתפוצצת, אני לא הייתי פה היום". ואז גם החייל קולט את את הפגז השלם שנח לו למרגלותיהם, והוא שואל את כספי מה זה, "ואני עונה לו, 'אה, זה? שום דבר'", והם נכנסים לפוקסווגן ונוסעים משם.

שיא המקאבריות

פגועי הנפש, פצועי הגוף וההרוגים כבר פונו מהצומת, אבל אלה שנותרו בחיים עוד שם על הדיונה שמול הצומת המופגז, כולל סמל הדת של 409. מה בכלל עושה שם סמל דת? "את סמלי דת היו שמים בתאג"דים משום מה", משיב טאובר ואז מתקן את עצמו ."בעצם, לא 'משום מה' – כדי שיעטפו את המתים". זה יום שישי ותיכף השמש שוקעת, אז סמל הדת הזה מחליט שמתים או לא מתים, הוא את שלו צריך לעשות. הוא מתחיל לאסוף סביבו את החיילים שכמעט מתו בעצמם לפני חצי שעה או שעה בהפגזה נוראית. מעמיד אותם בתוך השטח שעוד זרוקים בו תחבושות וכפפות לאטקס ואינפוזיות ריקות ומזרקים, והאדמה עוד ספוגה בדם ובאוויר עוד יש ריח של חומר נפץ.

"הוא מדליק שם שני גפרורים, כי אין לו נרות", זוכר קרודו, ולאורם הקלוש הוא מתחיל לדקלם: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם: ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה: ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו. כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות: סברי מרנן", ועל פי המסורת אומרים בליל שישי גם תהלים כ"ג: "מזמור לדוד. ה' רועי לא אחסר: בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני: נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי אתה עימדי. שיבטך ומשענתך המה ינחמוני: תערוך לפני שולחן נגד צוררי דישנת בשמן ראשי כוסי רוויה: אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים". וזה הרגע שבו החיילים נשברים. עקיבא גרוס עומד שם וגופו רועד. "זה היה קידוש? זה היה קידוש-קדיש. זה היה משהו מזעזע. אני זוכר שהתחלתי לבכות. ההוא קורא שם ברכות אחרי שאנחנו אספנו איברים".

לטאובר עצמו זה כבר נראה "כמו שיא המקאבריות", אין לו ראש לכל הקבלת שבת הזאת. אבל במרחק השנים הוא חושב ש"אולי סמל הדת עשה שם משהו נכון, ואני לא איש דתי בכלל. להיפך – אפיקורס מוחלט".

אחרי שנגמר הטקס חוזר הנגמ"ש לחניון של מפקדת החטיבה. את יום שישי הזה הוא מתאר כאחד מהימים האיומים שעבר בחיים שלו: "בבוקר אני כמעט נהרגתי מהקטיושות בחצר מוות ואחר הצהריים הלך לי תאג"ד שלם מול העיניים, וזה חובשים ורופאים, אלה אנשים שלי. תראה, זה היה קשה נורא. אני בכלל הייתי באותו רגע", הוא נעצר לשנייה, מחפש את הניסוח המדויק: "בוא נגיד, מעורער". ואז הוא פגש במפקדה את בר-צור.

איך שהוא יורד מצ750421 הוא נתקל בו – זה עוזי בר-צור, הנהג הקרבי של המח"ט טוביה רביב. במלחמת סיני הציל בר-צור (שמת באוגוסט השנה) את רביב כשהטנק שלו עלה על מוקש: הוא העמיס אותו ופצועים אחרים על מכסה המנוע של ג'יפ, ותחת מטר קליעים ופצצות דהר אתם לנקודת האיסוף. על המעשה הזה קיבל את עיטור הגבורה. בר-צור מסתכל בפניו של טאובר ששב מצומת עכביש-טרטור המופצץ. הוא לא אומר לו הרבה. הוא הולך וכעבור כמה דקות חוזר עם כריך ביד אחת ובקבוק ביד השנייה: "אתה מגיע מותש פיסית ונפשית. בא הבחור הזה, נותן לך סנדוויץ' של לוף עם מלפפון חמוץ ובקבוק קוניאק צרפתי אמיתי, ואני, איך אומרים? גמעתי שם כמה שלוקים מאוד טובים. זה מה שהייתי צריך באותו רגע", נזכר טאובר. הוא מדבר על זה שמישהו דאג לו, האכיל והשקה אותו, על המחווה האנושית הפעוטה הזאת: סנדוויץ' עם לוף, זה הכל. "מישהו שמבחין בכך שאני במצוקה". וגם הקוניאק עושה את שלו: "אני לא אגיד שגמרתי שם חצי בקבוק, אבל שליש בטוח". ואז הוא הולך לישון ונרדם "כמו מת".

יום אחרון באפריקה

אמנון כספי כבר נחשב פעם בחיים שלו "כמו מת". בשנות ה-50, בעת שהיה מדריך בנוער העובד ברמתיים, בין טירונות לבין אימון מתקדם בנח"ל, הוא יצא עם חבר לטיול במדבר יהודה. זו תקופת מסעות האומץ ל"סלע האדום" שבירדן, ובאותו יום נהרגו שלושה ישראלים שניסו להגיע לשם, והבדואים באזור שנתקלו בו בבוקר בטוחים שכספי הוא אחד מההרוגים. אבל לו לא היה מושג מכל זה. הוא גמר את הטיול שלו ונסע בטרמפים אל אבא שלו, מהנדס הביצוע שבנה את מכרות תמנע. "זה כבר מאוחר ואני יודע שהוא משוגע כמוני שעובד בלילות. אז אני נכנס אליו לצריף בתמנע ואבא מסתכל עלי כאילו שהוא רואה מת. הוא כבר חיכה לארון שלי כדי שיהיה זיהוי סופי והוא יוכל להודיע בטלפון לאמא, שעמדה בהיכון ליד הטלפון של השכן שלנו אויגן קולב, שלמזלנו היה המנהל של מוזיאון תל אביב כי אז לא לכל אחד היה טלפון". פרופסור אמנון כספי, שנמצא חי לגמרי, גמר את הצבא והלך ללמוד מינהל ציבורי ומינהל עסקים ואחר כך שימש בין השאר כמנהל המכון לקידום יחסי עבודה ויזם וניהל את פורום משאבי אנוש באוניברסיטת בר אילן והיום הוא דיקן בית הספר למינהל עסקים במכללת רופין. הוא הטמיע בצה"ל שאחרי המלחמה את הגישה שאומרת שמפקד בצבא הוא קודם כל מנהל. אשתו נינה כספי מתה כמה שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים מסרטן.

גבי סלומון הוא הפרופסור לחינוך גבריאל סלומון מאוניברסיטת חיפה, שפיתח מאוחר יותר בצבא את השירות הפסיכולוגי הלא-קליני והיה ראש המחלקה למחשבים וחינוך באוניברסיטת תל אביב והקים וניהל את המרכז לחינוך ושלום באוניברסיטת חיפה, וב-2001 זכה בפרס ישראל. אבל בליל שישי 19 באוקטובר 1973 הוא ושותפו אמנון כספי הסיעו לטסה חייל אחד שסובל מטראומה והם הצילו אותו ממוות.

נינה ואמנון כספי, תחילת שנות ה-70. מסע סודי לאפריקה, להרים את מורל החיילים

והוא עצמו? מה הוא סוחב מהמלחמה? "אני עד היום מגיב תגובת פתע, שאין לי שום שליטה עליה, לירי מקלעים או לזיקוקים, או לכל מה שנשמע כמו צרור: אתה תטרוק דלת של מקרר או של חדר או של דלת של אוטו ואני אקפוץ". ממש כמו החיילים שהיו קופצים בטסה כשסלומון היה שולח מישהו לטרוק מכסה מנוע של קומנדקר בראשית המלחמה.

חלפה חצי שנה או יותר מאז אותו מבחן כשירות בטסה לחיילים בטראומה. זה היום האחרון של אוגדה 143 באפריקה. זהו, נגמרה המלחמה, חוזרים הביתה. שני "ציפורי הנפש" סלומון וכספי יושבים ב"אוהל הפסיכולוגים" שלהם. הם אולי האחרונים במתחם. הציוד שלהם עוד לא על הפולקסווגן דאבל-קבינה הכתומה שמחוררת כמו פומפייה והרצפה שלה מרוצפת בקליפות גרעינים "כי אנחנו ידענו שאנחנו רוצים לאפסן הכל ביחד, כציוד למלחמה הבאה". פתאום מגיע מאמצע שום-מקום האלוף יקותיאל אדם, מפקד האוגדה החדש שהחליף את אריאל שרון. מישהו מכין חביתה והשלושה יושבים לאכול אותה, ואז באמת הגיע הזמן לארוז את כל הציוד. כספי מתחיל לפרק את מתקן המים. הוא מפנה קצת חול עם הרגל, מסתכל למטה ורואה משהו שמנצנץ שם. הוא מתכופף ומרים את טבעת הנישואים שאיבדה אשתו נינה. הטבעת חזרה.

***

בוקר אחד עם אור ראשון הדוקטור מסתכל מזרחה ועל קו הרקיע, כמה מאות מטרים מהמקום שהנגמ"ש נמצא בו, הוא רואה טנק מקולקל של החטיבה, שעמד שם כבר משעות הערב. לידו נגלה מראה סוריאליסטי: חיילים שניצבים בשורה. טאובר קורא לאחד מפקודיו ואומר לו: "מה זה, הם השתגעו לגמרי? עושים לי מסדר בוקר באמצע המלחמה? לך תבדוק מה קורה שם". החייל יוצא אל הטנק וחוזר עם תשובה: לא מסדר בוקר ולא נעליים. שבויים.

• הפרק הראשון: מי שמגיע אליי חי לא יוצא ממני מת
• הפרק השני: שיעור באנטומיה
• הפרק השלישי: אני פה נגד כל הסתברות
• הפרק הרביעי: אני מוריד לו רגל והוא אומר לי תודה
• הפרק החמישי: אף אחד לא יודע שאני חי
• הפרק האחרון: ידעת שזה הסוף

[mc4wp_form id="1006521"]