אלדד יניב הוא דמות מעניינת בעיני. חידתית. לא הצבעתי בשבילו בבחירות האחרונות. הנחתי שאדם המעיד על עצמו כי נמנה עם הגרועים באויבי הציבור, חומסי המדינה בחסות החוק – לא יכול להפוך בן לילה לאחד השומרים. מי שהיה קרציה על גב כלב ההון-שלטון השוטה, בעוד זה נועץ בציבור את שיניו – צריך להוכיח קודם כל שחזר להיות אדם לפני שיתיימר לטפל בכלב.
נכון, הוא היכה על חטא. הצביע באומץ על העיוותים הגדולים ביותר. חיטט במורסות הדלוקות ביותר. בעט בכל מי שהפך אותו לאחד מבכירי המכערים של ההון-שלטון, ומוטט את הגשרים בזה אחר זה. אבל האם הייתי נותנת לאדם שפרץ לביתי ורוקן אותו – להשגיח על הבית בהיעדרי למחרת היום שבו הודיע כי הוא מתחרט על מעשיו?
תהיתי אם הוא מחפש להגיע לאותה עוצמה מושחתת מכיוון אחר, ערמומי ומסוכן אפילו יותר. אם לא מדובר בשכרון כוח חדש. חשבתי שנחוצה תקופת צינון, ושקדנציה אחת של עשייה אחרת, מחוץ למוקדי הכוח והרחק מהקופה הציבורית, היא המינימום הנדרש כדי להוכיח שינוי מהותי.
אבל יניב הניח את כל עולמו המקצועי על הכף כבר בבחירות הללו. התפטר ממשרתו ומישכן את ביתו הפרטי. הוא לא חווה פשיטת רגל אלא נטש את משרד עורכי הדין שעבד בו בשיא פריחתו. שרף את קשריו הקודמים. הימר על כל הקופה, ובסיבוב הראשון נחל תבוסה.
בספר שהוא כותב בימים אלה, ופרקים ממנו מתפרסמים באתר "וואלה!", מתוארת אותה תבוסה ככישלון הצורב בחייו של מי שהיה רגיל תמיד לנצח. כמפלה קשה שהובילה להתמוטטות נפשית ולהתקפי חרדה, עד שהצליח לקום ממנה ולהפוך את התבוסה לניצחון אישי. כמי שנחלץ בעור שיניו ממעגל מסחרר שקשה מאוד להיחלץ ממנו.
הוא משרטט בספרו אנטומיה של ריקבון נפשי. את ההתרחקות מאשתו, שנשארה יציבה כמגדלור של יושרה בתוך סחרור העושר והכיבודים שהוא עצמו היה נתון בו. הוא מתאר את סגנון החיים הדקדנטי של אנשי השלטון, שמזכיר יותר מכל מדינת עולם שלישי. ככל שהעם נאנק יותר, מובטל, עני, קורס תחת נטל המסים – כך מתארכות הלימוזינות השלטוניות שמחכות בירידה מכבש המטוס בחו"ל, והמגלומניה חוגגת.
הוא משחזר את הסוויטות השערורייתיות במלונות הקזינו. את מחלקות העסקים במטוסים שהמראתם מעוכבת כשאחד משלהם מתאחר אליה. את נערות הליווי היקרות, את אוספי המותגים היוקרתיים של עטים ושעונים. את מסעדות הפאר עם מנות באלפי יורו. "כשאתה בתוך זה אתה לא עוסק באושר", הוא מודה. "אתה בתוך המירוץ והטירוף של עוד כסף ועוד ביזבוז. אתה תמיד צריך גדול יותר, וזה הכל שואו-אוף. הקופה באיי-די-בי לא שירתה את החובות העצומים של נוחי, אלא את הדימוי שלו – רכב, נהג, חו"ל, יאכטות. זה משרת את העוצמה".
הוא מתאר את החתירה הבלתי נלאית לכוח. איך הבחור שהיה פעם בג'ינס וזיפים, נהפך לפקיד הון-שלטון בעניבה ורולקס. את קריירת הייעוץ התחיל אחרי שגמר את לימודי המשפטים שלו במשרדו של עו"ד דב ויסגלס, האיש שטיפל ומטפל בכל המי ומי של הפוליטיקה הישראלית: אריאל שרון, אהוד ברק, אביגדור ליברמן, מרטין שלאף, אהוד אולמרט, רפי גינת, הרב ישראל לאו ורבים אחרים.
הוא מתאר מדינה שמקום המפגש המרכזי של בכיריה, הקאנטרי קלאב היוקרתי של הפוליטיקאים, העשירים והמקושרים – הוא משרד עורכי הדין. שם הם מרגישים בבית, אצל פרקליט ההון, הקונסיליירי של משרתי הציבור שהפכו לאדוני העם. ביתם השני של כל אלו שהישגם המנהיגותי העיקרי – טמון ביכולת לשכור את מיטב הייעוץ המשפטי – להעסיק סוללות של עורכי דין מהחלקלקים והממולחים ביותר, לעתים בכספנו – ולהיחלץ בעזרתם משובל ארוך וצחון של חשדות פליליים, חקירות משטרה ופרשיות שחיתות שונות ומשונות. פרשות שענייני שוחד, שוד הקופה הציבורית, עדויות שקר ומעילה באמון הציבור משמשים בהם בערבוביה. מספרו של יניב עולה כי מועדון החברים הנאלח הזה הוא המרכז הפועם של השלטון במדינה. טבורה התוסס רימה של גוויית המוסר השלטוני.
שנים הוא היה חלק מזה. "אני מבין את האנשים שרצים אחרי אשליית הכוח, הכסף, השליטה, את החור בלב שצריך למלא", הוא מספר. "הרגשתי כמו שרני רהב אמר פעם: 'מליוני אזרחים חולים עלי'. אתה חושב שיש לך חברים, אבל פתאום לא חוזרים מהבנק. לא עונים לך. אתה מבין שהחיים שלך היו זיוף אחד גדול. לא חברים, לא חברויות, לא אהבה, לא מורשת להותיר. אתה כמו אויר. יום אחד אתה שווה מליארדים, ויום אחד אתה מלא חובות. נוחי היה יום אחד טייקון, ויום אחר כך פושט רגל. המזל הכי גדול שלי הוא שעזבתי לפני שכל זה קרה, כשהייתי עדיין בשיא הפריצה".
הוא מעיד שהחל את התהליך כבר לפני שנים, עוד לפני המחאה החברתית, ומזכיר שהעלה ארבעה חודשים לפניה אתר בשם נוחילנד, שיצא נגד הטייקונים. הוא מתאר את הגמילה מכל זה. את פירוק חדרו במשרד עורכי הדין שעבד בו – "מהיום להיום, כמו הפסקת עישון. כמו לפגוש בת זוג ישנה ולא להאמין שהיה לכם משהו ביחד פעם. אתה רואה מהמקום הכי מדויק שזה כבר לא המקום שלך יותר. זה היה כמו הרגע שאורי זוהר שם כיפה, אבל לא בדיוק שמר שבת. אמרו שעוד רגע חוזר, אבל הוא כבר לא יכול לחזור כי היום הוא מרגיש הכי אותנטי את הקיום שלו".
מה גרם לך להחליט לצאת משם בכלל?
"היו לי קרחות חרדה. זה המקום שהכי מתנגש בעולם. אתה לכאורה בטופ ומצליח ועם הרבה כסף, אבל חי בחרדה עצומה".
שהמניפולציה תתפרק?
"מה פתאום. זה קטן עליך. הייתי החרב להשכיר הכי טובה בעיר וזה גרם לכולם להעסיק אותי. ברק, איווט, ביבי, כולם רצו שאעשה בשבילם משהו".
אז מה היתה הבעיה?
"להרים את עצמך בבוקר בכוח, ללבוש חליפה ועניבה וללכת להביא קרקפת של מישהו. אבל לא בא לך לחיות. אתה מתבייש במה שאתה עושה, והילדים לא יודעים מה אתה עושה בדיוק ולמה אתה נוסע לחו"ל ונעלם כל הזמן. על מה תספר בבית כששואלים איך היה השבוע שלך? על מרטין שלאף? באחת מפרשות אולמרט הייתי בקשר גם אתו וגם עם ביבי".
אז זה מייצר קונפליקט נאמנויות?
"לא. אין לך נאמנות אפילו לעצמך. אין סימפטיה לאף אחד. אתה יכול להיות במקביל עם איווט ועם פואד, עם ברק ועם אולמרט. כשמישהו מהם נחקר, אתה תוהה אם גם אתה תיקרא בקרוב לחקירה, כי אתה לא מכיר את התמונה המלאה, אתה מכיר מקטעים ממנה. אתה מבין ולא מבין שמשהו פה לא בסדר. שמשהו לא מתחבר פה. שאתה לא פועל מתוך אינטגריטי. מצד אחד אתה מוחצן ומתראיין והכל מובן מאליו, ומצד שני אתה מתבייש ולא מבין את זה. כשאתה בא הביתה אתה צריך להתקלח. כשאתה טס למרטין שלאף לווינה בבוקר וחוזר בערב, בלי מזוודה או תיקים, ורואה את הרב לאו מחכה בבית קפה סמוך לתורו, ואת גלעד שרון יוצא ואת אריה דרעי נכנס, אתה יודע שזה לא משהו שחוזרים ומספרים למשפחה".
נשמע שאשתך ליאור לא קנתה את אשליית הזוהר והזהירה אותך מכל זה כבר אז.
"ליאור לא היתה ממשיכה לחיות איתי. זה הגיע למקום שכמעט נפרדנו. הילדים היו גדלים בלי שאהיה האבא שאני היום. אצלי משהו לא עבד שם ברמה הרגשית. הרגשתי שהמשפחה שלי מתפרקת. אשתי אמרה לי: 'אתה לא הבנאדם שבו התאהבתי'. הסיבה הראשונה שעשיתי את זה היתה כדי שהמשפחה והזוגיות שלי לא יתפרקו. אני רוצה להחזיר את מה שהיה לנו ביחד פעם".
הוא מגדיר את המהלך שעשה כפניית פרסה, אבל נראה שהעולם החדש אליו חתר, לא מיהר לאמץ אותו אל לבו בדמעות של פיוס ואמון. האם חש ששני העולמות גם יחד, המושחת שזנח, וזה שביקש את אמונו – מפנים לו עורף במקביל? "כן, זה ברור שיש הרגע הזה שאתה אומר לעצמך: 'איך הם לא מבינים שאני לא מתפרנס כבר מ-2010, שזה אמיתי?' איש מהפוליטיקאים כבר לא מדבר אתי. לא יגיד לי שלום ברחוב. לא מזמן ראיתי את בני שטיינמץ (המליארדר ואיש העסקים) בשדרות רוטשילד, כשהאוטו שופך אותו ואת אשתו. אני רואה אותו עוצר בשקט לאשתו ומחכה שאני אחלוף. אבל עם כל הרכוש והעושר שלו הוא חי היום בפחד".
למה שיחיה בפחד?
"כי העולם השתנה. כי עד לפני כמה שנים הרשינו לעצמנו לא לדעת, לא להתעניין בכלכלה, לא לחשוב. זו היתה הצלחה ישראלית להיות במקום הזה. רני רהב אירח אצלו בבית שופטים ופוליטיקאים ואמנים ואנשי רוח, כמו במעגל של דן שילון, ואף אחד לא חשב שזה לא בסדר. זו היתה המסיבה של המקובלים ופתאום היא יצאה מהאופנה. הנשק לא יורה יותר. פעם היינו בעלי השליטה, והיום רני רהב יוצא משליטה. כמו שרזי ברקאי רצה שישיגו לו את האחראי על האינטרנט, רני רצה להזעיק את האף-בי-איי. כי העולם כבר לא מתנהל לפי הקודים הישנים. רני רהב חשב ש-5,000 האורחים שהזמין לבר מצוה של בנו הם חברים. מה שהכי טילטל אותו זה לראות מה עשו לו הרשתות החברתיות בתקופת ציוצי הקללות. או שפעם נוחי היה מסמס לרקפת רוסק עמינח בעניין החוב לבנק, היא היתה מסמסת חזרה אחרי דקה. היום היא מצביעה נגדו באסיפה כי היא מבינה שקיבלה תמרור צהוב. שהיא בקרב קיום. שהיא הולכת להירצח בפייסבוק. אתה אולי הצבא הכי חזק במזרח התיכון, אבל זה לא עובד יותר כי התחילו להתאבד באוטובוסים".
הוא אומר שאחרי המשבר האישי הגדול, זה היה לכתוב או להתאבד. והוא יודע לכתוב. לרתק. לספר סיפור. להעיר רגש. להטריד ולהכמיר בו זמנית. הוא מעיד על עצמו שזה מה שהכי רצה להיות פעם – עיתונאי. לפני שהתגלגל למשרדו של ויסגלס. "התחלתי ממקום טוב של עיתונאי צעיר בידיעות ובמקומונים, נלחמתי ברוני מילוא ובשחיתויות בעירייה", הוא משחזר, "ופתאום אני כמו ילד בחנות צעצועים אצל ויסגלס. אבל עשיתי את הפנייה מרצון וממודעות. לא כקרבן של הסיטואציה. אמרתי פעם שאני מקווה לחיות בעתיד בחברה שבה אנשים יישבו בכלא על דברים שעשיתי. כי לא עברנו על החוק. זה לא עולם תחתון, זה חלקים אפורים שאפשר לפעול בהם חופשי-חופשי".
אילו האמנתי שיש היום עיתונות חופשית, הייתי אומרת שלשם הוא צריך לחזור כדי לעשות את התיקון שלו. אבל אין היום דבר כזה יותר, תקשורת נקייה, חוקרת ונושכת. בעיקר הודות למי שיניב היה פעם, ולשכמותו. אבל היום אני נוטה להאמין לו. איכשהו, דווקא הסבל האישי שהוא מתאר, בתקופה שהימר על עתידו אך לא נבחר, נראה לי כמו בסיס אותנטי לכפרת עוונות. הרבה יותר מאשר התחושה היהירה שאתה ראוי להנהיג דקה אחרי שסרחת. כרגע הוא לא רואה את עצמו רץ שוב לפוליטיקה. "צריך הרבה מאוד אנרגיה, והמאבק שעשינו בבחירות היה כל כך עצום, תובעני ומטלטל שגמרתי מרוסק. זו היתה תחושת אובדן ענקית, כי זו פעם ראשונה שעשיתי דבר אמיתי, מאל"ף עד ת"ו, בלי קורטוב של ציניות ופחד".
היום הוא מרגיש צורך לתעד, לספר בפרטים, לאוורר את הסודות החשוכים לעין כל. כמי שלא נהג בעבר לשתף את משפחתו במעלליו, היום הוא מצטרף ללוות טיולים של ילדיו בבית ספר ומערב אותם בתהליך שעבר. היום הוא גאה בבחירה שעשה.