לא מזמן שקלתי מחדש את צעדי בקופת החולים שלי. בעודי יושבת מול נציגת הקופה, תהיתי אם לא כדאי לי להסתפק, כגרושה שחשה היטב את יוקר המחיה הנוכחי, בביטוח הבסיסי שהקופה מספקת לבנותי ולי. אני הרי משלמת רוב חיי את דמי החבר בקופת החולים ובמקביל גם את מס הבריאות שגובה ממני המדינה מאז חוק הבריאות הממלכתי, אז למה שזה לא יספיק?
נציגת הקופה פרצה בצחוק מתרונן למשמע ההגיג המהפכני. "נראה לך?" העמידה אותי על תמימותי בין השתנקויות הצחוק. כששאלתי מה זה מכסה בעצם, גיחכה: "קדחת". בשום קופה זה לא יכסה לך כלום בעת צרה, הבהירה לי.
קצת נעלבתי בשמו של חוק הבריאות הממלכתי ההוא, שנחקק ב-1995 בעקבות המלצות ועדת נתניהו (שושנה נתניהו, שופטת העליון דאז, ודודתו של). החוק חתר להשתית עקרונות של "צדק, שוויון ועזרה הדדית". או כך לפחות הובטח לנו בסעיפו הראשון – בכל נושא שירותי הבריאות לכל תושבי ישראל, עשירים ודלי אמצעים כאחד.
אחרי שהעלתה בפני כמה תרחישי אימים על הצפוי לי ולבנותי מבחינה בריאותית – סטטיסטיקלי ספיקינג,- הזדרזתי והוספתי עוד שניים-שלושה ביטוחים משלימים. אלה מהסוג המוכסף, המוזהב, הזוהר, או המנצנץ באור יקרות, במאות רבות של שקלים מיותרים שאין לי בחודש. שיהיה. כולל ביטוח סיעודי גם לי וגם לבנותי המתבגרות, למקרה ש. מתברר, לדבריה, שהיו מקרים נוראים. ושהמדינה שלחה אותם לחפש את החברים.
כנראה שאני לא היחידה שהשתכנעה, כי לא מזמן קראתי ב"כלכליסט" ששוק הביטוחים המשלימים מגלגל 3 מיליארדי שקלים בשנה, נכון ל־2011. מאז 1999 מספר האנשים שקונים את ביטוחי קופות החולים הכפיל את עצמו ועומד כיום על 6 מיליון חברים.
אבל גם זה, מלמדים אותנו הפרסומים בתקשורת, לא מספיק. על ערימת הביטוחים המשלימים של הקופות, נוספים גם הביטוחים הרפואיים הפרטיים. הללו טרודים בשיכנוע כי מה שיש לביטוחים המשלימים להציע לנו ביום פקודה, לא שווה כלום.
לעתים, כפי שקרה להורי, החברות העוסקות בביטוחים משלימים כלל לא צריכות לשכנע. הן הופכות אותנו לחלק מהמאמץ הביטוחי בלי לשאול אותנו: לפני 32 שנה פנתה חברת "הראל" להורי בהצעה לביטוח בריאות רפואי דרך מקום העבודה של אבי. הורי לא הביעו כל ענין ולא חתמו מעולם על המסמך או על פוליסה כלשהי. בכל זאת, מתברר, הם צורפו משום מה לאותו ביטוח בריאות, בעל כורחם. דמי הביטוח הורדו ממשכורתו של אבי באופן סדיר בכל שנות עבודתו, ובכל שנות הפנסיה שלו מאז, במשך 31 שנה.
במשך שנים ניסו הורי לברר מה פשר הדבר, ניסו לפנות לכל כתובת אפשרית ולברר מי הגוף שנכפה עליהם הר כגיגית, על איזו פוליסה הם משלמים, מה תוכנה, מה זכויותיהם בגינה, ומי סוכן הביטוח שלהם בכלל. כל נסיונות הבירור שלהם עלו בתוהו. הטלפונים אינם עונים, אין תגובה על פקסים ומכתבים בכתובות שמצאו, ואיש אינו יוצר קשר מטעמה של החברה.
לא מזמן חיטטה אמי בניירת ישנה, המתויקת בקפידה בקלסרים שהיא צוברת שנים על גבי שנים, ומצאה דף שנשלח ב-1995 בפקס. היא ביקשה להבין מתוך הפקס הדהוי ההוא, מדוע היא נדרשת לשלם על ביטוח שאינה זקוקה לו ואינה מעוניינת בו, וכי היא מבקשת לבטלו לאלתר. הפקס ששלחה נותר ללא מענה. הכסף המשיך לרדת מחשבונם. זו היתה התשה בשיטת מצליח – ועם הורי – הראל הצליחו.
לפני כשנה וחצי חלה אבי בסרטן. אמי נזכרה בביטוח הרפואי ההוא שהם משלמים עליו כבר 30 שנה, והחליטה לנסות לפנות. "מה כבר יכול להיות?", חשבה. "אולי סוף סוף זה ישתלם? אולי תצמח מהם איזו עזרה עם התרופות היקרות? הטיפולים? הנסיעות? משהו?".
שוב, נסיונות חוזרים ונשנים לחפש במי מדובר, לאתר כתובת שמישהו עונה בה, טלפון שיצור חי נמצא מעברו השני, עלו בתוהו. כך חלפו להם שבעה חודשי חיפוש עקר ושום תגובה או עזרה לא התקבלה מחברת הביטוח הוותיקה.
והנה, יום אחד, טלפון. ומי על הקו? סוכן ביטוח הראל בשר ודם.
והסוכן? כולו מחמדים.
"חיפשתם אותנו?" התעניין בנועם, "במה אפשר לסייע למנחם צח"?
"מנחם צח כבר בקבר", השיבה אמי וניתקה.
הללויה לעובדה שיש להם סוכן בכלל. רק מה? ההתרחשות הפלאית הזאת קרתה יומיים אחרי הלוויתו של אבי.
במהלך השבעה. לולא האמנתי ביושרן המופלג של חברות הביטוח, עוד הייתי עלולה לחשוד שזה קשור לתעודת הפטירה של אבי. קצת אחרי השבעה החליטה אמי בכל זאת לשגר אליהם את תעודת הפטירה, לוודא שההורדה הכפויה לא תימשך. האם קיבלו את מכתבה? לשד פתרונים.
מה שכן, כשלושה חודשים אחרי הלוויה, קיבלה אמי מכתב אדיב נוסף מחברת הביטוח הראל. שם התריעו בפניה על חוב בסך 326.41 שקלים. וציינו כי מוטב שתשלמו בהקדם. אמי כמעט פרצה בבכי של תסכול וחרון. ואמא שלי היא טיפוס די קשוח.
בזמנו, לפני יותר משנה, גוללתי את סיפורם הקטן של הורי בדף הפייסבוק שלי, והסיפור התגלגל וזכה לכמה שיתופים. אולי בשל כך זכתה אמי לאחר כחודשיים למכתב מפתיע נוסף מחברת הביטוח הראל. הם כתבו לה שם שחלה טעות מצערת במכתבם האחרון, וכי הם חייבים לה 100 שקלים תמימים, טבין ותקילין, בגין גבייה מיותרת לאחר מותו של אבי.
גבייה מיותרת לאחר מותו? כמה נפלא. איזה מופת של הגינות ביטוחית. ומה עם הגבייה המיותרת בעודו בחייו? 100 השקלים הללו אינם מגרדים אפילו מאית מהוצאות הדלק או החנייה שהוצאנו כשאושפז בהדסה עין כרם ובאיכילוב. על הוצאות אחרות אני לא מתחילה אפילו לדבר.
ובכל מקרה, האם אמי ראתה מאז את אותם 100 השקלים שהובטחו לה בנדיבות גדולה כל כך אחרי מעל 30 שנות כיסוי ביטוחי פרטי שלא ביקשה ולא הצליחה לבטל? לאו דוקא. הצ'ק עצמו לא הופקד מעולם בחשבונה. אמא שלי, שלא מוכנה לשמוע מהם אפילו, לא כל שכן להיכנס (עד כה, לפחות) לסאגה מייסרת של תביעות, לא ניסתה הפעם להתחקות אחר מען השולח ולדרוש את מה שהבטיחו.
באחת הפרסומות של חברת הראל מופיעה הצעה ל"רופא פרטי מלווה". מוצג שם מקרה "המבוסס על מקרה אמיתי", ובו מופיע "ד"ר ברק", בעל סבר הפנים החביב, ש"הצמידה לי חברת הביטוח הראל. הוא ליווה אותי, תמך, הסביר, ייעץ". ד"ר ברק, המגולם על ידי "המציג הוא שחקן", פסע בחלוקו הלבן ובצעד נמרץ, שכם אל שכם עם לקוחו התועה במסדרונות בתי החולים, משוחח ומרגיע בנועם. כמעט עשה לי חשק להיות פציינטית בליווי הראל.
אין לי מושג איך מתנהלים העניינים עם לקוחות אחרים של חברת הביטוח. אולי בכל המקרים האחרים חברת הביטוח אכן מזנקת עליך מיד כשאתה נקלע לצרה בריאותית ומצמידה אליך את כל המובטח בכיסוי ששילמת עליו. אצלנו זה לא קרה.
אם לשפוט על פי החוויה המשפחתית שלי, במקרה שלנו תופס יותר המוטו השיווקי של הראל: "אולי יש לך ביטוח רפואי, אבל אין לך הראל". אני תוהה אם אפשר היה לנסח את זה טוב יותר. ביטוח אולי יש, אבל איפה הראל? לכו חפשו את החברים שלכם.
מדוברות "הראל ביטוח ופיננסים" נמסר כי המקרה נמצא בבדיקה. נעדכן כאן אם וכאשר תתקבל תגובה.