"המסמכים התקבלו" אמר אסמס שהגיע מ"ביטוח לאומי" וענה לי על השאלה "האם אכן בטוח להשאיר את המסמכים בתיבה שלהם ולא למסור אישית?" אז כן זה בטוח. עכשיו רק נותר לחכות (שוב) לתשובתם של מקבלי המסמכים, ולקוות שהיא תהיה כזו שתאפשר לי להמשיך לשלם על תרופותיי בכספי ולא בחיי.
"המסמכים" הם אסופת ניירות נכבדת שבה המון אנשים שונים ממקצועות שונים קוראים לי הנ"ל ומנסים להסביר את מה שאני מעולם לא הצלחתי. את מצבי.
"אז מה המצב"? זו השאלה המפחידה ביותר שנשאלת בחדרי המרפאה לבריאות הנפש אחת לשבוע. ובזמן האחרון היא מפחידה אף יותר. לא כי המצב רע, חלילה. להיפך.
המצב טוב. נראה כל כך טוב עד כדי כך שאנשים מסוימים, ביניהם כמה מחברי הלא-טובים (בפייסבוק) החליטו לכתוב לי מיילים שבהם הם מציעים לי לעשות את מה שיכול היה לחסוך לי מאות שקלים אילו רק חשבתי על זה בעצמי: "לצאת מזה". לא ברור למה, אבל הם משוכנעים שמאניה דיפרסיה זה מצב שנכנסתי אליו וכמו שנכנסתי אני יכולה לצאת, אבל עצלות היא שמונעת ממני לעבור את מפתן הדלת.
"מאניה דיפרסיה זו מחלה. את חולה רילי? הרי ראיתי אותך לא פעם ואת נראית בריאה לגמרי", כתבה לי מישהי שראתה אותי לא פעם ונראיתי לה בריאה לגמרי. "ה-DSM הגדיר לאחרונה את ה'מאניה דיפרסיה' כהפרעה ולא כמחלה", כתב בחור שהתעדכן לאחרונה בספרות המקצועית הרלוונטית.
"הכדורים רוצחים אותך כמו שהם רצחו את גבריאל וכמו שהם רצחו את דודו טופז", כתבה לי מישהי מ"עמותה" אנטי-כדורית שלא בוחלת בשום אמצעי בעודה צוררת את המקרה של גבריאל בלחסן והמקרה של הראשון בבידור לכדור אחד. "למה את מפרסמת ותומכת בכדורים? את מייצגת את אחת מחברות התרופות, נכון?" כתב לי עוד אדם מאותה עמותה. "אני לא", השבתי לו. "אבל פעם עשיתי אודישן לפרסומת ל'אקמולי' וביקשו ממני לשחק מיגרנה, זה נחשב?" על זה הוא כבר לא ענה. וגם השאר לא. וזה בסדר. כי בשונה מהרופאים, חברי פייסבוק לא חייבים לערוך מעקב אחרי תוך שהם חולקים אתי את הדיאגנוזות שלהם. ומבחינתם, שלא אשלח להם בקשת לייק לעולם, לשום דבר. לפחות עד ש"אצא מזה".
הבעיה היא שהם שכחו לגלות לי איך יוצאים מזה. איך זה נראה כשיוצאים מזה, מה מרגישים כשיוצאים מזה, והאם באמת כשיוצאים מזה מקובל לקנות מתנות לכולם? כי אם כן, אז זה רעיון בכלל לא רע לקבל איזה קמפיין פרסומי עכשיו.
אבל הם לא עונים. אז אני נשארת בתוך "זה" (למעשה "זו") – המאניה-דיפרסיה שלי. האמת היא שאני לא נשארת בה, אלא היא נשארת בי. ולכן, אם רוצים לומר למישהו לצאת ממשהו, אז דברו עם המאניה-דיפרסיה שלי ישירות, כי לי היא מעולם לא הקשיבה. היא קצת לא פיירית בקטע הזה.
אבל אחרי שנים של מלחמה מאוד לא הוגנת, הקשבתי לה אני: לפני כמה שנים, יצאתי מהארון המאני-דיפרסיבי שלי. בדיוק הוצאתי סינגל לרדיו, והיחצנית הציעה להשתמש במחלה שלי כדי לקדם אותו. אני מודה, השתמשתי בזה. השתמשתי בזה כי זה שלי. כן, אם ייצא משהו טוב מכל המצב הזה – למה לא? אז חשפתי הכל. את כל מה שהסביבה הקרובה ידעה כבר קודם. חתמתי לעצמי על ויתור סודיות רפואית, וכשסיפרתי על הכתם שמכתים את הגיליון הרפואי שלי, הכל התנקה והתבהר, עד שבסוף, נהפכתי מהנ"ל לרילי ווילו, שזה לא רע בכלל.
החשיפה עזרה לקדם את הסינגל והביאה לי כתבות בטלוויזיה, בעיתונים ובאינטרנט. היא הביאה גאווה והקלה והביאה אתה עוד משהו שלא צפיתי שיקרה, אבל כל כך התרגשתי שזה קרה: היא הביאה אנשים.
אנשים שלוקים במחלת נפש מכל סוג כתבו לי ודיברו אתי. רובם סיפרו לי על הקושי שבהסתרה, על הבושה ועל הפחד. פחד שאם יידעו על כך במקום עבודתם, יפטרו אותם לאלתר. פחד שאם ייצאו לדייט עם מישהו שמוצא חן בעיניהם ויספרו לו – הוא יברח. פחד מחברים שינתקו קשר. פחד שהנפש תתנתק מהעולם. ואלו פחדים רלוונטיים לחלוטין. משום שכל הנ"ל אכן קורה להרבה מאתנו. וההנ"ל הזה מנהל אותנו, וחבל.
משום שהדרך לאיזון כימי ונפשי קשורה ברגיעה. הדרך לרגיעה קשורה בקבלה, והדרך לקבלה קשורה בחשיפה והדרך לחשיפה קשורה בהחלטה.
אז אני שוב מחליטה לכתוב עלי. ועל החיים שלי. חיים מאוזנים פלוס-מינוס. מאוזנים פלוס אפיזודות מאניות, מאוזנים מינוס שעות שינה, מאוזנים פלוס חרדות לאבד איזון, מאוזנים מינוס יכולת להסביר מה זה איזון. אלו החיים שלי בצל של מחלה שמתעתעת בי ובסביבה. אני יותר מדי מתפקדת מכדי לזכות באהדה, פחות מדי מתפקדת מכדי לזכות בהבנה. אלו החיים שלי ושל עוד אנשים כמוני, החיים "בין לבין" של המשתייכים לכת הקו-קלוקס-קלונקס הסודית, על כל תוספותיה וליתיומיה. גיבורי המעמד הבינוני-גבוה של מחלות הנפש. חיים בהסתרה ואין יודעין. חיים את הקיצון רק מבפנים כי הבחוץ לא מבין עדיין את האמצע. חיים שאולי לא ייצאו מזה אף פעם, אבל יוציאו הרבה אנשים מהתפישה שאי אפשר לחיות עם זה. עובדה. אני פה.