גם כשעמדה מול השופטת נורית אחיטוב ושמעה אותה מכריזה שהיא "מורשעת על פי הודאתה בריגול חמור", ענת קם לא הרגישה שום דבר מיוחד. היא ידעה שנציגי הפרקליטות מתכננים לה שנים רבות בכלא, שבעוד רגע יהיה עליה לעמוד מול עשרות עיתונאים ומצלמות נטולי אמפתיה, שבסוף היום הזה היא תחזור למעצר הבית הממושך שלה, הפעם כמרגלת, ולא הצליחה להרגיש אפילו קצת עצב. היא יצאה מהאולם כשבזווית שפתיה תלוי אותו חיוך קטן, ספק מתפלא ספק מתנשא, לבושה ומסורקת בקפידה, ללא המשקפיים שהפכו לסימן היכר שלה, אמרה שני משפטים פורמליים לתקשורת ושמרה על השקט, לא רק כלפי חוץ.
"הכל הרגיש כמו מין הצגה", הסבירה יום אחרי ההרשעה, בתחילת פברואר, "זה לא דבר נעים, הריגול החמור הזה, אבל הוא נטול הקשר, ואתמול היו שני משחקי כדורגל מאוד-מאוד חשובים, ליברפול אחר הצהריים ודרבי בערב. אני לא יכולה להגיד שהראש שלי היה בזה ולא עניין אותי מה שקורה בבית המשפט, אבל הלחץ לקראת המשחקים קצת הסיח את דעתי".
את עמדת בבית המשפט וחשבת על ליברפול?
"כאילו ניסיתי להסתכל על הכל מהצד, בקטע של 'מה אני עושה פה'. זה היה קטע מוזר מסרט, כל העיתונאים בקהל, שלושה שופטים מכובדים מרשיעים אותי בריגול חמור, ואני יושבת בצד ולא מבינה מה הולך פה. מבחינתי זה פשוט עוד שלב בתהליך".
זה נשמע כמו השלב לבכות בו.
"המחשבה שלי הרבה יותר מעשית, מה להגיד אחר כך לעיתונאים, איפה אמא שלי תתראיין ואיפה אבא שלי, מי יהיה בטלפון ומי באולפן, ואז הלאה, קצינת המבחן, הטיעונים לעונש, פחות התעמקות ב'אוי-אוי-אוי מה קרה לי', ו'או-קיי, מה זה אומר עכשיו שאני עבריינית מורשעת?'"
הניתוחים הרציונליים והאינטליגנציה הגבוהה שלה – בשני האחוזונים העליונים לפי מבדקים שעברה – עלולים להטעות. הם יוצרים תחושה שהיא שולטת במצב, מתכננת את צעדיה לפרטים, ומחפים על היותה אבודה לגמרי בסיטואציה שיצרה. יש פער גדול בין היכולות השכליות שלה ובין החיבור הרגשי למציאות. היא לא בוכה, לא מפגינה רגש, שמחה או התרגשות היא שומרת למשחקי כדורגל, היא לא נראית מבוהלת מהאפשרות של מאסר ארוך, וספק אם היא מבינה לעומק עד כמה בלתי נסלח המעשה שעשתה מבחינת חלקים גדולים בציבור הישראלי.
שנה ושלושה חודשים יושבת ענת קם במעצר בית. בארבעת החודשים הראשונים אסור היה להזכיר את דבר מעצרה או אפילו את שמה. 15 חודשים במרפסת מוגפת תריסים בדירה חשוכה, חצי מרתפית, עם ערימות של ספרים, שעות מול הטלוויזיה, מעשנת כמעט בלי הפסקה. על הלפטופ שזרוק לידה מדבקה רשמית גדולה: "הועתק". אביה, אמה או דודה פנסיונרית היו כלואים אתה במשמרות בכל דקה ביום, כשגם עליהם נאסר לצאת במהלך המשמרת ולו צעד מפתח הבית. כל יציאה, כדי לחתום במשטרה או לרופא, דרשה אישור מיוחד מהפרקליטות. רק לאחר ההרשעה הוקלו במעט תנאי המעצר, המלווים הצמודים שוחררו ומותר לה לצאת לשש שעות שבועיות של חופש.
הפגישות אתה התקיימו במהלך חודשי מעצר הבית, שעות רבות באותה מרפסת. זו הפעם הראשונה שהיא מוכנה להתראיין, והיא מדברת בכנות ובפתיחות על הכל: על העבר, על מה שקרה, ובעיקר עונה לניסיונות להבין למה עשתה את הצעד שהפך את חייה. במקום משנה סדורה של אשת שמאל נחושה, מתערבבים להם בתשובותיה יחדיו אידיאולוגיה, רציונליזציות שלאחר מעשה, תפישות ילדותיות ופנטזיות שעוד רגע כל זה יחלוף כלא היה, והחיים יחזרו למסלולם. עוד לא בת 24, רגע לפני גזר דין של מרגלת, ענת קם מתקשה להסביר אפילו לעצמה בשביל מה היה כל זה.
לפני שנה
רגעי האלמוניות האחרונים של קם קרבו במהירות אל קצם בסוף השבוע של ה-12 במרץ שנה שעברה. היא כבר היתה אחרי שלושה חודשי מעצר בית, בתקשורת ידעו לאן נעלמה כתבת הברנז'ה של אתר "וואלה!", בלוגרים התחילו לכתוב על הפרשה, אבל רשמית צו איסור הפרסום עדיין הגן עליה.
קם, עם אותו מבט מחויך ומרוחק מול ההתפתחויות שקשורות בה, לא בלתי נהנית להיות פתאום במרכז העניינים, ידעה שהפרסום בארץ יזיק לה. פרקליטיה ניסו באותו זמן להגיע לעסקת טיעון מקלה שתכלול הסכמה על אי פרסום, והם חששו שבמערכת הבטחון יניחו שהיא זו שהדליפה את הסיפור ויחמירו את תנאי מעצרה. את אותו סופשבוע בילתה קם בטלפונים קדחתניים לכותבי בלוגים ברשת, מנסה לשכנע אותם שיסירו את מה שכבר כתבו אם אינם רוצים להזיק לה. חלקם לא האמינו שזו היא שמתקשרת אליהם, התפתחו תיאוריות שזה בכלל טלפון מהשב"כ, אולם בסוף נכנעו כולם והורידו. זה כבר היה מאוחר מדי. קבוצות בפייסבוק דיברו על זה, בלוגרים זרים התחילו לכתוב, ואחרי כמה ימים נפוצו בתקשורת הרשמית ברחבי ארצות הברית ואירופה פרסומים על מעצרה של "העיתונאית הישראלית שחשפה את עוולות הכיבוש".
"זה היה מוזר", חוזרת קם על המלה היחידה שעוזרת לה לתאר תחושות קיצוניות, "כמו לראות מפלצת בהתהוות, הרגע שבו הפכתי מ'ענת קם' ל'פרשת ענת קם'. הדהים אותי איזה הד מטורף היה לזה. הייתי מריצה את השם שלי בגוגל פעם בשעה וכל פעם היו עוד ועוד הופעות, בעוד שפות ועוד מקומות בעולם. אני לא דניאל אלסברג (מדליף מסמכי הפנטגון נגד מלחמת ויאטנם בשנות השבעים, ע"פ), ולא ניסיתי לצאת בקמפיין אלסברגי, אבל אף אחד בעולם לא החמיץ הזדמנות לנגח את מדינת ישראל בגלל המעצר שלי, וזה בכלל לא היה הסיפור".
מה הרגשת: גאווה, בושה, פחד ממה שעשית ועוד שנייה ייצא החוצה?
"לא ידעתי איך לאכול את זה. הכל התגלגל כל כך מהר, ולא בשליטה שלי. זה היה פשוט לעמוד מהצד ולהסתכל על ההיסטריה, ולא להבין שזה קשור אלי. גאווה לא היתה, בטח לא מול המשפחה שלי. החיקוי שלי בארץ נהדרת מאוד הצחיק אותי, כי קלטו שם משהו, בקטע שכאילו עשיתי את זה כי רק רצית להיות בטלוויזיה ושיואו איזה כיף, אני אקליט את עצמי ביס מקס ואהיה מפורסמת. לראות את הפרצוף שלי מרוח על המסך, עם מיקי ויעקב בחליפות, חמורי סבר, ומדברים על 'הפרשה', זה מגוחך אבל באיזה מקום גם מרגש. אני לא יכולה להגיד שרציתי לקבור את עצמי, אם זה מה שאת שואלת".
זה נשמע כמו ילדה ששברה משהו בטעות, לא כמו מישהי שהוציאה במודע 2,000 מסמכים מסווגים מצה"ל ומסרה אותם לעיתונאי.
"אני לא אוהבת לחשוב על עצמי כעל תמימה או נאיבית, אבל מה שמאפיין את המעשה שלי זה הרבה מאוד נאיביות. המחשבה שאפשר להוציא מסמכים מהצבא בלי להיתפס, שאפשר למסור אותם לעיתונאי והוא ישמור עליך. אני יכולה היום להגיד שלא הבנתי באותה עת את מלוא המשמעות והחומרה של מה שעשיתי. אני לא יודעת אם נכון לכנות את זה משובת נעורים, הייתי בחורה בת 20 שגרה לבד ושילמה חשבונות, לא בת 20 סטנדרטית, קלת דעת, שרק מנסה לחסוך כסף לטיול בדרום אמריקה. הייתי הרבה יותר מכוונת מטרה מרוב מכרי באותן שנים. קשה לי לתת לזה מניעים ילדותיים או תמימים או לא מבינים, כי לא ראיתי את עצמי ככזו אז. אבל גם כשהייתי בת 16 ועשיתי שטויות הרגשתי הכי חכמה בעולם. רק שאז זה היה יותר מגניב".
שבע שנים לפני כן
בשעת לילה מאוחרת מגיעה ענת קם, תלמידת כתה י', אל בית ספרה, התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. היא וידיד שבא אתה שולפים מיכלי ספריי, ומרססים ססמאות ענק על הקירות. "סקס סמים והמורה ללשון", כאלה. היא לא הראשונה ולא האחרונה, חלק מחבריה למחזור כבר הושעו בגלל קשקושי גרפיטי, אבל להבדיל מהם, קם ממש לא מתכוונת להיתפס.
"הגענו מכוסים לגמרי בשתי שכבות, הכל בשחור", היא מספרת, "כובעים על הראש, כפפות ששרפנו מיד אחרי, מיכלי ספריי שזרקנו בסוף העולם. נעלתי ד"ר מרטינס שידעתי שלחצי בית ספר יש כאלה, מצלמות לא היו אז, וידעתי שהם לא יכולים לוודא שזו אני, ושאם אני לא אגיד – אין להם שום דרך לדעת. גם את הידיד שבא אתי בחרתי במיוחד: הוא היה כזה חננה וילד טוב שידעתי שאין סיכוי שישאלו אותו. מילאנו את קירות בית הספר, ומיד אחרי זה הדלפתי הכל לעיתון מקומי. העברתי לו אפילו תמונות".
הדלפות מאירועי בית הספר למקומון היו תחביב שלה עוד לפני, ובגיל 16 וחצי כבר הפכה לכתבת של אחד ממקומוני ירושלים, שגם הביאה מבית הספר כמה סיפורים טובים. כשתפסו אותה בחשד לגרפיטי, כי הכמות וההדלפה בכל זאת עשו רעש, היא נלחצה מאוד, אבל עמדה בהחלטה לא להודות. עד עצם היום הזה. "חשבתי המון מה יקרה אם אני אתפס ועשיתי המון כדי לא להיתפס", היא אומרת, "שבועות של תכנונים מוקדמים, ובעיקר ההחלטה לא להודות בשום מקרה. כשהייתי בת 16 המוח שלי כנראה היה יותר נכלולי. וכבר אז נורא אהבתי לראות דברים שלי בכותרות, מה שעמד בעוכרי שנים אחר כך".
שש שנים אחר כך
"זה היה יום שלישי בבוקר. בימי שלישי היה לי שיעור בעשר. הייתי קמה ב-9:10 וב-9:20 יוצאת לאוטובוס, כי דקות שינה יקרות לי יותר מארוחת בוקר. אבל באותו בוקר, ב-8:30 היו לי שני טלפונים, לקו הרגיל ולזה שרק לאמא שלי ולעורכת יש את המספר. לא עניתי. שוב שניהם מצלצלים. כשב-9:50 גררתי את עצמי, ראיתי בשניהם אותו מספר ב-052. לא זיהיתי ולא הבנתי מה זה יכול להיות. אין אדם בעולם חוץ מאמא שלי והדס (ריבק) העורכת שיחפשו אותי בשניהם. בזמן שניסיתי להתעורר קצת סימסתי מאחד מהם למספר הזה 'מי זה?'. קיבלתי אסאמאס חזרה, 'רני'. שאלתי 'באיזה עניין?' ענה: 'תתקשרי אלי כשאת יכולה'.
"הייתי מאוד-מאוד סקרנית. התלבשתי ויצאתי וכשחיכיתי לאוטובוס התקשרתי אליו. הוא אמר: 'שלום מדבר רני מהשב"כ, חיפשתי אותך בשבוע שעבר ולא ענית, רציתי לדעת מתי אנחנו יכולים להיפגש'. ניסיתי לשאול מה ולמה והוא רק אמר 'אני לא יכול להסביר בטלפון, אם את יכולה לבוא אלינו למשרדים אודה לך'. אמרתי לו שאני לא יודעת מי הוא ואני לא מתכוונת להגיע לשום משרד, מקסימום ניפגש במקום ציבורי עם אנשים. גם נראה לי מוזר ה-052 הזה, אין לו איזה מספר חסום, או 050 של עובד מדינה? הוא הבטיח לי שאין לו כוונות זדון, והציע לי להתקשר לדוברות השב"כ לברר. ניסיתי למשוך אותו, מה הסיפור, אבל הוא לא אמר כלום.
"יום לפני כן פרסמנו כתבה על הרב מלמד, סיפור ברנז'אי לא הכי מעניין, אז בהתחלה חשבתי שהחבר'ה של המחלקה היהודית בטח יושבים עליו ורוצים ממני אנשי קשר, מספרי טלפון. הנחתי שאם זה קשור לזה בטח דיברו גם עם הדס, אבל היא אמרה שלא. התרחיש השני היה שאחרי שהשתחררתי הגשתי קורות חיים לשב"כ, לעבודות סטודנטים. הייתי אזרחית טרייה בלי שום כיוון בחיים וחשבתי שאם כבר יש לי סיווג בטחוני אוכל להעביר כמה חודשים בעבודה הזאת. היתה לי פנטזיה להיות ג'יימס בונד, אבל הבקשה היתה לעבודה משרדית. חשבתי שהם הספיקו להתרשם מהעבודה שלי בוואלה! ועכשיו חושבים שאני כן מתאימה.
"התרחיש השלישי היה מה שבאמת קרה. ואז ניסיתי להשיג את אורי (בלאו). הכל בתחנת אוטובוס. הטלפון של אורי היה לא זמין. התקשרתי למכר משותף לשאול אם הוא החליף טלפון, אמרו לי שלא, הוא נסע עם חברה שלו למזרח הרחוק ולא יחזור הרבה זמן. דיברתי עם רני, וסיכמתי שאבוא אחרי השיעור. חוסר הדחיפות התאים יותר לראיון עבודה. כשנגמר השיעור אמרתי להדס שאני נוסעת לפגישה המסתורית ומקווה שלא ייקח לי שם יותר מדי זמן. התייצבתי ב-12:30 במשרדים, הכל באווירה נעימה וקלילה 'מה העניינים?' 'מה אני יכולה לעשות בשבילכם?' והם, שיהיו בריאים, מתוחכמים. רני קיבל אותי בחיוך והחתים אותי על הסכם סודיות שאני מתחייבת לא לדבר עם שום אדם. חתמתי כי בזה הוא פתח את השיחה והסקרנות לשמוע מה יש לו להגיד עלתה על הכל. אחר כך הוא שאל אם אני יודעת למה אני שם.
"אמרתי 'שלחתי קורות חיים. חיפשתי עבודה, השתחררתי מלשכת אלוף פיקוד מרכז וחשבתי אולי זה יתאים כעבודת סטודנטים'. הוא אמר 'או, אני רוצה להחזיר אותך לתקופת שירותך שם', ואז כבר הבנתי. הוא סיפר לי שלפני שנה היתה ב'הארץ' סדרת כתבות שהתייחסה לתקופת השירות שלי בלשכה, הראה לי צילומים, ואמר 'זה רק תשאול, לא חקירה, אנחנו מבקשים את עזרתך כמי שהיתה שם לנסות לאתר פרצה בטחונית שאיפשרה את דליפת המסמכים, כי מה שחשוב זה למנוע הגעה שלהם לידיים עוינות. אנחנו לא פה בשביל לחפש אשמים, רק לסתום את הפרצה'.
"אני ניסיתי להיות מתוחכמת, 'נניח שאני יכולה לעזור, אפשר לדבר עם עו"ד קודם?' והוא אמר שאני יכולה, אבל אסור להגיד לו איפה אני ולמה. זה נשמע לי מיותר. היה עוד קצת מתק שפתיים והרבה סיגריות. שפת הגוף שלי דיברה בשבילי: קצת מכווצת, קצת מקפיצה את הרגל. ההערכה שלי היתה כבר אז שגם אם אגיד שזו לא אני תהיה להם דרך להוכיח שכן ושעדיף לי לא להסתבך אתם גם בשקר. היום אני מניחה שהם כבר ידעו. מהר מאוד אמרתי לו שאני העברתי את המסמכים".
המסמכים. יולי 2007
קם השתחררה מהצבא יותר משנתיים לפני אותה חקירה, אחרי שירות כעוזרת לרל"שית של אלוף הפיקוד יאיר נווה. בניגוד לכל מה שאפשר לחשוב, רגע השחרור מצה"ל הוא אחת החוויות הרגשיות הקשות הבודדות שהיא יכולה לתאר, והיא מתארת אותה בפירוט של שניות.
"אני זוכרת את היום שהשתחררתי", היא מספרת, "הייתי מבועתת מהחיים האזרחיים, לא ציפה לי שום דבר בחוץ. זה לא כמו לצאת לחופש גדול, זו פשוט תקופה שאין בה כלום, וזה פחד אלוהים. יצא שאני משכתי את היום הזה שעות, פסיכולוגים יגידו שזה תת הכרתי אבל שכחתי את החוגר בבית, כי לא חשבתי שצריך להחזיר אותו אלא לשמור למזכרת. בסוף הטופס טיולים הייתי צריכה לנסוע הביתה להביא אותו, והפקידה גזרה לי אותו ונתנה לי לשמור חצי עם תמונה, עוד יש לי את זה בבית איפשהו. אבל אז היא אמרה "טוב, ביי", ולא ידעתי מה אני עושה עכשיו. הלכתי לשבת עם הבנות בחמ"ל, וכשיצאתי, בגלל שפיקוד מרכז בנוי כמו מבצר צלבני על גבעה וזה סיוט ברגל, ומי שיש לו אוטו לוקח טרמפיסטים, התחלתי לעשות רונדלים. עד הצהריים העליתי והורדתי אנשים. רק כשנהיה מאוחר הבנתי שאין לי מה לעשות פה יותר והלכתי הביתה".
רגע, עם כל הקושי הזה להיפרד מהצבא, מתי העתקת את כל המסמכים?
"כמה שבועות לפני זה, כנראה שלושה שבועות".
שלושה שבועות לפני השחרור
לא כפפות שחורות, לא ד"ר מרטינס. "ניגשתי למש"קית מיחשוב ואמרתי לה לצרוב לי 2,000 מסמכים על דיסק", מספרת קם, "היא לא שאלה למה. אני מנסה לשחזר את הרגע הזה, אם היא היתה שואלת אותי 'בשביל מה?' – מה הייתי אומרת? האם הייתי נסוגה?"
לא הכנת תשובה?
"אני לא זוכרת. היא לא שאלה שאלות בכלל. ככל הידוע לי היא לא נחקרה ולא הועמדה לדין, והיא היתה יכולה למנוע את זה. אם היא היתה אומרת 'אני צריכה אישור מהמפקדת כדי לצרוב', הייתי בטוח נסוגה ואומרת 'עזבי, לא צריך'".
למה היית צריכה אותה?
"לא היתה לי גישה למחשב הצורב. למסמכים כן, מתוקף תפקידי. אחד הדברים שהכי מפריעים לי במה שהתפרסם עלי זו הטענה שנכנסתי בגניבה למחשב של אלוף הפיקוד והוצאתי מסמכים. זה לא נכון, כל המסמכים שהוצאתי היו כאלה שנחשפתי אליהם במסגרת התפקיד שלי, אחרי שקיבלתי סיווג בטחוני ראוי. היתה כתבה אחרי זה על כל השיטות שאומצו בצה"ל כדי שמקרה כמו שלי לא יישנה, זיהוי ביומטרי בכניסה למשרדים, הרשאות מיוחדות בתוך מסמכים צה"ליים, אבל זה לא היה מונע את המקרה שלי. הייתי בתפקיד בכיר יחסית בתוך הלשכה, עם הרשאות לכל המסמכים".
זה ממש לא נשמע כמו נקודה לזכותך.
"אני מודעת לזה שההוצאה של המסכמים היתה אסורה ואני צריכה לשלם על זה. זו עבירה על החוק, אני לא מיתממת. אבל אין לי ספק שאם זה לא היה כל כך קל לביצוע לא הייתי עושה את זה".
אבל את אספת אותם בתיקייה מיוחדת על המחשב שלך יותר משנה לפני כן.
"זה פשוט לא נכון. נכון שהיתה תיקייה על המחשב שקראו לה "ענת", ובה היו המסמכים, אבל נשמרו שם למטרות עבודה ולא לשום מטרה אחרת. בזמן ששמרתי אותם לא היתה מחשבה על מה שקרה בסופו של דבר. נכון שזה שהם היו שמורים ככה היה חלק ממה שהפך את זה לפשוט וזמין כל כך".
אז על מה בעצם חשבת, מה היתה המטרה?
"המחשבה של להוציא מסמכים מלכלתחילה היתה שיום אחד יהיה לי מה לעשות עם זה, כי הייתי בלב מרכז העצבים של הנוכחות הישראלית ביו"ש, שבעיני היא אסורה ולקויה מן היסוד. שאם יום אחד יבואו וישאלו מה עשינו שם, יהיה לי מה להראות. אני לא חושבת שהנוכחות הישראלית שקולה לנוכחות גרמנית בפולין, לא טבחנו באנשים ללא הכרה, לא זו המציאות, אבל כיבוש הוא מציאות לא תקינה מכל זווית שמסתכלים עליה ואני בתור מי שהיתה בפיקוד המרכזי של הכיבוש הישראלי ביו"ש לא אוכל להגיד בבוא העת לא ידעתי ולא ראיתי. זה לא היה כסת"ח, כי אם היו מחליטים להעמיד לדין את כולם זה לא היה מציל אותי. אבל המחשבה היתה שאני שותפה למשהו שבמהותו לא בסדר ואני צריכה שיהיו לי ראיות לעניין הזה. אני צריכה להראות את המכניזם של האי תקינות, איך נראית נוכחות צבאית ומנהלית של מדינה בשטח כבוש".
לפני כן הדלפת משם סיפורים?
"לאורך השירות לא הדלפתי כלום. אני לא יכולה להגיד שלא הייתי מדליפה אם היו פונים אלי, אבל זה לא קרה ולא עשיתי שום דבר כזה. היו דווקא דברים מרתקים, היה סיפור אחד שנורא גירד לי וזה שהגיע מכתב בפקס מהסנהדרין החדשה, שמוציאים על האלוף נווה דין רודף".
יצא לך לחשוב על הפגיעה האישית בו בעקבות מה שעשית?
"הוא אכל הרבה קש על הסיפור הזה. אבל לא חשבתי על זה במובן האישי, היתה לי מעט מאוד אינטראקציה אתו, אני לא חושבת שהוא ידע איך קוראים לי. יחסי אנוש לא היו המעלה הגדולה שלו".
יכול להיות שאם היה אלוף יותר סימפטי כל זה לא היה קורה?
"זה אולי היה אחרת, לא כל כך בגללו כמו בגלל הרל"שית שמאוד לא הסתדרתי אתה".
למה לא התרעת על דברים ספציפיים?
"הרגשתי שאני חלק ממציאות לא תקינה אבל לא מספיק לא תקינה שאתריע עליה בזמן אמת. היתה לי הזדהות גדולה עם התפקיד, עם המערכת שאני חלק ממנה, וגם אם היתה לי ביקורת לא חשבתי שהיא צריכה באותו זמן לצאת. ידעתי שאני לא חושפת פה משהו כל כך גדול ששווה את הנזק שייגרם לי בחשיפתו. אבל ידעתי שמישהו ישאל שאלות יום אחד, ורציתי שיהיה לי מה להראות לו".
פשוט שמאלנית, מה שנקרא?
"לא בטוח. זה שהפכתי ליקירת השמאל מציק לי במידה מסוימת, כי הם ייחסו למעשה שלי דברים שלא היו שם. יש ביני לבין השמאל התל-אביבי הקלאסי פערים אידיאולוגיים רציניים, אני למשל לא בעד סרבנות. השמאל הזה מושתת על המון בורות, אנשים מדברים על הרעות החולות של הכיבוש ועל פינוי התנחלויות בלי לראות התנחלות פעם אחת בחיים שלהם, וזה מכעיס אותי. הדמוניזציה שיש למתנחלים, כאילו לכל מי שגר מעבר לקו הירוק יש קרניים וזנב והוא נער גבעות שאין לו אלוהים, צריכה להשתנות.
"התמתנתי בעמדות השמאלניות שלי דווקא בצבא, כי הבנתי ששום דבר הוא לא כמו שנראה. קל להגיד כיבוש משחית ונורא, אבל מבפנים המציאות נורא מורכבת וכשחייל עומד במחסום ומתעמר באשה הרה זה לא כי הוא בן זונה מטיבו אלא בגלל שנקלע למציאות לא תקינה. נווה מתוקף תפקידו היה נפגש לעיתים לא מאוד קרובות עם ראשי המועצות, וזה אנשים נחמדים, שנעים לשוחח אתם, והדמוניזציה של מתנחלים שבמידה רבה אימצתי לעצמי כמו כל שמאלני טוב התמסמסמה שם. היו נערי גבעות אלימים, אבל בחיכוכים בין יהודים לפלסטינים ראיתי כמה הפלג המתון בקרב המתנחלים סולד מזה, מבינים שזה גורם להם נזק, ואני הבנתי שאין דין תושב אפרת כדין תושב יצהר ד'. אם לפני זה חשבתי שצריך לחזור לקווי 67' ולפנות הכל, שם קלטתי שאריאל זה לא נוער הגבעות והמציאות הסתדרה לי. ועדיין, היה לי ברור כמו היום שכיבוש זה לא דבר תקין".
תפישת עולמה הרחבה של קם, בעיקר החברתית, רחוקה מאוד מהשמאל. היא חוזרת ומגדירה את עצמה כאדם אנוכי, שחושב בעיקר על מימוש עצמי, מאמינה באחריות אישית, בקפיטליזם, והיא חריגה בכך גם בתוך משפחתה (אמה, עדה גרשט, היא עובדת סוציאלית, ואחותה מלמדת אוטיסטים דרך ריפוי באמנות), באוניברסיטה, וגם בקרב חבריה, רובם עיתונאים.
"אחותי לא מבינה איך אני מצביעה מרצ עם העמדות שלי", מחייכת קם, לא מסתירה את הנאתה מהחריגות, "אמא שלי אומרת שאני חסרת חמלה, בעיקר כשהיא שומעת שאני לא מתרשמת מהאינפלציה של תלונות על עבירות מין. אחד הדברים שאסור להגיד זה שיש בנות שמוטרדות ויש כאלה שלא, אבל זו עובדה. חבר טוב שלי אמר לי, במין סלידה: 'את רפובליקנית'. הדס, שהיא חברה קרובה, אמרה לי פעם בצורה מאד מדויקת: 'את סאקרית של כוח בטעם רע'".
אז בואי ננסה שוב להבין את המעשה הלכאורה אלטרואיסטי של הוצאת המסמכים.
"גם לי קשה ליישב את זה. זה מעשה גדול מעצמי. כשיש הפגנות נגד גירוש ילדי זרים אני מעדיפה לישון בבית. רק תנו לי את הזמן והשקט שלי ומה שחשוב לי לעשות. אין הסבר לזה. אני תקועה בזה גם עם עצמי. זה לא דבר שהייתי אומרת על עצמי שאני אעשה".
הבנת כמה זה גדול?
"סביר להניח שלא הבנתי. דבר שכל כך קל לעשות לא יכולות להיות לו משמעויות הרות גורל. כדי לעשות מהפכה צריך לעלות על בריקדות, וכאן נדרשו כל כך מעט אנרגיות".
יש לך המון זמן לחשוב עכשיו, כמה את מתעסקת במעשה עצמו?
"אני לא חושבת על זה הרבה כי זה מתסכל אותי. ככל שאני חושבת על כמה המעשה לא אופייני לי, יותר בא לי לדפוק את הראש בקיר על למה עשיתי את זה".
השבוע, חודשים אחרי אותה שיחה, אמרה: "זה המון הצדקות בדיעבד, היום אני כבר לא יודעת להפריד בין מה שעבר לי בראש כשהוצאתי את הדיסק, מה שעבר כשנתתי אותו לאורי, מה עבר לי בראש בתשאול בשב"כ ומה עבר לי בראש בשנה ושלושה חודשים שעברו מאז. המניעים שדיברתי עליהם בחקירות אלה לא המניעים שהיו בזמן אמת. בזמן אמת אני לא בטוחה שהיו מניעים, אני פשוט לא חשבתי".
מתחרטת?
"גם אם חשבתי שהמניעים שלי צודקים ונאצלים, לא הייתי צריכה לנהוג כפי שנהגתי. יש מספיק גורמים בתוך ומחוץ למערכת הצבאית שאפשר לפנות אליהם עם טענות ומענות כאלה ואחרות וזה פשוט לא מעשה שהיה צריך להיעשות. בגלל החיפזון שבו עשיתי את הדברים לא השקעתי מחשבה במה אני מוציאה, מה הנזק האפשרי, זה היה מעשה נמהר ושטותי שלא היה צריך להיעשות בכלל ובטח לא במתכונת שבו הוא נעשה".
שנה מאוחר יותר
בספטמבר 2008 קם כבר היתה כתבת ברנז'ה נלהבת, מתחזקת קשרים עם עיתונאים כמקורות, מתרגשת מסקופים מיידים, כאלה שמגיעים באס-אם-אס ועולים במהירות לרשת. שנה אחרי השחרור והצריבה, הרגישה שהגיע הזמן להעביר את המסמכים הלאה. "חיכיתי בכוונה", היא אומרת, "חשבתי שעבר מספיק זמן משירותי הצבאי שלא יחשדו בי כמקור". הבחירה הראשונה היתה בכתב הצבאי של ידיעות אחרונות, היא הכינה עבורו דיסק און-קי עם המסמכים, אבל לא יצא להם להיפגש. אחרי כמה ימים היא לקחה טרמפ לירושלים עם אורי בלאו, אותו הכירה באותו בוקר באירוע של "הארץ".
"לא חשבתי על זה הרבה", היא מספרת, "תוך כדי השיחה פשוט אמרתי לו 'הי, יש לי פה משהו מעניין', הוצאתי מהתיק את הדיסק און-קי שהיה שם ונתתי לו אותו. הוא עיתונאי שעשר שנים פרסם סיפורים ותחקירים די רציניים, ואמרתי לו 'אני בטוחה שתמצא מה לעשות עם זה'. אורי נפגש עם עו"ד מיכאל ספרד ואמר לו 'תראה מה יש לי פה, תוציא לי מזה אייטם'. ספרד ישר קלט את סיפור החיסולים שחוקיותם מוטלת בספק. אני הייתי מודעת לזה אבל זה לא מספיק בער בי, ובכל מקרה זה לא היה הסיפור שכיוונתי אליו כשהעברתי את המסמכים לאורי. חשבתי יותר על תחקירים מטכ"ליים של מלחמת לבנון השנייה, או דברים שקשורים למחלקה היהודית בשב"כ".
דאגת להגן על עצמך כמקור?
"אמרתי רק 'אל תגיד לאף אחד שזה ממני', בקשה נאיבית כזאת. לא ביקשתי מאורי לא לפרסם את המסמכים כמו שהם. אין לי ניסיון ולא ידעתי. כשיצא הסיפור הרגשתי סיפוק, דומה לזה שהרגשתי כשראיתי בעיתון תמונה של גרפיטי שעשיתי. איזה מגניב שיש סיפור שאני העברתי ואף אחד לא יודע. אבל הסיפור שלו לא עשה מספיק רעש בסוף, והם עשו טעות והסגירו אותי כשפרסמו את המסמך כמו שהוא. הם עיתונאים לא מהיום, אמורים לדעת כמה קל לעלות על מקור אם עושים שימוש לא נכון במסמך, והחוסר מקצועיות הפתיע אותי. אופן פרסום הדברים הה מתריס וגרם לשב"כ להיכנס בזה. בספטמבר 2009, שלושה חודשים לפני שנקראתי לחקירה בשב"כ, בלי ליידע אותי, הוא חתם הסכם והעביר להם 50 מסמכים. הם התחייבו לא להשתמש בהם כראייה נגד המקור, אם ייתפס, אבל לפי מה שהעידו בבית משפט אני מבינה שלפי משהו שם – הגיעו אלי. אני מתנחמת בזה שאפשר היה להגיע למסקנה הזאת ביום שהכתבה פורסמה".
את כועסת עליהם?
"אני בוודאות נמצאת כאן היום בגלל הפקרות של מערכת 'הארץ'1. אני כועסת בעיקר על העורכים ועורכי הדין של העיתון, שגרמו לכך שהוא חתם על הסכם שמעביר מסמכים בלי ליידע את המקור. אני חושבת ש'הארץ' היו צריכים למצוא מנגנון ליידע אותי שהשב"כ חוקר בכזאת עוצמה את הסיפור. לגבי אורי זה יותר מורכב. הבן אדם גרם לי נזק רב, כמעט הרס לי את החיים. מצד שני הסיפור הזה כנראה גמר את הקריירה שלו, ואני גם לא יודעת עד כמה אני יכולה לבוא אליו בטענות. הוא היה במילכוד, האזינו לו, עקבו אחרי אנשים שהוא דיבר אתם, אם היה מתקשר לספר לי זה אולי היה מביא אותו לכתב אישום על שיבוש הליכים. מאז ועד היום לא הוחלפה בינינו מלה. עם כל הסימפטיה, קשה לי עם זה שהוא מסתובב בחוץ ואני בבית"
החודש
"שלום, זאת ענת קם?"
"כן, מי זה?"
"מדברים מספא מול הים, רצינו להודיע לך שזכית בהגרלה עם עוד עשרה זוגות, ביום של מסז' שבדי או עיסוי רקמות עמוק, כולל אמבט מלחים וארוחה זוגית עם חלוק, נעלי בית שתייה חמה וקרה וכיבוד וכל זה בעלות האפסית של 550 שקלים לזוג, אפשר גם בשלושה תשלומים ללא ריבית. זה בתוקף לחצי שנה, אבל צריך להזמין כבר עכשיו. אז אני מזמינה לך?"
"השם שלי לא אומר לך כלום?"
"אומר, ברור".
"ואת לא יודעת שאני במעצר בית?"
"בטח, אבל מה, אין לך יציאות?"
"לא. עוד מעט יהיו כמה שעות בחוץ".
"נו, אז את יכולה לבקש מתי את יוצאת. כדאי לך, זו באמת זכייה שחבל לוותר עליה. ועוד בשלושה תשלומים!"
חזון הספא מוצא אותה על הספה במרפסת, שמזמן קיבלה את צורת גופה, עטופה פליז, בנעלי בית, תנור קטן מחמם אותה, שקועה ברווח שבין המחשב, הטלוויזיה והמאפרה. את לוחות השידורים של כל הערוצים היא מכירה בעל פה. הדירה קטנה ליד כיכר רבין, שני חדרים עם מרפסת והול קטן, צנועה ומרוהטת בקושי. הקישוט היחיד הוא שני פוסטרים של רונלדו מעל מיטתה של קם. את השנה למעצר הבית היא חגגה עם אחד המלווים, אבל היא אפילו לא זוכרת מי היה במשמרת.
"איך השנה עפה", היא אומרת, "לא האמנתי שאחזיק מעמד כשקיבלתי עוד עשרה ימים מעצר בית, ואז הם נגמרו ועוד 15 יום, וכבר חשבתי שנהרס לי הסמסטר ומה אעשה עם הסמסטר הבא. בהתחלה עוד הייתי אצל הורי בירושלים אבל זה היה פיקניק קטן מאוד, ובהסכמת הפרקליטות חזרתי לכאן. ההתחלה היתה סבירה, הייתי בלי השגחה, המשכתי לעבוד מהבית, השותף שלי עוד גר אתי. היינו צוחקים על זה, שהוא הולך וחוזר וכל פעם מחדש: 'אה, את בבית'. ואז הפסקתי לעבוד והסירו את הצו איסור פרסום והוסיפו השגחה והפסיק להיות כיף".
את לא משדרת קושי נוראי.
"יש ימים שזה בעסה אבל מוצאים נון-צדיקים קטנים כאלה במהלך היום והשבוע שכאילו מעבירים את הזמן. יש לי עוגני טלוויזיה במהלך היום, יש כדורגל בסוף שבוע, ואנשים שבאים לבקר, ופעם בכמה שבועות או חודשים דיון בבית משפט. זזים מאירוע לאירוע, ועוד יום עובר ועוד יום. לאנשים יש יכולות הסתגלות מופלאות למצבים לא הגיוניים. אני מנסה לראות את הדברים החיוביים במצב. אני אמורה להגיד שאני אומללה ומסכנה כדי ליצור לחץ לשחרר אותי מפה, זה באמת לא כיף, אבל אני ישנה יותר ממה שישנתי אי פעם, קוראת ורואה טלוויזיה, זו מין שנת פנסיה.
"לפני סיפור ההשגחה לפעמים הייתי יוצאת באמצע הלילה לעשות סטים של עליות וירידות במדרגות של הבניין, יש פה איזה שש קומות, בשתיים בלילה, שאף אחד לא יראה. ואז התחילה השגחה, פחדתי ששכנים ילשינו שיצאתי אז הפסקתי. אני עושה במצטבר משהו כמו 50 מטר ביום, למטבח או לשירותים או לפתוח דלת למישהו. זה מבאס. בסוכות היה לי כאב אוזניים והלכתי לרופא, בדרך הכי ארוכה שיש רק כדי לגנוב כמה דקות של הליכה.
"בהתחלה הייתי נכנסת לפייסבוקים של חברים שלי ורואה מה קורה בחיים שלהם אבל הפסקתי, מבאס אותי לראות את החיים שנמשכים בחוץ. היה לי טוויטר אבל סגרתי אותו כשכל התחיל, כי הפיתוי לצייץ כל מיני ציוצי סטודנטים מאיראן על עוולות המשטר ועל דברים שעוברים עלי היה גדול מדי וזה היה יכול לעצבן את המערכת. בפייסבוק יש לי פרופיל פיקטיבי שפתחתי רק כדי להציץ בפרופילים של אחרים. אם היה לי אמיתי בטח היו תוקפים אותי שם. לפעמים כשיש לי הגיג שאני רוצה לשחרר על פני המים אני כותבת בפייסבוק הפיקטיבי שלי, ורק אני קוראת כי אין לי חברים. סתם להוציא".
היו הטרדות במשך הזמן הזה בגלל מה שעשית?
"לא היה כלום, חוץ ממקרה אחד שכתבו 'בוגדים' ליד הבית של ההורים שלי, ודווח בהרחבה. ממש ממש כלום. אפילו להיפך, היו טלפונים תומכים ומחזקים מאנשים זרים, אלי ואל ההורים שלי. בהתחלה חששתי, בגלל זה גם הורדתי את השם מתיבת הדואר שלי, אבל לא קרה כלום והחזרתי".
לאחר שעזבה את בית הוריה בגיל 20, היתה החזרה המהירה אל חיקם, להשגחה צמודה של 24 שעות, קשה לכולם. בשעות שהם נמצאים יחד בדירה הדיאלוג די מצומצם, וכל אחד שקוע בענייניו בחדר אחר. המלווים מתחלפים ביניהם בשקט, אין חיבוקים או נשיקות. ההורים תומכים בה, נמנעים מלבקר, גם אם רחוקים מלהזדהות עם מה שעשתה.
"זה לא קל לאף אחד מהצדדים", היא אומרת, "אבא שלי שונא שאני מעשנת אז בימים שהוא פה אני מעשנת פחות ועם דלתות סוגרות במרפסת. מנסים להקטין חיכוכים. הדבר היחיד שעלה פעם בריב גדול היה משהו כמו 'בגללך אנחנו בסיטואציה הזאת', אבל זה באמת היה במסגרת של התפרצות על מיליון דברים אחרים שהצטברו. לא כל יום מלווה אותם המחשבה של 'לאיזו צרה היא הכניסה אותנו'. הם גם ממשיכים לנהל את השגרה שלהם, עובדים, יש מספיק הסחות דעת, אבל הם ההורים שלי, ואתה לא מפנה גב לילד שלך".
ההקלה בתנאי מעצר בית שיפרה את חייה מאוד. שלוש פעמים בשבוע היא יוצאת לשעתיים, פוגשת חברים לקפה. ביום שישי שעבר בילתה את השעתיים שלה במסיבת רחוב פורימית, מחופשת לברבור שחור. מעשר שנים של בלט קלאסי נשארו לה נעלי העמידה על קצות האצבעות.
איך אתם מתכוננים לאפשרות של מאסר?
"הם לא חושבים, ולא מדברים על זה. בעצם אמא שלי שאלה אם יוכלו להמשיך לשכור את הדירה אם ביוני אכנס לכלא, כדי שתחכה לי כשאצא. אני אוהבת את הדירה הזאת. אם אני יוצאת מהכלא בחזרה לדירה משלי ולא אליהם זה יותר מאפשר חזרה לשגרה. אני לא ממש מכינה את עצמי, כי אני עדיין מקווה שבניכוי מעצר הבית נצליח לצאת בלי כלא. בסוג של הכנה התחלתי לראות בטלוויזיה 'אוז' מהעונה הראשונה, אבל אני רוצה לקוות שהחיים בנווה תרצה קצת יותר שפויים".
את חושבת על העתיד?
"בטח. אם מסתמנת עסקת טיעון שלא כוללת מאסר אני מיד מתדפקת על דלתות וואלה! ומקווה שיקחו אותי בחזרה. זה כנראה לא יהיה לתפקיד האחרון או למשהו בפרונט בשנים הקרובות, אם כי כמה טוקבקיסטים מנבאים לי עתיד לא רע בכלל בתקשורת השמאלנית. ומיד אני חוזרת ללמוד, לזה אני הכי מתגעגעת. כל מי שהתחילו יחד אתי כבר מסיימים. לפעמים אני חושבת איך החיים שלי היו נראים אם כל זה לא היה קורה. איך הייתי מתקדמת בלימודים? איפה הייתי היום?"
זה כנראה ילווה אותך לתמיד.
"אני מניחה שזה יחלחל להבנה שלי כשייגזר העונש וגם עוד כמה שנים, כשאולי ארצה לעשות דברים שיהיו חסומים בפני. נגיד, קורס צוערים של משרד החוץ".
או עבודה בשב"כ.
"אולי הם דווקא יגידו לעצמם 'היא מתוחכמת'", מחייכת קם, "אבל יכול להיות שאיזה מקום עבודה יחליט שעבר פלילי לא מקובל, או שאגיע למקומות שבהם יכירו אותי בתור 'זאתי, המרגלת'. אני לא מרגישה את זה עדיין, את הכתם, אבל אולי זה כי אני סגורה כל כך הרבה זמן בבית. אני בונה על זה שעוד עשר שנים כל הפרשה תהיה דאחקה מהעבר. איש תקשורת בכיר סימס לי 'יהיה לך סיפור טוב לנכדים'. לא במובן של 20 שנה בכלא, אלא של אפיזודה, ובדיוק ככה אני מקווה שזה יהיה".