"תשמרי על הכוס שלך!" קוראות עיני האומללות בחטף בעודי נוסעת באוטובוס לעבודה. סליחה?! אה. כוֹס בחולם. טעות שלי. זו בסך הכל פרסומת להעלאת המוּדעוּת לסם האונס. בפוסטר אחר רוצים להעלות מודעות להשמנת ילדים בישראל באמצעות יד של הורה המניפה על ילד סכין עשוי מחטיף שוקולד מדמם. אין מה לעשות, הגיע הזמן להעלות לסדר היום סכנה נוראית שמאיימת על הציבור הישראלי – העלאת מודעות.
הנחת היסוד בתופעה איומה זו מניחה שיש נושאים שהציבור הישראלי לא יודע עליהם ושאפשר להעלות אותם לתודעה בעזרת אנשי פרסום. נגיד, לדוגמה, אוטיזם: בימים אלה מתקיים, כבכל שנה, יום ההתרמה השנתי לאלו"ט (העמותה הלאומית לילדים אוטיסטים) והנה – כבכל שנה יוזמת מחלקת היח"צ של העמותה כתבה בנושא – והפעם, מכתב מרגש שבו מספרת אשה בשם "אמא אוהבת" על בנה, נער מתבגר בתפקוד גבוה. לצורך העלאת המודעות כמובן.
לכתבה קוראים: "הילד שלי מחפש אהבה", שזו כותרת חמודה. אבל מתוך הכתבה מתברר שרוצים להעלות לי את המודעות לזה שחבל לו על הזמן, זה כנראה לא יקרה. "לא ידעתי בכלל למה אני מתפללת ומייחלת", כתבה "אמא אוהבת", "כשהתחננתי בפני אלוהים עם שלל הבטחות שיעשה אותו הכי קרוב לנורמלי שרק אפשר… ואלוהים, כנראה מרוב שחפרתי לו כל לילה, החליט שכדי שארד ממנו ייתן לי את מה שרציתי, אבל לא עד הסוף – כמו שרק אלוהים יודע".
אחרי שגמרה לבקר את תודעת השירות הקלוקלת של הקב"ה מספרת האם בכאב על העובדה שבנה בן ה-15 כָּמֵהַּ לחברה בת גילו ועל כך שגם הפסיכולוג שלו עונה לה תשובות שרחוקות מלהרגיע אותה כשהיא תוהה איזו נערה תרצה לצאת עם ה"אוטיסט הזה". "האמת", הוא ענה לה, "אני לא יודע אם ניתן. עוד לא מצאנו דרך לחדור למוחו של נער אוטיסט".
ועכשיו, לפריצת דרך מדעית: איך לחדור למוחו של נער אוטיסט? שאלו אותו. בלי שום תואר בפסיכולוגיה התפתחותית שאלתי את איתמר, שם בדוי, תלמיד י"א בכיתת תקשורת משולבת מה דעתו על מסע ההסברה האחרון. "אני והחברים שלי מהכיתה נפגענו מהכתבה", הוא ענה לי. "אלו"ט כבר עשו קמפיינים אגרסיביים כלפינו בעבר – אבל הפעם זה באמת מוגזם. למה מתארים אותנו כמו כלים שבורים? גם ככה כל הזמן יש אנשי טיפול – לא הרוב – שמאמינים לקמפיינים של אלו"ט ואומרים לנו שאין מה לעשות, וכל החיים נצטרך עזרה. חבר שלי פשוט ויתר לפני שנתיים ואמר שהוא מאמין בזה וכשהוא יגדל הוא ירצה ללכת להוסטל. אבל אני ורוב החברים שלי בכתה כועסים נורא. אני אישית נפגעתי והתעצבנתי שאותה אמא עשתה עוד קמפיין של 'מסכנות' על הגב שלנו כדי להשיג תרומות".
"אני דווקא לא מאשים אותה", מספר הלל, שם בדוי וגבר אוטיסט שעל אף שמרבית חייו לא דיבר, הצליח במשך השנים למצוא כמה נשים שיאהבו אותו, ולאחרונה אף מגדל עם בת זוגו הנוכחית בת ראשונה. "גם כי אני יודע על בשרי כמה קשה לעמוד בלחצים שמגיעים מכל הכיוונים. מצד שני, אני מרגיש שבדיוק בגלל גישה כזאת הרבה אוטיסטים נופלים קורבן להתעללות ולפעמים אפילו מחפשים אותה – כי מאוד קשה לנו להבדיל כהלכה בין מי שאוהב אותנו ובין מי שלא. כי אם מי שהכי אוהב אותם מתייחס אליהם ככה, ועוד מילדות, הקשר הכי קרוב ומשמעותי הוא כזה שמסמן אותם כחסרי אהבה וסיכוי. אני לא חושב שיכול להיות כאב גדול מזה, אבל זה מה שאנשים רואים: רק את האוטיסט שמשתולל – כי שורפת לו הנשמה וכואב לו כל הגוף. ברגע שהבן אדם הקרוב אליך ביותר מבטל את קיומך זה מנתק אותך לחלוטין.
בגלל זה הם גם מרביצים לעצמם. מרגישים שמשהו נורא רע, אבל יודעים שמי שלא בסדר זה תמיד הם, כי ככה גידלו אותם מגיל צעיר".
אתה שם לב שאתה מדלג בין כינויי גוף שונים? לפעמים "אני", לפעמים "הם"? שאלתי אותו. "אולי כי אצלי זה 'השתבש'", מחייך הלל, ומסביר "כילד אני גדלתי פרא, ללא השגחה וטיפול, כמעט בכלל. אז מצד אחד הייתי מאוד מוזנח, ובגלל זה אפילו חייתי כהומלס כמה שנים; אבל מצד שני, אני מחשיב את עצמי כבר מזל. לפחות לא 'אהבו' אותי".
אז אני מניחה שיחסי הציבור היו אפקטיביים – הם העלו את המודעות בקרב אוטיסטים יודעי קרוא וכתוב שאולי אהבה היא בכלל דבר מסוכן ושממילא אף אחד בעולם לא יאהב אותם אף פעם – אפילו לא אמא. לבריונים שמתעללים בילדים שמנים יש עכשיו פוסטרים לתלות בחדר ועל הכוס בחולם אני אפילו לא רוצה לדבר.
אולי בפעם הבאה אפשר לנסות בלי מוּדעוּת? נראה לי שזה כבר עדיף.