אני לא רוצה לשרטט קווים לדמותה של ניצולת שואה עם סיפור גבורה, למרות שלא יהיה דבר קל מזה. הנערה הצעירה שהצילה את עצמה ואת אמה מאושוויץ בעת צעדה בדרך לעבודות כפייה. שאחרי זה הלכה ללמוד רפואה בתקופה שבה רק קומץ נשים הצליח לעבור את מסלול המכשולים שהממסד הגברי הציב בפניהן. שנאלצה לברוח שוב, הפעם מהסובייטים, והשתקעה עם בעלה בקנדה. שהקדישה את כל חייה לחינוך דור אחרי דור בארץ מרוחקת שלא מסוגלת לדמיין שואה. אז כן, אלה קווים לדמותה, גסים אמנם, אבל הם לא הסיפור. הסיפור שלה בכלל מתרחש אחרי השואה. זה סיפור של סליחה, של חינוך, של שליחות ושל תקווה.
סליחה. הרעיון הזה תמיד היה זר לי, אולי יותר מכל. אני עדיין מתקשה לסלוח לאנשים שחתכו אותי בתור לסופר באמצע שנות ה-90, והנה אשה שחוותה זוועות מעבר לכל דמיון חולני ומפלצתי, והסליחה באה לה כל כך בקלות. כשעל זרועה מקועקעת תזכורת נצחית להרס ולחורבן שאנשים ספציפים המיטו על חייה, זו סליחה כמעט מקוממת.
פעם, כשהיא הזמינה אותי לטוס אתה לברלין, שאלתי אותה איך היא מסוגלת לנסוע לשם. איך היא מסוגלת לדבר גרמנית וליהנות מזה. התשובה שלה הייתה פשוטה: "זה בראש וראשונה בשבילי", היא הסבירה. "שנאה וטינה הן כמו סרטן, ואני רוצה לחיות". ברואנדה הם עשו את זה הכי טוב, היא ציינה. הוקמו טריבונלים, אבל מטרתם היתה להפגיש בין הקורבן לתוקף כדי לקדם פיוס. כדי למנוע עוד שנאה. עוד רצח עם. "וזה עבד. זו הצלחה מסחררת", היא הדגישה.
חינוך. הרעיון הזה דווקא היה מובן לי. היא גרה במדינה כמעט סוציאל-דמוקרטית, שרחוקה שנות אור מגרמניה של שנות ה-30. דווקא בגלל זה היא ראתה בחינוך ערך עליון. "שואה יכולה לקרות במקום שהכי לא תצפה לו", היא קבעה. "בחיי לא הייתי מאמינה שמכל המקומות באירופה האנטישמית, זה יבוא מגרמניה הנאורה". קנדה עוד יותר נאורה, היא אמרה, "ולכן חשוב להציב בפניה תמרור אזהרה".
במשך 40 שנה היא נדדה ברחבי המדינה השנייה בגודלה בעולם, כיתתה רגליים מבית ספר לבית ספר, ממתנ"ס למתנ"ס, מכל מקום שרצה להקשיב לכל למקום שרצה להקשיב. במשך 40 שנה, עד שמצב בריאותי רעוע כבר לא איפשר לה. היא זכתה על כך באות המסדר של קנדה, המקבילה המקומית לתואר האנגלי ליידי. היא הציבה אותו ליד תמונת אביה שנספה באושוויץ. מבחינתה זה לא היה שייך לה. זה היה גלעד לזכרו.
שליחות. זכר השואה היה רק תת-קטגוריה של שליחות. היא ראתה עצמה כמי שקיבלה סיבוב שני בחיים, וסיבוב שלישי, וסיבוב רביעי, ועוד אחד ועוד אחד, כי מי ששרד את המאה ה-20 כבר לא יכול לספור. מבחינתה זה היה מנדט לשינוי. זה היה צו קטגורי. כשהייתי ילד שאלתי אותה למה היא נותנת כל כך הרבה כסף לכל מקבץ נדבות. "אם מישהו מושיט לך יד לעזרה", היא הבהירה, "אתה מושיט יד בחזרה. אתה לא חושב פעמיים". חשוב פי כמה, היא הוסיפה, לדעת מתי מישהו רוצה להושיט יד, אבל לא מסוגל.
פעם, כשהייתי בביתה בתקופת חג המולד, הבחנתי במספר עצום של כרטיסי ברכה, עשרות אם לא יותר ממאה. לא זיהיתי אף שם, אף איחול. הרמתי כמה באופן אקראי, וחקרתי. מאחורי כל אחד, כך גיליתי, הסתתר סיפור אחר ולא קשור. אנשים שהיא פגשה לאורך הדרך ועזרה להם מעט או הרבה. מקרה אחד נחקק לי בזיכרון יותר מכל. זו היתה אשה נשואה פלוס ילדים, שקראה לסבתא שלי מלאך.
"פעם ראיתי אותה עומדת בקרן רחוב מפוקפק", היא נזכרה, "והבנתי שהיא עובדת כזונה. היא היתה בת 15, ולא יכולתי שלא לעצור. שכנעתי אותה להיכנס למכונית, לקחתי אותה הביתה, והיא נשארה אצלי כמה שבועות. משם היא חזרה לבית הוריה, נגמלה מסמים והמשיכה בחייה". אז, באותו חג מולד, יותר מ-20 שנים אחרי אותה פינת רחוב מפוקפקת, היא שלחה כרטיס ברכה למלאך שלה, כמו בכל שנה. כרטיס ברכה אחד מני רבים.
תקווה. כאבי העבר לא יכולים להכתיב את העתיד, זו הכותרת של חייה. אם פעם היה רע, ואפילו אם תמיד היה רע, אתה חייב להאמין שיהיה טוב. אתה חייב להיות אופטימי, היא אהבה להדגיש לנכד הפסימי שלה. לקח לי זמן והשתכנעתי. לא באופן מלא, אבל כמעט.
לפני שנתיים, מצאתי עצמי כחלק מניסיון לאגד עובדים במקום העבודה שלי. ניצולת השואה שבה, היהודייה שבה, שתמיד דאגה לפרנסה ולכסף, נחרדה מהבשורה. "למה אתה צריך את זה?" היא שאלה. "דיברתי אתה על עקרונות נעלים, על אידיאלים מוסריים, על ניצול כלכלי ועל סולידריות. "למה אתה צריך את זה?" היא שאלה שוב. "אני חושב שזה יכול לעזור לאנשים", עניתי , "זה עשוי להוביל אותנו למקום טוב יותר". "אז זו לא שאלה בכלל", היא השיבה. "אתה חייב לעשות את זה, הוסיפה סבתא שלי ורה שלומוביץ, "אתה חייב".