בשנתיים האחרונות התנסיתי פעמיים בחוויה של להיות חסר בית לכמה ימים. בפעם הראשונה הייתי חסר בית בניו יורק, ביחד עם קבוצה, למשך ארבעה ימים. בשנה שעברה הייתי חסר בית בתל אביב, שוב יחד עם קבוצה, למשך לילה ושני ימים. השנה תכננתי להיות, לראשונה, חסר בית לבדי, במשך 24 שעות. לקחתי אתי תיק עם שמיכה, כובע מצחייה, מחברת לכתוב בה רשמים ו-20 שקלים למקרה חירום. בלי ארנק, בלי נייד ועם רצון לחוות על בשרי ליום אחד את מה שחסרי הבית חווים במשך שנים ברחוב.
יצאתי בשעה שמונה בבוקר של ערב חג אחד לכיוון דיזינגוף. בדרך נכנסתי לסמטאות שלא הכרתי ועצרתי בפינות מעניינות. אני לא ממהר. מתיישב בסנטר מול חנות כלי-זמר וליד נגן רחוב שמנגן על גיטרה עם מגבר. כולם ממהרים והולכים ואני עם חיוך על הפנים נהנה מהעכשיו. אין לי לאן ללכת. המשימה הראשונה שלי היא למצוא טלפון כדי שאוכל להתקשר מאוחר יותר לנטע, אשתי, ולומר לה שאני חי וקיים. זו התבררה כמשימה לא פשוטה, כי בעידן הפלאפונים כבר קשה למצוא טלפון ציבורי. הלכתי באלנבי עד שמצאתי בסוף טלפון עם טלכרד שהיה שבור. אחר כך הבנתי שכיום הטלפונים הציבוריים נמצאים בתוך פיצוציות. לא בכל פיצוצייה יש טלפון כזה ולא כולם עובדים. בסוף מצאתי אחד שעובד ליד הפינה של אלנבי בן יהודה.
נייס גאי
אחרי שלא מצאתי את ג'אמל הלכתי לצומת. פגשתי שם את דייוויד יושב במקום הקבוע שלו. כשהגעתי הוא ישב עם מישהו בשם פנחס, שהיה עם מזוודה. כששאלתי אותו אם הוא נוסע לחו"ל, הוא אמר שכן ושלפני שמונה חודשים הוא חזר. "אתה מוכר לי" הוא אומר לי, "מאיפה?" "מהחיים בטח", עניתי.
התחלתי לנקר מול העץ ממול אז ביקשתי מפנחס שיקנה לשנינו קפה ואמרתי לו שאין לי כסף, והוא ענה שאין לו גרוש. אחרי כמה דקות של שתיקה, הוא אמר לי "אתה יודע? למה לא. אתה נראה כמו בחור טוב". הוא חיטט בכיסים והוציא שטר של 200 שקלים. שנינו שיקרנו זה לזה, כי לי היו 20 בכיס לחירום. אחרי שאמרתי לו שאני כותב טור הוא מהר מאוד התחיל לספר לי את הסיפור שלו: הוא סיפר שבשנות ה-90 הוא ביצע שוד גדול מאוד וישב 13 שנים בכלא, וחוץ מזה היה עוד שנים בכלא בתקופות שונות. אמרתי לו שהוא נראה לי אדם שהחופש חשוב לו "אז איך ויתרת עליו ככה?" הוא ענה שהיה ונשאר חופשי "כי אני החלטתי לעשות את זה וידעתי את המחיר אם אתפס, הכל היה מתוך החופש שלי ובכלא ידעתי איך למצוא לעצמי את הזמן החופשי. החופש הוא פה בראש". אחר כך הוא המשיך וסיפר:
"חזרתי להיות מכור ואני עף עכשיו לשמים. אני חצי חי במלון וחצי חי ברחוב, יש לי קצבה מביטוח לאומי ומזה אני חי עכשיו, כי המדינה לקחה לי את כל הכסף. שאלתי אותו אם יום אחד ירצה לצאת מכל החיים האלה. "לצאת ממה? טוב לי ככה".
הוא התחיל לגלגל ג'וינט של "נייס גאי" והביא לי כמה שאכטות. אוטובוסים עוברים, הרוח מלטפת, מולי עץ ואני מרגיש התרוממות רוח. אין מחשבות. הוא שם לי אוזניות באוזניים ואני שומע מנגינה מענגת. עלמה זהר שרה "בוקר טוב שמים אפריקאיים", פסקול מושלם לאלנבי, ואני מביט על חתיכת שמים כחולים, על תיירים שעוברים ועל פנחס קוצץ ציפורניים. אני נושם עמוק, מסטול ומת לחרבן. איפה מחרבנים פה כוס אמק? עבור חסר בית זה דבר שדורש מחשבה. למזלי הייתי ליד מגדל האופרה. כשחזרתי פנחס כבר לא היה שם.
לא רוצה לאיכילוב
באופרה שטפתי את הפנים, התאוששתי והלכתי שוב לבדוק אם ג'אמל הגיע ויושב בפינה הקבועה באלנבי. ג'אמל לא היה שם ומי שהיה במקומו היה יוסי, שסיפר שלא ראה את ג'אמל כבר ימים. יוסי ישב עם רגל נפוחה, מדממת וכמעט מקולפת מעור. בדיוק כשישבתי לדבר אתו הגיע אמבולנס. מתברר שמישהו קרא לעזרה בשבילו ושהוא כבר רגיל לכך. הפרמדיק הכיר אותו אבל יוסי סרב לעלות אתו לרכב ולנסוע לבית חולים. התחילו להתקהל אנשים וחצוף אחד אפילו אמר ש"הם יקחו אותך בכוח אם לא תבוא לשם". יוסי ענה "שרק ינסו". יוסי הוא בחור בשנות ה-30 לחייו שעלה לפני שנים מגרוזיה. בניגוד למה שחשבתי, המצב המזוויע של הרגל שלו לא נבע מהזרקות כפי שראיתי בעבר אצל אחרים, אלא מסתימת עורקים, תוצאה של מחלה גנטית. הוא עבד במשך שנים כמסגר עד שחלה. אחרי תקופה קצרה פיטרו אותו מהעבודה וביטוח לאומי סרב לשלם לו כסף, כי הפציעה לא קרתה בזמן העבודה. מהר מאוד הוא מצא את עצמו ברחוב. אין לו משפחה בארץ.
הוא סיפר שהוא היה כבר כמה פעמים באיכילוב, אבל הם רק נתנו לו אנטיביוטיקה וחבשו אותו, מה שלא עוזר לו אלא רק רק גורם לעור שלו להתקלף יותר. שאלתי אותו מה הוא צריך והוא ענה שהוא צריך תחבושת מיוחדת עם חומר שמסייע לרגל להחלים, ועולה 200 שקלים כל אחת. בזמן שדיברנו זבובים נחו על הפצע המדמם, רגלו הנפוחה היתה מושטת לפנים כשכל העוברים והשבים הסתכלו עליה ונגעלו. אשה אחת עצרה ואמרה שהיא אחות בבית חולים שניידר. היא אמרה שהיא תשיג לו מרשם לתחבושת ושתהיה אתי בקשר. יוסי סיפר שהוא כבר שנתיים ברחוב ולא בזולות, ושבכסף שהוא עושה הוא קונה אנטיביוטיקה ואוכל. כשסיפרתי לו על הניסוי שלי ברחובות תל אביב הוא צחק ואמר "אם אתה רוצה באמת לדעת מה זה להיות הומלס אז תקנה כרטיס לטבריה ואל תיקח אתך שום כסף חוץ מכרטיס לכיוון אחד, אל תיקח תיק עם שמיכה כמו שיש לך ותהיה בעיר זרה שאתה לא מכיר, בלי לדעת איך מסתדרים".
איך נראה קבצן
נפרדתי מיוסי ולקחתי מהזבל קרטון כדי שיהיה לי איך לאסוף את הכסף בזמן שאני מקבץ נדבות. ישבתי ברחבה של שוק הכרמל צמוד לאיפה שהאופניים, במקום שבו עוברים המוני אנשים. ישבתי ספון בתוך עצמי, עם הכובע והמבט באדמה, אבל אנשים לא נתנו לי ככה כסף. התחלתי לבקש: "חג שמח, יש מצב לשקל?" "לך תעבוד, אתה לא מתבייש אתה בן אדם צעיר!" אם הם רק היו יודעים איזו עבודה קשה זו לקבץ נדבות. "שקל אחד? מה תעשה עם שקל?" אני שם לב שנשים יותר נחמדות מגברים ויותר עוצרות, ושזקנים אפילו לא מסתכלים לכיוון שלי. ילדים מסתכלים עם הרבה רחמים ורבים מהאנשים, רבים מדי, נמנעים מלהביט בי. אני לא מפלה, מבקש את השקל שלי מזקנים, צעירים, שמנים, רזים, שחורים ולבנים. הכי קשה עם הצעירים, אלו שדומים לי.
"למה אתה מחייך?" אני שואל אחד. "אני מחייך כי מצחיק שבן אדם צעיר שיכול לעבוד מקבץ נדבות". "זו עבודה קשה לקבץ נדבות, בוא תשב אתי ותראה בעצמך". "אולי תמצא עבודה?". "במה נראה לך שאני צריך לעבוד?". "לא יודע". "במה אתה עובד?" אני שואל אותו "אני עובד באלקטרוניקה" הוא עונה. "אוהב את העבודה שלך?". "לא יודע, שגרה כזאת". "תגיד, אז יש לך שקל?" "כן, הנה תיקח ותחליף מקצוע". "סבבה תודה, אני אחשוב על זה".
עכשיו אני מסתכל על בחורה צעירה ומבקש ממנה שקל. היא מסתכלת עלי ואני עליה. "אתה יודע, אתה נראה צעיר כזה וחזק, לא בדיוק קבצן טיפוסי". "אז איך נראה קבצן לדעתך?" "לא יודעת". "את יודעת זה מאוד סטריאוטיפי מה שאמרת, כאילו שיש איזה 'קבצן קלאסי' שכולם צריכים להיראות כמוהו". "מי שפה – אין לו אופציות, ולך נראה שיש". "תראי את לא מכירה אותי ולא יודעת מה ההיסטוריה שלי".
עלו עלי, זה בטח חולצת הצ'ה גווארה הדהויה שלי. להומלסים הרי אין תודעה פוליטית, הם עסוקים מדי בלשרוד. אחרי שעלו עלי הסתכלתי וראיתי שעשיתי 30 שקלים בחצי שעה. שמחתי מהכסף שעשיתי והלכתי לאכול חומוס בשוק. אבל משהו הפריע לי בדרך, לא הרגשתי טוב עם מה שהבחורה אמרה לי. הרגשתי כמו אדם שהשקר שלו נחשף בפומבי. הסתכלתי על כולם הולכים עם שקיות הקניות שלהם. אני לא הייתי צריך ללכת לשום מקום והם כולם רצים עם הקניות שלהם – חופשיים בזכות הכסף שלהם; בעיצומו של מירוץ עכברים תמידי. אולי הם אלה שחיים בשקר, בזיוף? חשבתי. והרי אני זה הם, גם אני הולך ככה עם שקיות הקניות. בא לי להקיא עליהם – בא לי להקיא על עצמי.
החלק השני של החיים כהומלס בשבוע הבא