1. "יכול להיות שצריך לעשות חשבון נפש על להיטות-יתר על תיק שהיה באמת מאוד מרכזי בחיים של כולנו. אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שהלהיטות הסתירה ראיות נוספות שהיה צריך לברר, ואפשר היה לעשות את זה קודם" (עו"ד יוגב נרקיס, מסנגוריו של חגי פליסיאן, הנאשם ברצח בבר-הנוער בתל אביב).
2. בזמן כתיבת שורות אלה, כמו שאומרים, לא ברור מה הסיפור של חגי פליסיאןוהרצח בבר הנוער. אם פליסיאן כלל אינו הרוצח, איך נפלה המשטרה מול עד המדינה ובכלל בחקר הרצח, ואיך כל זה משתלב עם הודאתו המוקלטת של פליסיאן, כפי שפורסמה ברבים: "עברו ארבע שנים, עד עכשיו היה שקט… אף אחד לא יכול לדעת שזה אנחנו, עשינו עבודה נקייה שם בבר-נוער".
לא ברור האם ההתפתחות המפתיעה בפרשה היתה בלתי נמנעת. במלים אחרות: האם בלעדיה היה פליסיאן מורשע בדין (מעטים היו מרימים גבה אם כך היה קורה) ומבלה בבית הכלא את עשרות השנים הבאות, כשהוא מוגדר כרוצח בפשע שנאה, על לא עוול בכפו.
כן ברור, שזו תפנית מרעישה בחקירת אחד הארועים הפליליים הקשים והמסתוריים ביותר. לקח אחד מהיר וחד עולה מיד: לא תמיד צריך לסמוך על המערכת. הנאשם ברצח, שהודה ברצח, אינו בהכרח הרוצח.
3. גם רוצח אינו בהכרח הרוצח. כלומר, גם זה שנחשד, ונעצר, והודה, ושחזר, והואשם, ונשפט, והורשע, ונדחה ערעורו לבית משפט עליון, והוכתר בדין כרוצח, ונגזר עונשו למאסר עולם – גם הוא, אין לדעת אם הוא הרוצח. כבר היו הדברים מעולם. ואם נידון איש זה לחינם לסורג ובריח, הרי שהרוצח או הרוצחים חופשיים לנפשם ולמעשיהם.
4. משום הצורך להיות זהיר-שבזהירים, לבטח בהרשעה מסוג זה, החזירו שופטי בית המשפט העליון, במהלך נדיר שגבר על עקרון "סופיות הדיון", לבית המשפט המחוזי בנצרת, את התיק הפלילי "מדינת ישראל נגד רומן זדורוב". לא כדי לפתוח שוב במשפט כולו, אלא כדי לבחון מחדש ראיות לכאורה שבתיק, ולשקול בהתאם האם יש לשנות את הדין שפסק אותו בית משפט, בראשות אותו שופט, ב-14 בספטמבר 2010, לפיו, מעל לכל ספק סביר, זדורוב הוא זה ששיסף ב-6 בדצמבר 2006, בשעות הצהריים, בבית הספר "נופי גולן" שבקצרין, את גרונה של תאיר ראדה בת ה-13 וחצי.
מחר, יום שני, 24 בפברואר 2014, לאחר שדחה כבר את מועד פרסום ההחלטה, אמור המחוזי בנצרת, בראשות נשיאו השופט יצחק כהן, לקבוע אחת משתיים:או להחליט שחוות הדעת החדשות אינן משנות את הפסיקה לפיה זדורוב הוא הרוצח, או לפסוק כי כעת אי אפשר לקבוע זאת בוודאות גמורה. האפשרות השנייה דורשת מהרכב השופטים הצהרה כמעט בלתי אפשרית: טעינו, חרצנו לשווא אות קין על מצחו של אדם זה, לחינם שלחנו אותו למאסר עולם. לא קל.
5. ב-17 במרץ שנה שעברה קיבל העליון, את בקשת פרקליטיו החדשים של זדורוב, אנשי הסנגוריה הציבורית, להורות למחוזי בנצרת לבחון מחדש את החלטתו, בעקבות חוות דעת חדשות שהוגשו לו. שתי סוגיות הועמדו למבחן. האחת, הקשר שבין סימני דם שנדמים כי נטבעו בעקבות נעל, שנמצאו על מכנסי הנרצחת, לבין נעליו של רומן זדורוב. האחרת, האם שיסוף גרונה נעשה באמצעות סכין יפאנית או במכשיר אחר.
לאחר שהוחזר התיק למחוזי, ולאחר שהסתיים בו הדיון המחודש, התרחש אירוע משפטי שגם הוא עשוי להשפיע על החלטת השופטים שתימסר מחר. בית המשפט העליון קבע תקדימית (בפסק הדין ניקולאי מצגורה נגד מדינת ישראל) כי משקלם של סימני טביעות נעליים כראייה משפטית, במקרים שבהם לא נמצאו סיכויי התאמה גבוהים במיוחד לנעל מסוימת, קרוב לאפס. הצורך לשקלל גם זאת בפסק הדין המחודש הביא לדחיית מועד ההחלטה, למחר.
6. בזירת הרצח בחדר השירותים בבית הספר, כפי שמצאו אותה חוקרי המשטרה לאחר גילוי הגופה, התגלו כ-150 ממצאים ביולוגיים ובהם 65 טביעות אצבעות, כמו גם שאריות דם, טביעות נעליים וקווצת שערות ארוכות שהנרצחת אחזה בידה. בחקירת המשטרה, גם לאחר ההודאה והשחזור, לא התגלה כל קשר בין הראיות בזירה (וגם מחוצה לה) לבין זדורוב, שעבד בתקופת הרצח כפועל בבית הספר, מלבד ממצא אחד שאפשר היה לייחס לו: טביעות הדם על מכנסי הג'ינס של הנרצחת. המומחה המשטרתי שבדק את הטביעות, רב-פקד ירון שור, קבע כי "אפשרי בהחלט" שסימני הנעל המוטבעים בדם מקורן בנעליו של זדורוב.
במהלך עדותו של רפ"ק שור במשפט זדורוב עלה שמו של מומחה עולמי בתחום טביעות הנעל, ויליאם בודזיאק שמו, איש האף-בי-איי לשעבר. לאחר שנגזר הדין, הזמין צוות הסנגוריה החדש את בודזיאק לבדוק את עבודתו של רפ"ק שור. המומחה האמריקאי קבע כי אי אפשר לייחס את הטביעות דווקא לנעליו של זדורוב. זאת ועוד:להערכתו, כלל אי אפשר לקבוע כי כתמי הדם שנמצאו על מכנסי הג'ינס מקורם בנעליים.
7. רב פקד שור, גבוה וגמלוני, ישב כפוף-ראש ודומם, כמתבקש, בשורה הראשונה של ספסלי בית המשפט המחוזי בנצרת, כאשר אנשי הסנגוריה והתביעה התפלמסו במהלך הדיון החוזר על כל עקבה, לכאורה, שנמצאה על מכנסי הג'ינס של הנרצחת ויוחסה לזדורוב. שור חייך לעצמו בעגמומיות כאשר הסנגורים העלו את החשד לפיו היטה את חוות דעתו, בין השאר באמצעות משחקי פוטושופ, במטרה לתת משקל ראייתי נכבד לאותם סימני דם שפורשו כעקבות. גם העובדה שמכנסי הנרצחת נגזרו בטרם הגיע בודזיאק לבחון את הממצאים מחדש מעוררת תמיהה מסוימת.
8. חוות הדעת של בודזיאק, השוללת את הראיה הפורנזית (המדעית) היחידה שמחברת את זדורוב לרצח, היתה כאמור אחת משתיים שהביאו את שופטי העליון, בראשות הנשיאה עדנה ארבל, להחזיר את התיק למחוזי בנצרת. חוות הדעת הנוספת הגיעה מטעמה של ד"ר מאיה פורמן-רזניק, מומחית ברפואה משפטית, ועניינה הוא כלי הרצח בו שוסף גרונה של הנרצחת, ובצדה גם גילויים של שבעה סימני חבטות שנמצאו בראשה.
פורמן-רזניק, העדה הראשונה במשפט החוזר, הגיעה למסקנה כי מיקומן של שלוש נקודות חתך שנמצאו על צווארה של הנרצחת מעידים כי הרצח לא בוצע באמצעות סכין יפאנית, כפי שמסר זדורוב בהודאתו במשטרה, אלא באמצעות סכין בעלת להב משונן. בין השאר העידה פורמן-רזניק כי גם מנהל המכון לרפואה משפטית, הד"ר חן קוגל, שהתביעה מנעה ממנו להעיד משום תנאים בחוזה ההעסקה שלו במכון, הגיע למסקנה זהה.
9. מצד הסנגוריה יש בעדותה של פורמן-רזניק כדי לחזק את הטענה לפיה הודאתו של זדורוב ברצח, שממנה חזר מאוחר יותר, כמו שחזור הרצח, נועדו לרצות את חוקרי המשטרה. החוקרים סברו באותה עת כי הרצח בוצע בסכין יפאנית, כלי עבודה שנמצא ברשותו של זדורוב, ומשום כך אימץ גם הוא את האמונה כי כך בוצע הרצח. רמז אפשרי למשקל שיינתן לחוות הדעת על כלי הרצח בפסק הדין המחודש שיימסר מחר, נמצא בהערה שהשמיע נשיא המחוזי בנצרת, השופט יצחק כהן, במהלך הדיון המסכם, לפיה "לא קבענו (בפסק הדין המקורי) ש(הרצח בוצע) בסכין יפאני".
תאיר ראדה ז"ל
פורמן-רזניק מצאה גם כי בראשה של הנרצחת סימנים לשבע חבלות, עליהן לא ידעו אנשי המשטרה בשלבי החקירה והשחזור. משום כך, לפי קו ההגנה, לא חבט זדורוב בראשה של השוטרת שגילמה את תפקיד הנרצחת במהלך השחזור. מידע זה לא היה ברשותו.
10. הודאתו של זדורוב, ששופטי המחוזי לא התבקשו לדון בה מחדש, מהווה מטבע הדברים מרכיב מרכזי בהרשעתו ברצח. גם היא, כמו מרכיבים רבים נוספים בחקירה ובפסיקה המשפטית, מעוררת שאלות רבות. ההודאה נמסרה למדובב, עבריין דובר רוסית שהושם בתא אחד עם זדורוב, לאחר ימי חקירה ממושכים. ההודאה, בחלקה מצולמת, שלטענת ההגנה הועבר במהלכה מסר לזדורוב לפיו התגלו סימני דנ"א מגופו, המעידים בבירור כי הוא הרוצח, דינו כבר נחרץ, וכל שנותר לו למעשה הוא לבחור האם להישפט כמי שמודה ברצח או כמתכחש לו, מה שעשוי להשפיע מטבע הדברים על גזר דינו.
ההודאה נמסרה לאחר שזדורוב התמוטט נפשית בתאו ונשלח לטיפול, שפרטיו חסויים, אצל פסיכיאטר משטרתי. במשך הימים והשעות הללו, לשיטתה של הסנגוריה, למד זדורוב והפנים את הרעיון כי אדם יכול לבצע רצח מבלי לזכור זאת מאוחר יותר. בשלב מסוים בחקירתו הוא מתועד כמי שמודה ברצח, אבל מוסיף ומדגיש – כבודו העצמי, כך ניכר, מדבר מגרונו – כי הוא מסרב בכל תוקף להודות גם באונס הילדה. אלא שתאיר ראדה ז"ל כלל לא נאנסה.
בעשורים האחרונים, עם התפתחות המחקר הגנטי, שוחררו מכלאם אסירי רצח ואונס רבים שבדיקות דנ"א הוכיחו כי לא הם שפשעו. רבים מהם הודו במעשה לאחר שהחוקרים העבירו להם את המסר כי ברשותם ממצאים מדעיים, תוצאות פוליגרף או עדויות אנושיות שיביאו להרשעתם. גם חוקריו של זדורוב, במסגרת מה שנחשב "תרגילי חקירה לגיטימיים", העבירו לו מידע דומה.
11. לאחר הודאתו של זדורוב הזדרזו מפקדי המחוז הצפוני של המשטרה – חבוטים מפרשת בריחתו של האנס בני סלע, שהרעישה באותם ימים את הארץ, ומכך שהעצורים הקודמים לזדורוב שוחררו בשרשרת – לכנס מסיבת עיתונאים בה מסרו כי נתפס החשוד ברצח. כה להוטים היו, עד שלא המתינו אף לשחזור הרצח, שנערך וצולם באותם רגעים ממש בבית הספר "נופי גולן".
שאלות ותהיות רבות עלו במשך השנים גם בנוגע לשחזור. בין היתר: האם זדורוב מצליח לזהות את הקומה שבה בוצע הרצח, או שמא הוא טועה משום שלא הבין את המסרים שהועברו לו. האם אך במקרה מופסק השחזור, כדי לטפל באזיקיו, בדיוק ברגע שבו נראה כי הוא עומד לפנות לכיוון הלא נכון, והאם יד משטרתית מכוונת אותו בגבו אל הדרך הנכונה.
12. המרכיב החשוב הנוסף בהרשעה ברצח הוא מה שמוגדר כ"פרטים מוכמנים". הכוונה היא לפרטי מידע שהציג החשוד, שלא היתה לו כל דרך לדעת אותם אלמלא היה הרוצח. בין הפרטים שנחשבו כמוכמנים בהודאתו של זדורוב היתה עדותו כי התלמידה שנרצחה לבשה מכנסי ג'ינס ונעלה נעלי ספורט (אם כי לא בצבע שתיאר).
לטענת הסנגוריה, במהלך ימי המעצר והחקירה הנוספים, יכול היה זדורוב לקבל מידע מוכמן, במכוון או שלא במכוון, מאת חוקריו או מאת המדובב (בדיוק כפי שלמד שהרצח בוצע, לכאורה, בסכין יפאנית, ולחילופין העובדה שלא ידע לשחזר את החבטות בראשה של הנרצחת, עליהן לא ידעו אז גם חוקריו).
במחקר שנערך בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וירג'יניה, אודות מורשעי רצח שבדיעבד הוכח כי לא הם היו הרוצחים, נמצא כי ב-36 מבין 38 המקרים שנבדקו מסרו המורשעים ברצח פרטים שנחשבו מוכמנים, כאלו שלכאורה לא היו יכולים לדעת אלמלא ביצעו את הרצח.
14. גם לשאלה מדוע רצח זדורוב את תאיר ראדה, מה הניע אותו למעשה הקיצוני הזה, לא נמצאה תשובה מובהקת. רעיונות רבים עלו בעת החקירה ואחריה, החל מהאפשרות שנקם בנרצחת על שקיללה אותו לאחר שסרב לתת לה סיגריה (אך התברר כי ראדה תיעבה עשן סיגריות),ועד לטענה שהסיבה מקורה בהתעללות מצד נערות שעבר זדורוב בצעירותו ברוסיה – אשרי המאמין.
15. יותר משבע שנים שוהה רומן זדורוב מאחורי הסורגים, במהלכן הורשע ברצח – הרשעה שאמורה להינתן כשהיא מעבר לכל ספק סביר – ונדחה ערעורו. הארוע הנדיר והמסעיר כל כך, שבו נרצחה ילדה באופן מסתורי בבית ספרה בשעות הלימודים, עורר אמוציות חזקות במיוחד, הביא למאבקי תקשורת יוצאי דופן בעיקר בין ערוץ 1, שהעלה ספקות קשים בנוגע להרשעה, לבין ערוץ 10, שהקדים אותו בהעלאת הספק אך גם השיב לו מאוחר יותר בכתבה פרו-משטרתית במסגרת התוכנית "המקור"); הוליד קבוצות שונות ומשונות ברשת החברתית המתנגדות להרשעה; הציג חוקרים מטעם עצמם שהעלו ספקות קשים בנוגע לפסק הדין; הוציא לאור שלל ספקולציות בנוגע לרוצחים האמיתיים; הביא הצצה מתמשכת אל הנעשה במשפחת ראדה עצמה; חשף ברבים דמויות משנה כמו חברותיה של הנרצחת; רמז על דמויות מסתוריות אחרות כמו "המיליונר הרוסי" המממן לכאורה את ההגנה של זדורוב; הגיע לכדי פסיקה סופית בבית המשפט העליון; וגולגל מחדש אל ההרכב המשפטי, שגזר לראשונה את דינו של זדורוב.
מחר בבוקר, בהיכל המשפט בנצרת, יחתום הנשיא המחוזי כהן, מול עיניו הכלות של אסיר העולם זדורוב, את הפרק האחרון לסדרה. בדברי הסיכום של הסנגוריה במשפט החוזר, ניסו פרקליטיו לדבר אל השופטים על הקושי של חוקרי המשטרה "לרדת מעץ שטיפסת עליו". לכל מי שנכח בדיון היה ברור כי לא רק לשוטרים הם מתכוונים.
***
התחזית למחר: שופטי המחוזי בנצרת לא ייחסו משקל לשאלת כלי הרצח ולחשיפת החבטות בראש, יפחיתו בחשיבות עדותו של בוזניאק על העקבות לכאורה, ינמקו זאת בכך שהסוגיה כולה מתגמדת לנוכח הקביעה התקדימית של העליון בפס"ד מצגורה, הנוטה לאפס את משקלן של ראיות מסוג זה, אולם יפסקו כי בכל מקרה ראיית הנעליים אינה הכרחית כדי לחזור ולקבוע כי רומן זדורוב הוא שרצח את תאיר ראדה.
ההימור: תיק הרצח ישוב ויעלה לכותרות גם אם רומן זדורוב לא יזוכה מחר במפתיע (קל וחומר אם כן). סופו יהיה בטלטלה עזה, שתרעיד את משטרת ישראל, את הפרקליטות ואת מערכת המשפט, בעוצמה שספק אם היה לה תקדים.
מי רצח את משה יינן
קצרין עיירה אומללה. יש יאמרו מקוללת. מה שתוכנן להיות עיר המחוז הפורחת של ישובי רמת הגולן הירוקה, שייזומה והקמתה החלו כבר באמצע שנות ה-70, היא כעבור כ-40 שנים לא יותר ממועצה מקומית דלת תושבים – כ-7,000, בדרגת פיתוח 5 מתוך 10. מתכנניה שאפו להקים ישוב בצורת פרפר, אך למרבה הצער עד היום לא נבנתה הכנף הימנית (כך שהציר המרכזי המיועד נמצא למעשה בצד הישוב).
לפני כמה שנים הזדמן לי לבקר בקצרין במסגרת כתבה ל"הארץ". מיד בכניסה, בחנות קטנה במרכז המסחרי המשמים, אמר לי הצלם: "תסתכל, כשאני מגיע למקום חדש אני קודם כל בודק כמה אלכוהול מוכרים בפיצוציה. תסתכל, תראה מה זה".
בישוב עצמו לא היה מה לחפש. עיירת רפאים, אולי עיירת הפיתוח הצעירה מכולן. פרי החלטה של ממשלת הזחיחות של גולדה מאיר ב-1973, חודשים מעטים לפני שהשטח נכבש לתדהמת כולם על ידי הצבא הסורי. שמונה שנים מאוחר יותר, כשממשלת בגין החליטה לספח את הגולן, הפכה קצרין, מצד הדין הישראלי, מהתנחלות לישוב.
ביקרנו במבשלת היין, זכינו לסיבוב והסברים נאים מאשת יחסי הציבור המקומית על העתיד הזוהר הצפוי כאן, צפינו מרחוק בפנימייה הקדם צבאית שבפאתי העיירה, ונפגשנו עם ראש המועצה שנדמה כנצחי, סמי בר-לב (שהחליט שלא לרוץ לבחירות האחרונות אחרי 33 שנים בתפקיד). הסכם שלום אפשרי עם סוריה עמד אז בכותרות, אבל בר-לב רק גיחך למול האפשרות שקצרין תפונה. לפני שזה יקרה, היה המסר שלו, הפריץ ימות. והוא צדק.
בין לבין עצרנו מול בית הספר "נופי גולן". מאובטח מאוד הוא היה, אסור לזר להתקרב, ומבעד לגדר הוא נראה כתיכון ככל התיכונים. בחוץ עמדו כמה צעירים מפוקפקים ועישנו. "הם לא מכאן, לא קשורים אלינו", מיהרו התלמידים להקפיד על שמו הטוב של בית ספרם. אי אפשר היה שלא לתהות האם גם ביום הרצח של תאיר ז"ל היה בית הספר סגור ומסוגר מפני אורחים צעירים מהחוץ.
מאמץ גדול עשו בקצרין לאחר הרצח כדי למנוע הכתמה בלתי הפיכה של העיירה. הסיפורים על אלימות וסמים, שריפת מכוניתה של אחת המורות והאווירה העכורה בבית הספר, נדחקו לשוליים אל מול הפרשה המרכזית חסרת התקדים. גם הרצח הנוסף שהתרחש בעיירה, כשבעה חודשים לאחר רצח תאיר, נדחק לשולי התודעה הציבורית.
באמצע יולי 2007, בשעות אחר הצהריים, שוסף גרונו של משה יינן (וינוקור), בן 63, בסמוך לפינת החי שברחוב זויתן בקצרין. סכין, החשודה ככלי ביצוע הרצח, נמצאה בסמוך. מסוק הביא אותו אל בית החולים זיו בצפת, שם קיבל אותו מנהל חדר המיון, ד"ר עומר חוסן, שסיפר מאוחר יותר כי "הוא הגיע אלינו במצב קשה מאוד, עם חתך עמוק בצוואר ובגרון, לאחר שאיבד הרבה דם. במשך שבוע ניסינו לייצב את מצבו, אך לצערי הוא לא החזיק מעמד".
יינן, בעברו איש הימין הקיצוני, מומחה לקרב מגע, התמקד בשנותיו האחרונות בלימודי יהדות. שבועות מעטים לפני הרצח התעוררה מחלוקת בינו לבין זוג שהשכיר לו את ביתו. חברם ושותפם לדירה של הזוג, כבן 30, התעמת פיזית עם יינן, ולאחר המאבק ביניהם נשלחו שניהם לבית החולים. הצעיר, שסבל מחבלות בלסת, שוחרר לביתו ימים מעטים לפני הרצח.
לאחר הרצח עצרה משטרת קצרין את הצעיר ובני הזוג כחשודים במעשה. השלושה הכחישו כל קשר. הצעיר מסר אליבי שנועד להפריך את מעורבותו במעשה. בנו של קינן סרב, מסיבות אמוניות, לנתיחת גופתו. בסופו של דבר לא הועמד איש למשפט.
לאחרונה חזר ועלה ברשתות החברתיות מידע לפיו יינן עסק בלימוד קרב מגע בקרב צעירים בגולן, ובכללם חניכי הקד"צ בקצרין. הדמיון לכאורה בין רצח תאיר לרצח יינן, כמו גם סמיכות הזמנים היחסית בין המעשים, העלתה את הספקולציה על מכנה משותף ממשי ביניהם. זו, כמובן, רק אחת מהשערות ותיאוריות רבות, שהופרחו (וחלקן גם הופרכו) בקרב מי שמטילים ספק בכך שרומן זדורוב, שהיה עצור בעת רצח יינן, הוא שרצח את ראדה. כך או כך, יותר משש וחצי שנים מאז שהובא למנוחות, פרשת הרצח של משה יינן נותרה בלתי מפוענחת.