חשיבותו של הניצחון המסוים הזה לא רק במשב הרוח הרענן ובחוסנו של בית המשפט אל מול נורמות קלוקלות של המדינה, אלא גם בחשיפת תמונה מדאיגה של ציבור שלא מכיר בערך השקיפות כזכות נורמטיבית וגרוע מזה – מתקשה לזהות את הזכות הזאת ככלי שבא להיטיב עמו. כי גם אם הדרישה נענתה והניצחון נרשם, חשיפת ההוצאות של נתניהו באה באופן נקודתי, מקרי ורק אחרי פעולות שנקט גוף מאורגן. זה קרה מבלי שייבנה מנגנון מוסדר לדיווחים דומים בעתיד, ובלי שכלל הציבור דרש, הביע תמיכה או הסיק מסקנות כלשהן לאחר פרסום הנתונים. זה קרה על רקע מציאות שבה הציבור מתנהג כמי שלא יודע איך להתמודד עם המושג שקיפות – ולכן מתעלם מקיומו.
בכל פעם שנתניהו נכשל במה שלעתים נראה כמו המשימה העקבית והחשובה בקריירה שלו – להימנע מלתת פומבי לחשבון ההוצאות שהוא מגיש למדינה, הוא חוזר על אותה רוטינה שגם היא, באופן חולני, מתקבלת בלי הסתייגויות. הוא לוקח את ההוצאה שעשתה הכי הרבה רעש, שולח את אחד ממקורביו להסביר אותה באולפני הטלוויזיה ובונה על זה שאם הוא רק ירדים את הדוב המסוים הזה, ישתכנעו כולם שהיער חזר להיות ריק מדובים. החלק המשמח מבחינתו הוא שבדרך כלל זה עובד.
בסיפור המיטה במטוס התייצב אל מול המצלמות יוסי כהן, עורך דין המוגדר כ"ידידם הקרוב של בני הזוג נתניהו". הוא פטר את העניין כולו במחוות של תגרן בשוק, כשאמר בשידור חי: "זו אפילו לא מיטה. משכיבים מזרן גומאוויר ושמים דיקט". הוא לא הסביר למה מזרן גומאוויר שמונח על דיקט צריך לעלות, על פי הפרסומים, קרוב לחצי מליון שקלים, אבל הוא בהחלט בא עם הבנה שאם הוא יקרוץ למצלמה הנכונה, הסערה תשקוט והשרץ יוכשר.
בסיפור הנוכחי גויס דוד שומרון, גם הוא עורך דין וגם הוא "ידידם הקרוב של בני הזוג נתניהו", שבא ל"פגוש את העיתונות" עם טוויסט חדש בעלילה: היתה תקלה במונה המים, החשבון קטן בהרבה. הוא לא סיפר אם היתה תקלה גם בברז של הגלידה, אבל גם הוא בהחלט בא עם ההבנה שהנוהל הזה אפקטיבי. האם הטריק מוצלח או לא, והאם המרוויח אכן הרוויח לטווח הארוך, קשה לקבוע. אבל כשעלו הכתוביות מצאנו את עצמנו בפעם האלף עם ראש הממשלה של המדינה המאוימת במזרח התיכון, שמייחס לפעילות החמאס את אותה הבהילות שהוא מייחס לשאלה כמה גלידת פיסטוק הוא ומשפחתו תוקעים בשנה ומה תקינות מונה המים בבית הפרטי בקיסריה, שאליו הוא מגיע בסופי שבוע.
נתניהו יצר תרגולת גרוטסקית שבה ראש המערכת הציבורית הגדולה במדינה שולח עורכי דין פרטיים כדי להגן בתקשורת על פעולותיו הציבוריות. במאמר מוסגר הוא שם עצמו בעמדה פומבית של מי שמקדים בצעד אחד את המותחים עליו ביקורת, ומגיע מוכן למעבר של בדיקת העניינים במישור המשפטי. אבל גם אם בפועל המצב רחוק מזה וגם אם זו רק תגובה היסטרית מצד נתניהו, הוא מייצר כאן דינמיקה בעייתית הרבה יותר מבחינת עניינו של הציבור. הוא מייצר משוואה שבה בעוד עמדת הציבור היא דבר ציבורי, הכסף שנתניהו מבזבז הוא ציבורי והתפקיד שלו הוא ציבורי – ההסבר להתנהלות הציבורית שלו מגיע מטעמם של שכירי חרב פרטיים. למה אדם פרטי, המוצג רשמית כ"מקורב" וכ"ידיד המשפחה" (ורק באופן משני מוצג כבעל המקצוע עורך דין), צריך להסביר את ההוצאות הציבוריות של נבחר ציבור? אם ההוצאות תקינות והכל חוקי, למה שפקיד ממשלתי לא יסביר את המספרים? ולמה לאדם פרטי המוגדר כ"ידיד המשפחה" יש נגישות טובה יותר לדוחות של כספי הציבור מאשר לציבור עצמו?
ועוד שאלה: מה התמורה שמקבל העו"ד הפרטי בבואו לייצג פקיד ציבורי? האם הוא מקבל כסף או משהו אחר בתמורה? ואם הוא מקבל שכר, האם זה מכספו הפרטי של ראש הממשלה או שוב מכספי הציבור? ולא פחות חשוב מכל אלה – למה כל השאלות האלה לא מטרידות את הציבור? כמה פתולוגיות, מצד כל המשתתפים, יכולות להתנקז אל חשבון מים אחד?
נתניהו מרשה לעצמו את ההתנהלות הזאת לא מעט בחסות האתוס הישראלי שמקדש את חובת הציבור לא לדעת. מאז ומעולם המימסד ראה את חוסר השקיפות ככלי ראשון במעלה בשמירה על קיומנו. ממבצע אנטבה, דרך ההפצצה בסוריה שאף אחד לא יודע את מקורה ועד למפעל הטקסטיל בדימונה, הציבור חונך שכשהוא סותם את הפה ולא שואל שאלות הוא בעצם משתתף אקטיבי בשמירה על עתידו. הדינמיקה הזאת של הפחדה מצד אחד, ומניעת חינוך הציבור לערכים שעומדים לזכותו מצד שני, עברה מתחומי הביטחון לתחומים האזרחיים עד שהיא נהפכה למובנית בדנ"א של הישראלים משני הצדדים, המנהיגים והציבור. כשהאזרחים מפרשים חוסר סקרנות כפטריוטיות – או יותר מדויק את הסקרנות כבוגדנות – קל לטשטש את הגבול בין מה שלטובת הציבור עדיף שיישאר חשאי (למשל: האם ברגעים אלה נערכות הכנות לתקיפה באיראן?) לבין מה שנוח לנבחרי הציבור שהציבור לא יידע (למשל: האם אמש נתניהו סגר את הברז בבית בקיסריה?) כך נוצר מצב שבו הציבור לא מפנים את זכותו לדרוש שקיפות – או יותר נכון זכותו לקבל שקיפות בלי דרישה. מנגד לנבחרים יש אינטרס למנוע מהציבור, ככל שהם יכולים, לדעת את זכויותיו.
וכשהציבור כבר עושה מעשה ודורש שקיפות, מובן מאליו שבשקיפות הזאת הוא זוכה רק אחרי מאבק. אולי בעתיד כבר לא נצטרך להיאבק על הזכות הבסיסית הזאת, כבר היום מצבנו טוב יותר מלפני 20 ו-30 שנים. אבל בהשוואה למדינות העולם המערבי של 2013, חוסר השקיפות, וגרוע מזה, חוסר ההפנמה של הציבור בזכותו לשקיפות, שמים אותנו כרגע בעמדה גרועה מאוד.
בספטמבר 2011, כשהאוהלים ברוטשילד התקפלו, היה ברור לכולם שהמחאה החברתית באופן הזה סיימה את דרכה. להחזיר אוהלים לרחובות יהיה אפקטיבי כמו להאמין שהשר יאיר לפיד אכן ידאג למעמד הביניים, או לכל הפחות יידע לזהות אותו. מה שהשתנה מאז, וממשיך להשתנות כל הזמן, הוא שהדרישה של הציבור לדעת ולהיות מעורב יותר הולכת וגדלה. אם המאבק לצדק חברתי רוצה להמשיך את עצמו בכלים מעשיים יותר, טוב יהיה להתמקד במהלכים דוגמת זה של התנועה לחופש המידע, ולהבין שהשאיפה לשקיפות היא הבסיס להתנהלות בריאה יותר של המערכת הציבורית כולה. החדשות הטובות מבחינת נתניהו הן שמכוח האינרציה ובזכות אנשים טובים כמו דוד שומרון, גם מסיפור חשבון המים הוא צפוי לצאת ללא פגע. החדשות הטובות מבחינת ציבור משלמי ההוצאות של נתניהו הוא שכל פרסום שכזה תורם עוד נדבך לבניית המודעות הציבורית לזכותו לשקיפות, בכל המובנים.