To Read This In English- Click Here
אף אחד, גם לא אברהם אבינו בכבודו ובעצמו, לא ישכנע את הפלסטינים בחברון שברוך גולדשטיין, רבים מהם מקפידים לכנותו "הדוקטור" ולפעמים אף "פרופסור", פעל לבדו. מועז ג'עברי, שהיה ילד בן 11 כשאביו נורה למוות לידו באולם יצחק, מספר שראה "עוד ברוך גולדשטיין", מביא לו נשק נוסף בעת שהוא ירה לכל עבר, וששני חיילים ירו במתפללים שנמלטו מהמסגד לאחר הירי.
"מהבטן של השֳייח הוציאו שלושה כדורים, כל אחד מסוג שונה", נשבע מדריך הטיולים, מצביע על השייח שעולה במדרגות לאולם התפילה. הניצולים מבין המתפללים העידו כבר בימים הראשונים על "ירי ממקור נוסף". "כל הערבים יודעים", אומר עבד-אל-כרים ג'עברי, דודו של מועז, "היו לו עוד שלושה אנשים, שניים במדים ואחד לא. שלושה אנשים מסתובבים חופשי".
שני חיילים ששמרו על השער המזרחי למערת המכפלה העידו בפני ועדת שמגר לעניין הטבח כי גולדשטיין נכנס היום לפני 20 שנים בשעה חמש בבוקר למערה נושא בידיו רובה M-16, וכי מיד לאחריו הגיע אדם נוסף, שנשא גלילון. כל הירי במערה בוצע, לפי מסקנות הוועדה, מהגלילון האישי של גולדשטיין, שנחטף מידיו בעת ההשתלטות ונמצא לאחר האירוע עטוף שמיכה מתחת לארון ספרי הקוראן. החיילים כנראה טעו בזיהוי, קובעת ועדת שמגר, כי "נושא נשק אלמוני כזה לא נתגלה וגם לא ראוהו אחרי הירי".
מספר הנפגעים העצום, 29 מתפללים הרוגים ועוד כ-125 פצועים (500-600, אם תשאלו את הפלסטינים), מ-108 יריות לפחות שנורו באולם יצחק, הוא בלתי נתפש לפעולתו של אדם אחד, וזו כנראה הסיבה המרכזית לשמועות שמתרוצצות בחברון עד היום. "הירי מצביע על מקדם יעילות אש גבוה", נכתב בדו"ח הוועדה, מקדם שנבע בין היתר מצפיפות המתפללים, ממהירות הירי, מהטווח הקצר ומהתרסקות והתפזרות הקליעים גם לאחר שפגעו פעם אחת.
ארוע שאינו נגמר וממשיך להתקיים. הכניסה לאולם יצחק בו התרחש הטבח לפני 20 שנים צילומים: עינת פישביין
קצת פחות מעמוד וחצי מקדיש הדו"ח לשאלה "האם פעל גולדשטיין לבדו, או שמא נסתייע באנשים נוספים?". התשובה מגיעה במהרה: יש אפשרות תיאורטית שגולדשטיין ניצל לצורך עצם הכניסה לצד המוסלמי את "תמימותם, הסכמתם האילמת או שתיקתם של החיילים או המתפללים היהודים, שלא ידעו מה כוונתו האמיתית", אולם גם לכך אין כל ראיה, והשתיקה וההסכמה האילמת נשארות בגדר תיאוריה. מסכם הדו"ח: "היתה זו, אפוא, לפי הראיות שבידינו, פעולתו של יחיד".
אין בכך כדי לרמוז שלברוך גולדשטיין היו שותפים לטבח. דו"ח שמגר הוא מסמך רציני, מרשים דווקא בצמצום המלים שבו; מסקנה חמורה שנמצאת בו היא ההוראה שהיתה באותם ימים, "לא לירות ביהודי"; מקרי רצח מפורסמים מטבעם גוררים תיאוריות קונספירציה, וכשנלווים אליהם חוסר אמון בשלטונות (כלומר תמיד) וחוסר יכולת לקלוט את ממדי האסון (כנ"ל) – אין כמעט מהלך הגיוני שיכול להחזיר את סוסי הדמיון לאורווה.
מה שמייחד את הטבח במערת המכפלה הוא לא המסתורין, אלא היותו ארוע שאינו נגמר וממשיך להתקיים, במשך 20 שנה, עם ובלי אותם שלושה עוזרי רפאים, במוחו של כל מי שעובר באזור, בכל רגע נתון, גם אצל ילדים קטנים שנולדו שנים לאחר הטבח, בין החנויות הנעולות לעד של רחוב השוהדא, בסמטאות השוק הדוממות, בכיכר העיר הריקה. קולות הירי של יותר מ-100 כדורים שנורו מהגלילון של גולדשטיין ממשיכים להדהד, כי החיים מעולם לא חזרו למרכז חברון. מאז פורים 1994, העיר היא אנדרטה עגומה של עברה.
כל יום בלגן
מופיד שהרבטי חזר השבוע מניתוח בירדן. הוא שוכב על מיטה אורתופדית בקומה הראשונה של הבית שנולד בו, אשתו וחמשת ילדיו מתגוררים בקומה השלישית, אבל הוא אינו מסוגל לעלות אליהם. בכוסית קטנה הוא מחזיק רסיסים מעמוד השדרה שלו, הצילומים מבית החולים אל-חיאת בעמאן מראים ברגים עצומים שמחזיקים את חוליות הגב שלו.
הבית נמצא ברחוב השוהדא, מול בית הדסה, אזור מתנחלי משגשג. בקומה הראשונה פעלה במשך שנים רבות חנות המשפחה, בהתחלה לבגדים ואז מוצרים לנרגילה, ופירנסה בדוחק את שהרבטי ואחיו. כולם עבדו במקביל גם מחוץ לחנות, שהרבטי למשל היה אינסטלטור שלדבריו עבד בישראל עד 1998. אחרי הטבח נסגרה החנות ודלתה מרותכת עד היום בלום ברזל.
"אפשר לדבר על מה שקרה אז, אבל אנחנו רוצים לדבר על 20 השנה שעברו מאז", אומר שהרבטי כשהוא נשאל על הטבח, "מאז לא היה יום בלי בלגן, או עם חיילים, או עם מתנחלים (מסתאוותן בערבית, מלה שמזכירה "מסתננים", ע"פ). אם לא אצלנו – אצל השכנים שלנו. בדרך השוהדא, בתל רומידה, במסגד, כל יום משהו. לא נשאר מישהו על הדרך הזאת שלא קיבל מכות מהמתנחלים או החיילים. לזידאן אחי הלכה עין ב-2006, מאבן של מתנחלים. הגדולה שלי היתה בת 11 וחטפה מכות ממתנחל כשיצאה לזרוק את הזבל. אבל זו היתה טעות שלנו – אנחנו אף פעם לא נותנים לילדים לצאת מפתח הבית.
"העולם לא השתמש כמו שצריך בדבר הזה שקרה לנו. אנחנו חשבנו בזמנו שלא יישאר אפילו מתנחל בתוך חברון, לא חייל אחד בעיר. אמריקה, כל העולם הערבי, דיברו אז על שלום, רק בתוך חברון לא קרה כלום. הוציאו אותה בנפרד משאר השטחים, וסגרו את העיר. הלב של חברון סגור".
הם עושים את כל זה בשביל שאנחנו נלך. לא נלך. מופיד שהרבטי
טבח גולדשטיין התרחש בנקודת זמן קריטית והיה ארוע טרור בודד בעל השפעה אדירה, הגשמה מחרידה של כוונת המבצע. ב-93' נחתמו הסכמי אוסלו, שעוררו התנגדות בקרב הפלסטינים ובימין הישראלי. החלה תקופה של פיגועים, נגד חיילים ונגד אזרחים, חלקם בחברון ובקריית ארבע הסמוכה, ותקיפות מצד יהודי חברון.
מיד לאחר הטבח, במהומות שפרצו, נהרגו עוד פלסטינים. בימים ההם הציעו לראש הממשלה רבין לנצל את ההלם ולפנות את היישוב היהודי מחברון. רבין סרב. במקום זאת, הוטל סגר של חודשיים על היישוב הפלסטיני, כדי "למנוע נקמה". 40 יום לאחר הטבח התרחש פיגוע ההתאבדות הראשון בתחומי ישראל, מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בעפולה ורצח שמונה אנשים. בנובמבר 95', באקט החמור ביותר של התנגדות להסכם אוסלו, נרצח יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל.
הסגר של הימים הראשונים מעולם לא הוסר, הוא רק שינה צורה, הלך והעמיק וריסק את שגרת החיים שהיתה בחברון עד אמצע שנות ה-90. ב-94' נסגרו לצמיתות 322 חנויות ברחוב השוהדא. ב-15 בינואר 97' נחתם הסכם חברון, שמשמעותו חלוקת העיר לשתיים: H1, העיר עצמה, 18 ק"מ רבוע עם 120 אלף פלסטינים, הועבר לשליטה מלאה של הרשות. H2, ארבעה קמ"ר שכוללים את מערת המכפלה, השוהדא והקסבה של חברון, נשארים בשליטה ישראלית מלאה. בשטח חיו אז כ-35 אלף פלסטינים. היום נשארו כ-22 אלף, שחיים לצד 750 מתנחלים, מהם 100 משפחות והשאר תלמידי ישיבות. ח"כ אורית סטרוק מהבית היהודי היא בין תושבי חברון. בספטמבר 2000 פרצה האינתיפדה השנייה והניסיונות לפתוח את הרחוב נעצרו.
עד היום אסור לפלסטינים לנוע עם רכב ברחובות רבים, ובמרכז העיר אסור לפתוח חנויות. מחסומים מחלקים את הרחובות הראשיים, ובתקופות של סגר אסור לתושבים אפילו ללכת בהם. 1,800 החנויות שהיוו את השוק שוקק החיים עומדות סגורות, רבות מהדלתות מרותכות. חלקן רותכו כשהתושבים בבתים, והם נאלצו למצוא דרכים לצאת מאחור. מאחורי הקירות ודלתות הברזל של הרחוב הראשי מסתתרים מבוכים של קירות שבורים, גרמי מדרגות חשופים, קורות עץ שמחברות חלקי קומות ומובילות ממקום למקום. שורות של חנויות עומדות בצדי הדרך הראשית, כאלה שהיוו את "שוק הזהב" למשל, בתוך עיי חורבות.
בהמשך הדרך הראשית, כל בתי הפלסטינים והמרפסות מכוסים רשתות צפופות, מזכירים כלובי ציפורים. כל חלון שאינו מוגן ברשת דקה – מנופץ. גם חלק מהמכוסים שבורים – עבודה של מתנחלים – מצביעים יושבי הבתים. המתנחלים הפכו את הרחובות הריקים למוזיאון הנצחה לפיגועים ביהודים, שלטים גדולים מכסים קירות שלמים, מכריזים בגאווה על סגירת השוק וחנויות הפלסטינים.
הסגר מעולם לא הוסר, הוא רק שינה צורה. ילדה פלסטינית בחברון
הגב של שהרבטי הלך, לדבריו, בגלל סגירה של קיר בין המטבח לאמבטיה. "יש לי תוכנית עם חתימה של ממשלת ישראל משנת 72', ורציתי לעשות חדש, להגדיל את המטבח ולעשות מקלחת נפרדת ממנו", הוא מספר, "בא המינהל האזרחי, אמר – אסור. למה? כי זה שטח סגור. הלכתי למשרד הקישור הפלסטיני, ישבו עם המינהל הרבה, אמרו שאני יכול להכניס לבניין דברים כמו מלט, חול וחצץ, אבל רק ברגל, שזה יותר מ-700 מטר. בדרך צילמו אותנו המתנחלים, והביאו את כל ממשלת ישראל – מינהל אזרחי, משטרה, צבא".
הסיפור שמספר שהרבטי קשה לעיכול: לדבריו הגיע למקום קצין וניסה לעצור אותו מלהכניס את השקים לבנייה. הם חיכו יחדיו עד שנמאס לו והוא החליט להרים שק חול ולהתקדם, למרות איומי הקצין שיעצור אותו. הוא מספר שלקח קצת חול ביד ואמר לחייל "זה חול, לא חומר נפץ", הרים את השק בידיו, שמע את ההוראה לעצור אותו, נלקח לבסיס הקרוב, חטף כמה מכות, ובפעם הבאה שהוא זוכר התעורר בבית החולים עלייה, גופו שבור ממכות. עד היום יש בראשו שטף דם שהרופאים המליצו לנתח, והגב השבור ספג ככל הנראה מכות מכת של רובה.
בהתחלה ישב בכיסא גלגלים, אחר כך עבר לקביים. אישור לניתוח בהדסה לא קיבל, ולכן נאלץ לנסוע לחודש אל אחותו בירדן. על גג משפחת שהרבטי עומדים שקי החול והחצץ ההם, שאחיו העלה, ללא שימוש. בקצה מבוך של מדרגות שבורות וקורות עץ עומד גן הילדים שהקימה משפחה שהרבטי.
אחד הדברים הקשים כאן הוא לראות שתי אוכלוסיות שכל כך מתעבות זו את זו, צמודות ומסרבות להיפרד. לא חשבת פשוט לעבור אל העיר, לשטחי H2?
שהרבטי: "זה הבית שלי, איפה אני אלך? זה הבית של המשפחה. הם עושים את כל זה בשביל שאנחנו נלך. לא נלך".
ביציאה מביתו אל הכביש, איפה שחונות מכוניות המתנחלים, רסיסי אור עפים וקולות ריתוך ממלאים את האוויר. בבית הדסה בונים.
מדובר צה"ל לא התקבלה עד עכשיו תגובה.
שלושה אנשים מסתובבים חופשי. עבד-אל-כרים ג'עברי
גם המשטרה לא תעזור
"צ'ק פתוח" הוא אגדה נוספת הנפוצה בחברון, משעשעת הרבה יותר מזו של שלושת היורים באולם יצחק. "גוטניק רצה לתת לי צ'ק פתוח", מספר בעל החנות היחידה שפתוחה מול מערת המכפלה, "שאני אלך מפה ואתן לו את החנות. אמר תכתוב כמה מיליון שאתה רוצה, עשר מיליון דולר גם טוב, רק תיקח".
מיליונר יהודי–מתנחלי אחר הציע צ'ק כזה לעבד-אל-כרים ג'עברי, לדבריו, יחד עם כרטיסי טיסה וסיכוי ליישוב מחדש בחו"ל. ג'עברי סרב והמשיך לנסות לעבד את 35 הדונם המשפחתיים שלו, בנקודה גיאוגרפית והיסטורית בלתי אפשרית.
מתחתיו גבול חברון וקריית ארבע, עם המחסום השמור בידי מאבטחים בני היישוב (כשמתחשק להם הם מאפשרים לעבור, בימים אחרים לא), מרחק יריקה מאחוזת קברו של ברוך גולדשטיין. מעליו גבעת האבות, יישוב חמד שבו מתגוררים איתמר בן גביר, משפחת גולדשטיין (האלמנה וילדיה, אם כי אומרים שהם עזבו לאחרונה אל גבעת החרסינה) ועוד קיצונים-סלבס. בקצה שטחו הוקם מאחז לא חוקי, בית כנסת מאולתר מכוסה פלסטיק ירוק, שכמה שניסו והבטיחו מהצבא לפנותו – תמיד חוזר. כשג'עברי יוצא למסוק זיתים בשטחו – הסיכוי לקבל מטח אבנים גדול מהסיכוי לא לקבל. את רכב האורחים הוא מבקש להכניס לחצר ביתו, כדי שהשכנים הטובים לא ירגמו גם אותו. בקצה הגבעה שעליה נמצא השטח שלו יש תחנת משטרה, אליה נהג ללכת להתלונן על תקיפות כלפיו וכלפי ילדיו, עד שהבין שגם הדרך אליה יכולה להיגמר באלימות ושעדיף להבליג.
המוות לא עומד באוויר. אולם יצחק במערת המכפלה
במשך שנים דאג לילדים של אחיו, עבד-אל-ח'כ ג'עברי, שנהרג במערת המכפלה בגיל 56, והשאיר ארבעה בנים ותשע בנות. "אני הייתי כמו אבא שלהם", הוא מספר, "עד שגדלו והתחתנו, חלק עזבו וחלק נשארו לגור פה. למועז דאגנו יותר מלכולם. שנים הוא היה לא בסדר. כל הלילה היה רואה את אבא שלו, איך יורים עליו, איך צעקו כולם בתוך המערה בפנים. לקחנו אותו לרופא מיוחד. מועז עוד גר פה לידי, הוא נשאר קרוב".
"נכנסתי עם אבא ואמא שלי למסגד אברהים", מספר מועז ג'עברי, "אמא הלכה לצד של הנשים ואני הלכתי עם אבא שלי לאולם של הקבר. היינו בתפילה הראשונה כשברוך גולדשטיין בא, זרק שתי פצצות, והתחיל לירות. הוא ירה במתפללים. אני עמדתי ואיש אחר אמר לי 'תשכב, תשכב' ונפלתי לרצפה. אבא שלי אמר 'בני, בני, איפה הבן שלי?' והוא נורה שלוש פעמים, בבטן ובלב. אני ראיתי את זה. ראיתי את ברוך גולדשטיין לבוש במדים של חייל, עם כובע על הראש. באוזניים הוא שם משהו כדי שלא ישמע את הרעש. ראיתי הכל. כשראיתי את אבי נופל על הרצפה צרחתי, קראתי לאנשים לקחת אותו לבית החולים ובאתי בחזרה הביתה בבכי. אמא שלי היתה אתי, צועקת, צורחת. הוא מת במסגד.
"אחרי הטבח הייתי מתעורר בלילות וצועק, שיורים עלינו, על אבא שלי. עכשיו זה כבר לא ככה. אני זוכר את אבא שלי תמיד בימי שישי, כי בימי שישי הלכנו למסגד אברהים. היום אני מורה בבית ספר יסודי, מלמד אנגלית. בעיקר דקדוק וזמנים, פחות לדבר. נולד לי תינוק לפני עשרה חודשים וקוראים לו אמיר. אני רוצה להגיד לישראלים לעשות שלום אתנו. גם המתנחלים, חלק מהם טובים וחלק לא. יש לי חבר בקריית ארבע, אברהם, שאני יושב אתו. אנחנו שנינו בארץ הזאת. צריך לעשות שלום".
ליד מערת המכפלה ילדים פלסטינים מקבצים נדבות, נלחמים זה בזה על כל שקל. כשכבר רואים בני אדם ברחובות, הם מנסים למכור מה שיש בידיהם, העוני במקום שיש בו יותר מ-70 אחוזי אבטלה זועק. רגע אחד של נורמליות: שיירה של תלמידים בתלבושת אחידה חוזרת מבית ספר ופתאום נראה שזה לא נורא כמו שאומרים, כי הנה, ילדים הולכים וכלום לא קורה להם. אחרי רגע נשמע פיצוץ, חייל בעמדה זורק רימון הלם בין שתי קבוצות של ילדים, הם אפילו לא מתרגשים אלא ממשיכים ללכת, ובעשן הקל שעולה הוא צועק אל רכב ישראלי שמאט "סעו מפה! יאללה! סעו!", כועס, אולי מזהיר, מאיזה גל אדיר שעומד לעלות.
בתוך המערה, חיילי מג"ב עומדים ליד שתי הדלתות המוגפות במנעולים בצד היהודי, לא מתרחקים מהן יותר מצעדים ספורים. מתפללות עטופות מציצות דרך הדלת, זו שבעדה כנראה נכנס גולדשטיין לאולם, מנסות לגעת במבט בקבר יצחק. רק בדל סורג שמקיף אותו אפשר לראות מהחריץ, וככה יוצא שהן עומדות ומתפללות בדבקות אל דלת ברזל, דלת ההפרדה. וילונות כחולים, רקומים, מכסים את הפתח השני, זה שממנו תכנן כנראה להימלט גולדשטיין, ומצא אותו נעול. חייל ניגש פתאום, במפתח פשוט פותח אותו, ומאפשר לפלסטיני שנראה איש דת לעבור.
מתפללות בדבקות אל דלת ברזל. כך זה נראה מהצד היהודי
לצד הפלסטיני ממעטים החיילים להיכנס. ליהודים אסור בכלל, אבל קל לעבור את המחסום, לעלות במדרגות ההן, לעמוד באולם היפהפה, מלא השטיחים הכבדים והמנורות הצבעוניות. מעט סימני קליעים נותרו על הקירות, ומדריך הטיולים מצביע עליהם. אין סימנים אחרים למה שקרה שם, לא אותות הנצחה. דווקא במקום הזה, מכל העיר, המוות לא עומד באוויר. אני לא מצליחה להבין אם עבור המתפללים אולם יצחק תמיד יהיה מקום הטבח, או שהשנים חלפו והוא חזר להיות מקום קדוש, שהיה בו עוד ארוע היסטורי, רע במיוחד.
זה לא משנה. הצורך של עיתונאי, של אדם שמגיע בנקודה מסוימת, לתקוע סיכה בזמן ולציין את נוכחותו, את השינוי, הרגע, איזה תהליך, הוא חסר חשיבות. המציאות של חברון לא מתעניינת במי שמנסה לתקוע בה נעצים. זו מציאות שמעכלת את עצמה לאט-לאט, ושוקעת לניוון שהדעת מתקשה להכיל. בלתי אפשרי להתרגל אל חברון. ברחובות המרוקנים גרים וחולפים אנשים שחיים על שנאה, בתוך פחד יומיומי, שרעיונות גדולים להבהיל מובילים אותם ואת ילדיהם לדרך שאין ממנה מוצא. חברון היא לא המיקרו-קוסמוס של הסכסוך, כפי שנהוג להציג אותה, ולא הסכסוך בקליפת אגוז, כפי שאמריקאים אוהבים להגיד. חברון היא סוף הסכסוך, קריסתו אל תוך עצמו, סוחף אתו כל מה שעדיין חי.
לצורך הכנת הכתבה השתתפתי בסיור מטעם ארגון "שוברים שתיקה" באזור H2 ובמרכז חברון