איור: אסנת פייטלסון
בחמש בבוקר השמש לא עלתה עדיין על מדגה קיבוץ שלוחות בעמק בית שאן ומזג האוויר עוד קריר. בעוד שעתיים הטמפרטורות יטפסו, האוויר יהיה מחניק, ויהיה קשה לעבוד. מתחילים את היום במאגר גורן. 600 אלף קוב מים ועשרות-אלפי דגים. מותחים את הרשת הראשונה, מחזיקים בקצוות ומושכים לאורך ולרוחב הבריכה. המים קרירים ובוציים. הדגים קופצים לכל עבר, שורטים ופוצעים כאילו מרגישים את הסוף.
הבריכה, שנתנה להם בשנה וחצי האחרונות אוכל וחמצן, מתרוקנת מדייריה הזמניים. מכאן הם יוסעו לבית האריזה, שם יכניסו אותם בהוראת משרד הבריאות למכל מים בטמפרטורה נמוכה, ורובם יקפאו למוות. מסביב לצוות העובדים חגים עשרות יתושים שמנים ואטיים. העובדים כבר לא מרגישים בהם.
זו שרשרת מזון מעוותת, מודרנית: מיקרו קוסמוס של יתושים, ציפורים, דגים ואדם. כל אחד מהם דורש את חלקו, כאילו תמיד יהיה מספיק לכולם. אבל השרשרת נקטעת כמה מאות מטרים משם. בין בריכות הדגים, מאחורי צמחייה עבותה, עם תפאורה פסטורלית של מסלולי טיול ושבילי אופניים, זורם נחל חרוד. צריך להתקרב ולהגיע עד אליו כדי לגלות מים מעופשים, מצחינים משיירי תרופות, שפכים ומזון – פלט בריכות הדגים. העסקה של בריכות הדגים עם הנחל פשוטה: לוקחים ומחזירים. 100 מיליון קוב מים נשאבים בכל שנה מהנחלים אל הבריכות. כדי לא לפגוע במחזור המים, מזרימים אותם בעלי המדגים בתום השימוש חזרה לטבע, לנחל. הנחל אולי אותו נחל, אבל המים ממש לא אותם מים.
שקנאי בבריכת הדגים של שלוחות. מחסל 6 טונות דגים בעונה צילומים: יחיאל נזרי
באמצע נחל חרוד עומד גשר הקנטרה, שמורת טבע קטנה, שבה אמת מים מהתקופה הממלוכית. תחתיו גועשים המים במעין מפל קטן. לצד הגשר עצי אקליפטוס אדירים, צל, שולחנות פיקניק. שלט אזהרה מקדם את פני הבאים: "בהוראת משרד הבריאות: הכניסה למים אסורה". "מי שרוצה להתאבד, מוזמן לעשות זאת בקפיצה למים האלה", מדייקת דליה טל מעמותת צלול, "הם מלאים בביוב גולמי ופלט בריכות דגים. כל נחלי האזור יצאו מכלל שימוש. בעלי החיים נפגעו והצמחייה נפגעת. בעלי בריכות הדגים הם עבריינים, כי הם עוברים על חוק המים. אתם רואים כאן בריונות".
יפה, ענייה וגוססת
כמעט 80 אחוזים מדגי הבריכות בארץ מגיעים מעמק בית שאן, כולם מקיבוצים. עלויות האחזקה הגבוהות מקשות על ידיים פרטיות להחזיק בענף שמגלגל רק בעמק בית שאן קרוב ל-170 מיליון שקלים בשנה. הענף נותן פרנסה לכ-250 אנשים בבריכות עצמן, ונוספים להם עובדים מבית האריזה, נהגי תובלה וסוחרים. זוהי הפריפריה החקלאית. צמודה לגבול הירדני, כפופה לנזקי מזג האוויר, יפה וענייה.
הבעייה הסביבתית שהם מייצרים הולכת והופכת לאיום נוסף, אולי החמור ביותר, על עתיד פרנסתם של עובדי ענף המדגה. לפני שנתיים וחצי התקבלה החלטה במשרד להגנת הסביבה בשיתוף משרד החקלאות להוציא לפועל רפורמה בענף, בסכום מוערך של כ-20 מיליון שקלים. במסגרת הרפורמה בעלי המדגים יחויבו לבנות בור שיקוע שדרכו יעברו המים סינון, וההזרמה חזרה לנחלים תיעשה בפיקוח, בחודשים קצובים, בתחילת עונת הגשמים.
הבעיה היחידה ברפורמה המבטיחה, היא שאף אחד לא מוכן לשלם את עלותה. "ברגע שזה הגיע לאישור התקנות, בעלי הבריכות חזרו בהם", מאשימה טל, "הם הבינו שהמדינה לא מוכנה לממן את העלות". במשרד להגנת הסביבה מגבים אותה: "מכיוון שכיום בריכות הדגים יוצרות זיהום קשה בנחלי הארץ, עליהן לפעול לעצירתו בהתאם לדרישותינו. משרדנו הכין תקנות בעניין ואלו הונחו על שולחנה של וועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת הקודמת, אך טרם קיבלו את אישורה. על ענף המדגה להסדיר את דרישותיו הכספיות מול משרד החקלאות האמון עליו".
מבחינת משרד הסביבה, אין הבדל בין מפעל פרטי שמזרים ביוב לטבע, לבין חקלאי הצפון שנאבקים על קיומו של ענף כנגד כל הסיכויים. "המשרד דוגל בעיקרון 'המזהם – ישלם'", נמסר, "לפיו כל מי שיוצר מפגע, יידרש לשאת בנזק הכספי שלו. כך לדוגמא, כאשר מפעל גדול מזהם את האוויר, אין לצפות כי כספי המדינה הם אלה שיתקנו את המפגע, אלא כספי המזהם".
הדגים מעמק בית שאן. מה, נסתמך על הייבוא מסין?
וטל רומזת שאולי כדאי פשוט לוותר: "אם הענף לא מסוגל לכלכל את עצמו מבלי להזיק לסביבה הוא צריך לעשות חשבון נפש, ואם אין להם אפשרות להימנע מזיהום, שיסגרו את העסק".
רוי וויל, מנהל צוות המדגה בשלוחות, יוצא מהמים אחרי עוד מאבק בדגים. יותר מעשרים שנה הוא במקצוע, אוהב אותו אהבה גדולה, וגם לדגים הוא מאד מחובר. לדבריו יש לו הרבה כבוד אליהם, כמו כל צייד לטרפו. הוא פחות מכבד את מי שחושב שאפשר לוותר על הענף. "ברגע שאתה מסתכל על העסק הזה דרך הפרספקטיבה של שיקולי רווח אתה מאבד את החשיבות שלו", הוא אומר בכעס, "ברור שהרבה יותר זול לייבא דגים קפואים מחו"ל. אבל אי אפשר לפקח על איכות המוצר, דגים רבים מגיעים מבריכות בהן משתמשים בחומרים לא בריאים וכולם מפסידים. השמירה על הענף היא גם שיקול ציוני וערכי. הוא לא מרוויח כסף בקלות, אבל החשיבות הגדולה היא בלהחזיק את העסק בידיים שלך".
הקיבוץ התחיל להקים את הענף מקרקע חרבה, מספר וויל, "הכשרנו את השטח, סילקנו אבנים, חפרנו מאגרים. בריכה אחת מכילה כ-600 אלף קוב מים. אנחנו יכולים לייבש הכל, להשבית את הענף בארץ ולאכול דגים קפואים. אבל יום אחד, יזדקקו לנו. ואז לא נוכל להתחיל הכל מהתחלה".
מים פראיים
אורן דרעי, מנהל היחידה הסביבתית בעיריית בית שאן , מביט בנחל חרוד בייאוש. בעיית זיהום הנחלים סביב העיר גוזלת ממנו זמן ניכר מעבודתו. "יש במים הפרשות של דגים, וחומרי מזון ששום חיים לא יכולים להתקיים בהם", הוא אומר, "כמובן שאיש לא יכול להיכנס למים, זו סכנת נפשות אמיתית.מינון המים הוא פראי, המים ללא טיפול מוזרמים לנחל חרוד ומשם לנהר הירדן בכל ימות השנה".
מי שמייצג את החקלאים מול משרדי הממשלה והארגונים הירוקים – חזית די רחבה עבור כמה מאות אנשים שמדשדשים בחמש בבוקר במי בריכות – הוא יוסי יעיש, יושב ראש ארגון מגדלי הדגים בארץ. יעיש עייף ממאבקים. הוא נודד מוועדה לוועדה ומנסה להסביר את הקושי של בעלי המדגים לשאת בהוצאות הרפורמה. "קיים צורך מובן לשפר את מי פלט הבריכות שמוזרמים לנחלים ושהנחלים יהיו נקיים, ואנחנו לגמרי תומכים במהלך החשוב", הוא אומר, "הבעיה היא שהממשלה משיתה עלינו את העלויות, ומשמעות הדבר גזר דין מוות לבריכות הדגים בארץ".
לאחר דיונים ממושכים עם המשרדים הרלוונטיים הוצעה פשרה: בעלי המדגים יישאו במחצית העלויות, והאוצר יממן את השאר. באוצר, משרד רלוונטי שלא שאלו לדעתו, הזדרזו להרים כרטיס אדום ולצאת מהמשחק. "משרד החקלאות יכול להקצות לנושא תקציב ממקורותיו", נמסר מהאוצר, "וזאת על פי סדרי העדיפות שקבע".
"משרד האוצר מיד התנגד, למרות שוועדת הפנים של הכנסת היתה בעדנו", יעיש מתקשה להבין מה קרה, "רק לאחרונה הזרים האוצר מיליארד שקלים למימון הרפורמה ברפתות. למה לא להשקיע את הסכום הזה גם בנו? אין לנו יכולות לשאת בעלויות הגבוהות, מדובר בהרחבת צינורות המים, בניית בורות שיקוע ושינוי מערכת החשמל שתתאים להזרמת המים רק בעונה מסוימת. אלו סכומים עצומים".
הדייגים של שלוחות. ״לכל מי שעובד כאן צריכה להיות שריטה״
האוצר סגר את הברז, במדגים המים ממשיכים לזרום, הרפורמה נותרה על הנייר, ותושבי בית שאן לא מעזים להתקרב לנחל חרוד. "אנחנו במצב מגוחך", אומר דרעי, "לבריכות אין כסף, לממשלה אין כסף, והנחל נשאר מזוהם. הממשלה משקיעה מיליוני שקלים בשיקום נהר הירדן ונחל חרוד, אבל היא לא דואגת לדבר הבסיסי, שזה לשמור על איכות המים".
העיניים נשואות היום למשרד החקלאות, בעל הבית והאחראי על הענף. "אנחנו תומכים ברפורמה להסדרת מי פלט בריכות הדגים", מבהירים במשרד, "אנחנו פועלים יחד עם המשרד להגנת הסביבה להתאמת בריכות הדגים לדרישות התקנות הסביבתיות. בימים אלה מקיימים שני המשרדים בחינת היתכנות מקצועית וכלכלית בשני משקי מודל, שהוקמו לאורך נחל חרוד כפילוט לטיפול בנושא, ועברו התאמה לעקרונות הרפורמה הסביבתית בענף המדגה (בתמיכה כספית של שני המשרדים). על פי תוצאות משקי המודל, יקדם משרד החקלאות במהלך 2014 רפורמה סביבתית מקיפה במשקי המדגה ברחבי הארץ, בשיתוף נציגי החקלאים, המשרד להגנת הסביבה ומשרד האוצר, על פי סדרי עדיפויות שיוחלטו בין המשרדים, ותוך התחשבות בהיבטים סביבתיים ותכנוניים".
במשרד לא מסבירים מאיפה יגיע הכסף לרפורמה, אבל דואגים להבהיר שלא רק החקלאים הביאו לקטסטרופה בנחל: "חשוב לזכור את העובדה כי בריכות הדגים אינן הגורם היחיד שאחראי למצב הנחל. חלק מיישובי הסביבה מזרימים את מי הביוב העירוניים שלהם לתוך הנחל, וגם לאחר השלמת הבנייה של מתקני הטיפול בשפכים, לא יחוברו כל הישובים למערכת המרכזית. יתרה מזאת, למי נהר הירדן הדרומי זורמים שפכים גם מעברו המזרחי של הגבול".
אולם דווקא בתחום הביוב הושגה רפורמה שעתידה להתממש עד אמצע שנת 2014, במסגרתה יוקם מכון טיהור שפכים בביתניה, שיפריד בין הביוב למים הטהורים. בעוד חצי שנה, הדבר היחיד שיפריד בין תושבי האזור לרחצה במי הנחלים, הוא פלט בריכות הדגים.
מה איכפת לציפור
העונה החמה מגיעה לסיומה. בימים האלה מקפיד מנהל ענף הדגה, יחיאל נזרי, להצטייד במצלמה. הוא מתעד בעדינות שיירות מרהיבות של ציפורים נודדות, שקנאים יפי מקור, שמוצאים חנייה זמנית בבריכות שלו. הם מושכים צפרים וסקרנים משכימי קום להציץ בציפור המוגנת הזאת, שמסבה לנזרי נזק כלכלי אדיר. כל שקנאי נודד אוכל 6 טון דגים בעונה. חצי מיליארד ציפורים נודדות מעל שמי ישראל מאירופה בדרכן לאפריקה בהם 45 אלף שקנאים. ההפסדים המצטברים מגיעים לכ-20 מיליון שקלים למשקי ברכות הדגים.
"אנחנו מפעילים מערכות אזעקה, צועקים, ויורים זיקוקים, אבל לפעמים כלום לא עוזר, והם מחסלים ברכות שלמות", אומר נזרי, "אבל ידינו כבולות, השקנאים הם עופות מוגנים ולנו לא נותר אלא להפסיד כסף". לא רק הציפורים נהנות מארוחת חינם, גם גנבי הדגים האנושיים הפכו למכה כלכלית עבור המדגה. "אי אפשר לשים מאה שומרים", אומר וויל, "הם מגיעים לפינות חשוכות, השומר לא תמיד שם לב, והם דגים את הדגים שלנו".
השמש מתחילה לטפס, השעה שמונה בבוקר. הצוות אוסף את הרשת ומקרב אותה לצינור שדרכו הדגים מועלים למשאית. למעלה הם יעברו מיון לפי סוג וגודל. ככל שהרשת מצטמצמת הדגים הופכים לחסרי שקט. עכשיו כבר אפשר לראות אותם כמעט מרחפים על פני המים. הם קופצים לכל עבר, מכים על הרגליים של הצוות, מזנקים באוויר, פוצעים את פני העובדים.
ציפורים מעל הבריכות. לפעמים אי אפשר להבריח אותן
"זה עסק די מסוכן", אומר יהודה מילר, מנהל התפעול במדגה, שכבר רגיל לחבלות, "אנחנו חוטפים כל הזמן פנסים בעיניים, ותוסיפי לזה את השילוב של כלים כבדים, חשמל ומים והרבה שעות עבודה בלחץ גדול". לפני חודשים אחדים התחשמלו שלושה צעירים למוות בברכות הדגים של קיבוץ מעגן מיכאל. מילר מראה לי את ה"חמצניות", שמכניסות למים חמצן. "תקלה במערכת סיימה את חיי הצעירים", הוא מסביר "אם יש בעיה בחשמל, מרגישים עקצוץ קטן במים, כמו שהם הרגישו. אבל אצלנו כל החשמל קופץ באופן אוטומטי ומגן על חיי העובדים. אצלם זה לא עבד".
מילר, בן שלושים וקצת, נשוי ואב לשלושה, מקפיד להתעורר בכל יום לפני הזריחה. "אני אוהב לקום בשעות האלה. ככה בצהריים אני פנוי להוציא את הילדים מהגן ולבלות אתם בשעות היום, באיזה עוד מקצוע זה אפשרי?" את היום שלו הוא פותח עם כוס קטנה ובה שלוש כפות קפה שחור. "להתעורר לפני שיורדים למים", הוא צוחק.
הוא לא מכיר עבודה אחרת. עוד בנעוריו עבד בענף המדגה בקיבוץ עין הנצי"ב הסמוך, אחרי הצבא למד הנדסת חשמל, וחזר להשתלב בבריכות שאותן הוא כל כך אוהב. "לכל מי שעובד כאן צריכה להיות איזו שריטה", הוא אומר, "זו עבודה פיזית קשה, המון שעות ובמזג אוויר לא נח". אחת הבעיות המרכזיות שלהם היא מחסור בכוח אדם, ממשיך מילר, "למרות שהשכר התחלתי קרוב ל-30 שקלים לשעה והעובדים יכולים להגיע למשכורות יפות, אין הרבה אנשים שמוכנים לזה. מתמלאים בבוץ, קמים מוקדם נורא. תעני לי את, איזו אם יהודיה חולמת שהבן שלה יהיה דייג?".
אתה דייג?
"כן, אין מילה אחרת להגדיר את זה".
יום העבודה נגמר בארוחת הבוקר. מחר לפנות בוקר יתחילו הדייגים בקיבוץ שלוחות הכל מהתחלה, פורסים רשתות, מעמיסים דגים, ומונים את נזקי הלילה. דוחים לסוף היום את הרפורמה המאיימת על פרנסתם, את הדגים הקפואים המיובאים שנוגסים בפלח השוק שלהם. הבוקר יש להם שקנאים להבריח, דגים לגדל וצרכנים שמחכים לסחורה הטרייה.