בשבת, 22 בפברואר, נורה למוות צעיר בן 27, חבר באחד מארגוני הפשע, באתר בנייה בטירה. עוד לא יצא היום, וצעיר נוסף בן 21 נורה למוות בטירה. יום קודם לכן נורה למוות מאבטח בן 34 מגדרה, כאמל אבומור, ביציאה מרחובות. יום לפני כן, ב-19 בפברואר, צעיר בן 23, שישב במכוניתו ליד מרכז חורב בחיפה, בשעה ובמקום הומים אדם, נורה במפשעתו על ידי שני גברים שנמלטו מהמקום באופנוע. כבר בלילו של אותו יום נרשם פיגוע פלילי נוסף – כשמטען שהוצמד לרכבו של אוריאל בוסו מש"ס, ממלא מקום ראש עיריית פתח תקווה, התפוצץ ברחוב פוגל בפתח תקוה והרים את המכונית באוויר.
ארבעה ימים לפני כן, בשבת 15 בפברואר, בשעת צהריים חוסל טאהר לאלה, עבריין יפואי בן 27, מוכר למשטרה, שנסע ברכבו ועצר באדום באזור מתחם התחנה: שני רעולי פנים שארבו למכוניתו ריססו אותו ביריות מרובה אוטומטי מטווח אפס. זאת בנוכחות אלפי אנשים, משפחות וילדים שבילו במקום. בהמשך אותו ערב נורה אדם נוסף בישוב שגב שלום ופונה במצב קשה לחדר ההלם בסורוקה. בערך באותה שעה נורה צעיר בן 24 בכפר טירה על ידי אלמונים ופונה לקבלת טיפול רפואי בבית חולים מאיר בכפר סבא.
אבל רצף האירועים הנורא הזה (בהנחה שהצלחתי לעקוב אחר כולו) לא החל השבוע. למעשה, אם נמנה את כמות החיסולים, נסיונות החיסול, סגירת החשבונות, פיצוצי המכוניות ושאר פרפראות הדמים מבית העולם התחתון מאז אוקטובר האחרון בלבד – טווח של חודשים ספורים – נגלה שאווירת הפרבר הסיציליאני מוכה-הפשע אשר אופפת אותנו לא מקרית.
באוקטובר נפגעו ג'קי בניטה ואבי ביטון, מנאמני העבריין שלום דומרני, בפיצוץ ברכב ברחוב הציונות באשקלון. בניטה נהרג וביטון איבד את שתי רגליו. עבריין נוסף נרצח ב-22 באוקטובר באור יהודה.
שבוע וחצי לאחר מכן התפוצץ דרור דמארי, גם הוא מנאמני דומרני, ברכבו ברחוב אורט באשקלון. ב-8 בנובמבר התפוצץ רכבו של פרקליט ברחוב דפנה בתל אביב. ב-12 בנובמבר נרצח עבריין בלוד.
ב-12 בדצמבר נפצע בקרית גת אדם מוכר למשטרה, מכנופיה מתחרה לזו של שלום דומרני ממטען חבלה שהוצמד למכונית ופוצץ אותה. ב-16 בדצמבר התפוצץ בקרית ים מטען חבלה שהוצמד לרכב ופצע קשה אדם מוכר למשטרה, אשר היה מעורב, ככל הנראה, בנסיון חיסול על רקע סכסוך בשוק האפור. מעוצמת ההדף נגרם נזק לכמה דירות סמוכות. ב-23 בדצמבר בוצע נסיון חיסול ברחובות של אב ובנו המוכרים למשטרה כשנסעו בכלי רכב שהתפוצץ, כנראה על רקע מאבק כנופיות. ב-25 בדצמבר התרחש פיצוץ רכב בנהריה. ב-26 בדצמבר בוצע רצח בטירה. ב-29 בדצמבר בוצע נסיון חיסול של יהודה קטלן בן 24, המוכר למשטרה, שנורה כשישב עם חבריו ברחוב השומר בבני ברק ונפצע אנושות. ב-30 בדצמבר חוסל נער בן 17, מוכר למשטרה, בבני ברק.
ב-13 בינואר נורה למוות גבר בן 32, מוכר למשטרה, ברחוב הפיקוס ביפו, על ידי שני רוכבי קטנוע, כנראה על רקע סכסוך כנופיות. שוב בינואר, 16 יריות בלב שכונת מגורים סמוכה לתחנת המשטרה בעכו, לעת ערב, בנסיון חיסול שפצע אנושות עבריין על רקע סכסוך עבריינים. ב-15 בינואר נהרג איוב שלאלפה בן ה-20, שנורה באזור התחנה המרכזית בתל אביב. על פי עדויות נראה רוכב אופנוע נמלט מהמקום. ב-20 בינואר פוצץ מטען בטירת הכרמל. ב-1 בפברואר חוסל העבריין יוסי בוחבוט, מארגון הפשע של חגי זגורי, בן טיפוחיו של שלום דומרני, ליד בית אמו באשקלון.
שלושה ימים לאחר מכן, ב-4 בפברואר, נהרגו העבריינים שחר שמור ואורי אטוואר במהלך "תאונת עבודה", כשמטען רב עוצמה שהובילו ברכבם התפוצץ ברחוב המגינים בפתח תקוה. יומיים אחר כך, ב-6 בפברואר, ניצל העבריין בני שלמה מנסיון חיסול שני בשנה האחרונה, כשאש נפתחה לכיוון רכבו כאשר נסע ממושב חלץ. בפעם הקודמת הוצמד מטען באזור צומת גבעתי ופוצץ כשעבר שם עם רכבו. יומיים אחר כך, ב-8 בפברואר, בוצע חיסול בשכונת כפר שלם בתל אביב. נהג הרכב שהתפוצץ השתייך בעבר לארגון הפשיעה של משפחת מוסלי.
***
מבקר המדינה אולי מודה שהאזרחים פוחדים לצאת לרחובות, אבל מפקד מחוז תל אביב, ניצב בנצי סאו, הבהיר השבוע בתוכנית הבוקר כי "העבריינים מאוד חוששים ממשטרת ישראל". משקשקים ממש, אם לשפוט על פי פעילותם הערה. "הישגי המשטרה בשנה החולפת היו עצומים", מבהיר גם ניצב אהרון אקסול, ראש אגף מבצעים במשטרה. מוזר. אולי "עצומים" הוא יופימיזם ל"אפסיים"? המפכ"ל יוחנן דנינו אפילו טוען שמבחינה סטטיסטית – כל זה הוא בכלל שיפור במצבנו. לא בטוח שמצב גרוע אפילו מזה בעבר הוא מקור גדול לגאווה, אבל החלטתי בכל זאת לבדוק ולהשוות לאירועי השנה שעברה, באותו טווח חודשים בדיוק. אכן, גל חיסולים בין-כנופייתי רחב היקף הבעיר את המדינה גם בחורף הקודם. ועדיין, מדובר רק ברבע מיבול הפיגועים הפליליים של החורף הנוכחי:
באוקטובר 2012 נורה למוות גבר כבן 36 המוכר למשטרה בפיצריה בחולון. שבוע לאחר מכן נורה למוות גבר כבן 29 במסעדת "בשרים: גריל ישראלי" ברחוב רוטשילד בבת ים על ידי אופנוען שירה בו מטווח קצר בפלג גופו העליון. חודש וקצת לאחר מכן, ב-2 בדצמבר, נורה תושב בני ברק המוכר למשטרה בפינת ז'בוטינסקי וסוקולוב ונפצע קשה. היורה נמלט על קטנוע. בסוף אותו חודש, ב-30 בדצמבר, נפצע קשה גבר בן 45 המוכר למשטרה בפיצוץ מטען חבלה שהוצמד לאופנוע ברחוב קהילת שיקגו בפתח תקווה ומת מפצעיו. ימים ספורים לאחר מכן, ב-10 בינואר 2013, ניצל נסים אלפרון מנסיון חיסול בפינת שאול המלך ודרך נמיר בתל אביב. תשעה בני אדם נפגעו בפיצוץ ואלפרון נמלט מהמקום. כשבועיים לאחר מכן, ב-26 בינואר, נורה צעיר בן 26 כמה פעמים בפלג גופו העליון בידי אלמוני בכביש 4 ומת מפצעיו. ב-9 בפברואר נפצעו שני אחים, אחד מהם קשה, בפיצוץ מכונית בדרך בן צבי בתל אביב. ב-28 בפברואר 2013 נהרגו גם שני עבריינים ממטה משפחת אברג'יל בפיצוץ במכונית.
אם כך, לא די שלא חל שום שיפור, סטטיסטי או אחר, במצב הנורא, אלא שניכרת החמרה חריפה. זוועת רצף שמונת הפיגועים הפליליים של חורף 2013, הפכה לאימת 28 הפיגועים הפליליים של חורף 2014, ונראה שהיד עדיין נטויה.
כעת אני קוראת שהמשטרה "מסירה את הכפפות" וכי לפני כשבוע כבר "סיכלה שורת חיסולים" ועצרה כמה בכירים באירגון פשע, כשבאמתחתם מצבור אמל"ח נאה וציוד מעקב שלא היה מבייש ארגון ביון בגודל בינוני. דומה שאם לא המשטרה, לפחות מחלקת יחסי הציבור שלה מתעוררת כדי לעדכן שאנחנו בידיים טובות. עם זאת, קצת מפחיד לחשוב שמה שחווינו עד כה הוא רק חלק קטן מכל מה שתוכנן בשבילנו.
אם אחרי כל ה"סיכולים" המרגשים האלה בכל זאת מתרומם כאן באוויר כל יומיים-שלושה איזה פרח מאפיונרים אחר בלב המרחב האורבני, מעניין מה היה מתרחש כאן לולא אותו סיכול תיאורטי נמרץ.
***
רק כדי לסבר את האוזן הציבורית באשר לפעילותה הנחושה של המשטרה נגד משפחת הפשע החמה והמתרחבת, התבשרנו ביום חמישי שחגי פליסיאן עומד להשתחרר ממעצר ללא משפט. אותו פליסיאן, שהוקלט מודה בפני המדובב המשטרתי ברצח בבר-נוער, אומר בקולו את המלים: "עברו ארבע שנים… עד עכשיו היה שקט. אף אחד לא יכול לדעת שזה אנחנו, עשינו עבודה נקייה שם בבר-נוער", ואז הודה באס-אם-אס, ואז במשטרה, ואז חזר בו בטענה שהתרברב (אולי בעצת עו"ד?), ואז טען (על פי שביבֵי המידע שדלף לתקשורת) שחשב שהוא אומר זאת לצורך סחיטה באיומים של הומוסקסואל חרדי.
פליסיאן, המוכר למשטרה כבר שנים מעבירות רכוש ואלימות, היה בעבר יעד לחיסול שלא צלח. כעת הוא על סף "זיכוי בלתי הפיך", כהגדרת התקשורת, וחזרה עולצת לרחובות. אז מי אשם בטבח בבר-נוער? פליסיאן? רוצח המונים אחר? עד המדינה? או שאולי הפטפטנות הכרונית של המשטרה ששיחררה הצהרות וראיות לתקשורת וחגגה במסיבות עיתונאים, במקום לבצע חקירה ראויה ולהשחיל את הרוצח?
נדמה, אם כך, שחרף השגיה האדירים של המשטרה – האזרח, משום מה, מתקשה לחוש מוגן. אבל שני מגזרים דווקא כן יכולים לחוש שלווה, אם לשפוט על פי המתרחש ברחובות: משפחת הפשע המקומית, על כל ענפיה ואירגוניה; ויעדיהם הטבעיים – האלפיון העליון. כן, גם הם יכולים להמשיך לנחור בשלווה.
בצהלה, כך קראנו השבוע במוסף "כלכליסט", פועלת משטרה פרטית שמגוננת על שכונת הווילות הקטנה מכל הפרעה לא רצויה. כשבנו של המיליארדר יצחק תשובה נישא לבחירת לבו, בשעה טובה, בחתונה שעלתה 7 מיליון שקל ונערכה באזור שאינו מיועד לחתונות ביער בן שמן, ללא אישורים מסודרים, קראנו כי "בסביבה סיירו ניידות משטרה ויחידת פרשים של המשטרה". האם בפינוי הפולשים מקרחת היער עסקה המשטרה שלנו? ובכן, לא בדיוק. יותר באבטחת הארוע – על חשבוננו.
כשאותו טייקון, תשובה, נקלע לסכסוך עסקי פרטי עם בעלי קרקעות שרכש, נחלצה גם אז המשטרה האדיבה שלנו לעזרתו. כשרכש את קרקעות גבעת עמל, האחות הדחויה השוכנת על קרקע המליארדים, אשר צמחה לצד בבלי – ועסק בפינוי וסילוק תושביה – סרבו תושבי המקום הרצל וקטי ציון להתפנות מביתם ואיימו בהתנגדות אלימה. "כ-200 שוטרים התייצבו בשכונה בשעת לילה בסוף ינואר", קראתי באחד העיתונים, "צפלין הועלה לאוויר וצלף התמקם על גג הבניין שממול. אחרי לילה ארוך ואיומים בכך שיחויב בתשלום עלויות הפינוי, עזב ציון את המקום".נעים לחוש בטוחים, אם כן. בעיקר כשאתה חזק, עשיר או מאיים מספיק כדי להזחיל על גחונה את משטרת ישראל. או משטרה פרטית אחרת במקביל.
***
ובכן, מתברר שמשטרת ישראל בפיקודו הנמרץ של המפכ"ל יוחנן דנינו – לא תמיד נרפית וחדלת אישים כפי שאולי נדמה לכולנו. מלבד שירות אישי לאלפיון וסובלנות אין קץ לעולם תחתון – היא פעילה בתחום נוסף – דיכוי מחאה אזרחית. גם כשמדובר בפעילי המחאה שיוצאים להפגין ברחובות למען צדק חברתי – אוזלת היד השיטורית הרגילה מתפוגגת כלא היתה. כלפיהם מופעלת אלימות גסה וחסרת מעצורים. אותה משטרה שתפקידה, במדינה דמוקרטית, הוא דווקא להגן על הזכות האזרחית להפגין ולמחות. האלימות המשטרתית תועדה באופן עקבי ונרחב במצלמות המפגינים: מאות שוטרים, מחסומים, טייזרים, חניקות, בעיטות, אגרופים, שבירות אברים, גרירות בידי חבורות יס"מניקים, שוטרים סמויים מחרחרי אלימות, ועשרות רבות של עצורים, שהוגשו נגדם כתבי אישום מופרכים ושקריים.
בהפגנה שבה נעצרה ליף, ביוני 2012, נעצרו ונחקרו 85 מפגינים נוספים. שנה קודם לכן, ביולי 2011, נעצרו43 בהפגנת על רקע מחאת הדיור, וכ-200 עוכבו על ידי המשטרה. בניגוד לעדויות הרבות על אלימות השוטרים – להאשמה שליף תקפה שוטר דווקא אין כל ביסוס בשום פריים משטרתי, ואין לה שריד בכל אמצעי העיקוב, ההאזנה והבילוש, שמפעילה המשטרה בהפגנות המחאה, משל באויבי האומה עסקינן. חרף היעדר הראיות המוחלט – נגררה ליף לבית המשפט – לבטל את זמנה, מִרצה וכספה בהליכים ממושכים ומתישים. וכנראה כדי להרתיע את שאר הציבור ממחאה חברתית דומה. ומה לגבי האלימות שתועדה כלפיה והסימנים על גופה? שם העניינים דוUקא נסגרו מהר בהרבה, בלא כלום כמובן.
על פי אתר האגודה לזכויות האזרח, התרבו בתקופת המחאה הדיווחים על שימוש בלתי חוקי של המשטרה בסמכויות שלטוניות, באופן שמוביל לפגיעה בחופש הביטוי של מפגינים ופעילים חברתיים-פוליטיים. החל מ"שיחות אזהרה" שערכו שוטרים עם פעילים לפני הפגנות מתוכננות, פשיטות לבתיהם ותחושה שהפעילים "על הכוונת", דרך פיזור משמרות מחאה והפגנות חוקיות, שימוש בשוטרים סמויים, רעולי פנים או נטולי תגים, מעצרים ועיכוב מפגינים ללא עילה חוקית, וכלה באלימות בלתי מוצדקת כלפי מפגינים ואף שימוש באמצעי לחימה קשים – גז מדמיע וכדורי מתכת מצופים גומי – לצורך פיזור הפגנות. ואכן, המחאה החברתית, שזכתה לטיפול משטרתי כנהוג במשטרים שקשה לכנותם "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" – נחנקה וגוועה בעודה באיבה.לאלפיון, שהשלטון חפץ ביקרו, ולמימסד הפוליטי כולו, יש ודאי יותר מסיבה אחת להוקיר את השקט שהנחילה המשטרה בתחום טעון זה של תסיסה אזרחית.
***
רצף ההישגים המשטרתי המרשים הזה מלווה גם בשורת מינויים מעוררת השתאות. ניצב מנשה ארביב, מפקד להב 433, מכהן באחד התפקידים הרגישים ביותר בישראל, בראש היחידה שמאגדת את שלוש היחידות הארציות העוסקות בשחיתות השלטונית, הפשיעה החמורה הארצית והבינלאומית והפשיעה המאורגנת. אותו ארביבחשוד בקבלת טובות הנאה ממקורבי הרב יאשיהו פינטו. ומי קידם את העילוי אם לא המפכ"ל יוחנן דנינו? למעשה, כבר כאשר ניצב אריה עמית, ניצב אפרים ברכה, ניצב ארביב וחבריהם בקצונה הבכירה במשטרה שרצו בהמוניהם בחצר הבאבא יאשיהו פינטו, לצד ראשי משפחות פשע – עמיתם ניצב יוסי סדבון טען שאינו רואה בכך שום בעיה.
גם על תת ניצב אפרים ברכה הצטברו עדויות במח"ש בעניין כסף שהועבר לכאורה לכיסו ממקורבי פינטו. אבל בניגוד לחשדותיה כלפי ארביב, המשטרה מתעקשת שלא נמצא בסיס לחשד לעבירות פליליות בעניינו של ברכה. עם זאת, גילינו כעת, התרשל ברכה בחקירת עבריין בפרשה כלשהי, וגרם לכולנו לפצות בסכום עתק את הצדיק ההוא, שתבע את המדינה בעניין. "התרשמתי כי עדות ברכה היתה מגמתית ולא תמיד מבוססת על עובדות", כתב השופט בנימיני על ראש היחידה לחקירות הונאה והוסיף: "ברכה 'סידר' את התובע".
ואם כל זה לא מספיק, התבשרנו לאחרונה על גניזת תיק כנגד הניצב ניסו שחם שתקף, לכאורה, שוטרת תחת פיקודו, כאשר היו לבדם במכונית. אותה שוטרת ביקשה, בעקבות המקרה, לעזוב באופן מידי את מקום עבודתה במשטרה, שבוע לפני עלייה צפויה בדרגתה, ולעבור ליחידה אחרת. את המעשה חשפה רק כאשר ניסו לברר אתה את נסיבות מהלכה התמוה. כך או כך, סירובה להתלונן רשמית (אולי היא יודעת אם מי יש לה עסק?)הוביל לגניזת התיק נגד הניצב. לא, חלילה, לחקירה נרחבת יותר של התנהלותו.
דנינו טוען לשקיפות מקסימלית, אך גם טענה זו קורסת במבחן המציאות. בשנים 2010–2012 הוכנו במשרד לביטחון הפנים 44 דוחו"ת ביקורת שנגעו לתפקוד המשטרה. למרות פסיקת בג"ץ שתבעה את חשיפת הדוחו"ת – המפכ"ל דנינו אסר על פרסום 21 דוחו"ת מתוכם. ביניהם דוחו"ת עם ממצאים קשים מאוד, אשר דנינו מנהל קרב משפטי עיקש למניעת פרסומם ולחסימת המידע שבהם מעיני הציבור. השר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ', והמפכ"ל דנינו טוענים שיש בדו"חות חומר מסווג. בחינה מדוקדקת יותר מלמדת כי מדובר, בין השאר, בדו"חות על מינויים לא כשרים, ליקויים במלחמה בפשיעה, פגמים במתן שירות של המשטרה לציבור, המלצות לקידום בכירים ופגיעה בזכויות חשודים.
למעשה, סוגית השמירה על זכויות החשודים הופכת קריטית יותר ויותר לרובנו, ככל שממריאה לשיאים חדשים כמות המעצרים. שנת 2012 ידועה כשנת המעצרים. 62,291 אלף מעצרים בוצעו בה, 4,000 יותר ממספר המעצרים בשנה שקדמה לה. המפכ"ל דנינו מנופף בנתון הנ"ל כבאמצעי הרתעה יעיל, אבל נתון נוסף שנחשף בדו"ח הסנגוריה הציבורית, וממנו מתעלם דנינו באלגנטיות, מבהיר כי מרבית המעצרים לא לוו כלל בכתב אישום ותיק החקירה בעניינם נסגר בלא כלום. מתברר כי רוב המעצרים היו מעצרי שווא, המעידים על שימוש מופרז של המשטרה בסמכויות המעצר שלה. למעשה, דומה שלכל אחד מאתנו עלולה להזדמן במוקדם או במאוחר חווית מעצר שווא כזו או אחרת. בהנחה שאיתרע מזלנו לא להשתייך לאלפיון העליון או לעולם התחתון. שם, סביר להניח, עם סוללות עורכי הדין ותביעות הנזיקין המופלגות – היינו זוכים לטיפול משטרתי אדיב וזהיר בהרבה.
אם נבחן את תיפקוד המשטרה בפרמטרים שהצעתי כאן, נתקשה להימנע מהמסקנה המתבקשת, שהמפכ"ל יוחנן דנינו הוא כישלון מוחלט וקולוסאלי בכל תחום שיכול להיחשב רלוונטי לרווחת הציבור הרחב. משטרת ישראל היא אוסף מיליציות יקר, מסורבל, כשלוני, ברוטאלי, מוכה שחיתות ואפילו מפחיד, מזווית הראייה של האזרח הקטן. איך ניתן להסביר, אם כן, את העובדה המטרידה שכהונת המפכ"ל חדל האישים הזה, שהפך את משטרת ישראל לגוף רופס וחסר תועלת מצד אחד, אך מאיים ואגרסיבי מצד שני – הוארכה לתקופה נוספת? איך אפשר להצדיק את הארכת המינוי הגרוע הזה?
ובכן, יש הסבר אחד שדווקא יכול לסגור כאן כמה קצוות: מתברר כי אפילו חקירת שחיתות חמורה אחת נגד אישי ציבור בכירים לא נפתחה מאז ראשית כהונתו כמפכ"ל. אף איש ציבור לא סרח, מתברר. איש לא מעל בתפקידו, לא שיחד, לא חגג על חשבוננו. כל זה יכול היה להישמע נפלא, לולא נסיוננו המר עם אותם אישי ציבור בדיוק, וערימת השלדים המשקשקת שעולה על גדותיה בארון של חלקם. "מספיק כבר עם הדמגוגיה הזולה הזו, מספיק", מתקצף דנינו באחד העיתונים בתגובה להאשמות על כשלונה המהדהד של המשטרה. "אתם באמת מנסים להטעות את הציבור. אתם מנסים לבלבל אותו. מה אתם מנסים להגיד לו? שיש משטרה אנמית שלא נלחמת בשחיתות? לי אתם אומרים את זה?! אם אתה בודק היום אובייקטיבית, אתה רואה הרבה פחות [חקירות]. ואז אתה שואל את עצמך למה?…אני חושב שהיום יש פחות שחיתות. אני מעריך שההרתעה נוצרה בתקופה, נקרא לה 'תור הזהב של רשויות האכיפה במלחמה בשחיתות', בתקופה שהייתי ראש אגף החקירות".
תופסים? "תור הזהב במלחמה בשחיתות". נוצרה "הרתעה". בזכות ההרתעה וכליאת כל מושחתי השלטון, כולנו זוכים כאן לאפס שחיתות ציבורית. זה אך נתון שולי שראש הממשלה בנימין נתניהו מתגורר בשלושה ארמונות וחי על תקציב ביזבוזים שנתי של מליונים רבים. זה לא רלוונטי שמעטפות של מאות אלפי דולרים עוברות מיד ליד בסביבתו הקרובה של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, והאיש נשאר מחוץ לכלא. זה לא קשור לכלום שבתו של שר החוץ של מדינת ישראל, אביגדור ליברמן, מגלגלת מליונים בחברה שלא ברור אם אביה מנהל – כשהיא בת 21 בלבד ונטולת כל ניסיון עסקי. אבל התיק הפלילי בעניינו נסגר והאיש חוזר לכהן באחת המשרות הרמות והרגישות ביותר במדינה.
דומה, אם כן, שבדברים החשובים באמת, המפכ"ל דנינו דווקא ממלא בהצלחה מרשימה את תפקידו כבורג קטן ומוג לב במגרסה השלטונית. כש"ההרתעה" המהוללת שלו בשיאה, השקט המיוחל בגזרת השחיתות השלטונית הופך לדממת מוות.