במשך 45 שנות קריירה ז'ראר דפרדיה היה מוביל תרבות בצרפת. הוא היה ויישאר אחד מגדולי הקולנוע הצרפתי, אם לא הגדול בהם, פורץ דרך וכן – גם אחד המרוויחים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע המקומי והעולמי. גם בגיל 66 הוא מממשיך לספק לא מעט בידור לחברה הצרפתית, רק שבשנים האחרונות זה מגיע ממקום קצת שונה. דפרדיה, וסליחה על הצרפתית שלי, התחלק על השכל בזקנתו. הוא נהפך לשתיין יותר מתמיד, שמן מתמיד, וולגרי מתמיד, אחד שאיבד את השליטה על עצמו ומגלה קושי הולך וגובר לשמור על הפה בפרט, ועל הסוגרים בכלל.
כשבנוסף לכל זה הוא החל לטעון להגנתם של עשירי צרפת אל מול מדיניות המס של המדינה, הציבור הפסיק לראות בו בדיחה והפך אותו לאויב העם של ממש, הפנים הנלעגות של האלפיון העליון. היום דפרדיה ממלא את הנישה העדכנית של מארי אנטואנט ודבריו על פי רוב נתפשים כעת כלא ראויים להתייחסות עניינית.
בסוף 2013 הפך בית המשפט העליון של צרפת את החלטת "מועצת החוקה" ואישר את העלאת מס ההכנסה ל-75 אחוזים, עבור מי שמשתכרים יותר ממיליון יורו בשנה. האמור מתייחס לשנתיים הקרובות ואחריהן יוחלט מחדש איך להמשיך במדיניות. אישור ה"סופר-מס", כמו שהוא נקרא בצרפת, היה סופו הזמני של מאבק גדול בין ממשלתו הסוציאליסטית של פרנסואה הולנד, מגובה ברצון העם הכורע תחת נטל ההוצאות, אל מול מאבקם העיקש ורב האמצעים של עשירי המדינה. זאת אחת הסוגיות החברתיות העקרוניות הגדולות בצרפת והניצחון של הממשלה והעם על האלפיון העליון, נחשב להישג משמעותי של הולנד.
במשך הדרך, כשגורל החוק התהפך שוב ושוב, דפרדיה התחרפן. הוא הודיע שאין לו שום כוונה לשלם 75 אחוזים מהכנסותיו למדינה, טען שעד כה הוא שילם לאוצר הצרפתי קרוב ל-150 מיליון יורו במסים וכדי להוכיח את רצינות כוונותיו הוא החל לחפש, במופגן ובמוחצן, פתרונות ראוותניים לחמוק מהגזרה. הוא התארח על שולחנו של ולדימיר פוטין אחרי שקיבל ממנו ישירות אזרחות רוסית, הוא קנה בית בכפר נידח, מטרים ספורים מהגבול של צרפת – רק מהצד הבלגי, כדי שיוכל להיות קרוב למולדתו, אבל לשלם הרבה פחות מס במדינה אחרת. דפרדיה מיקד אליו את השנאה כלפי העשירים של צרפת כולם, ועשה את זה בצורה הכי לא אלגנטית שאפשר. והוא צדק לאורך כל הדרך.
דפרדיה ופוטין. איבד את זה לגמרי ובצדק
השבוע הגישה ח"כ מירי רגב הצעות חוק שתאפשר למדינה להטיל מס הכנסה בשיעור של עד 80 אחוזים, על מי שמשתכרים 250 אלף שקל ויותר בחודש. לטענתה על המדינה להתנגד למצב שבו שכר הבכירים במשק יעלה על 100 אלף שקלים בחודש, ומיסוי בגובה הזה יוודא שהרף נשמר. יחד עם זאת, הוסיפה רגב, נכון להמשיך ולתגמל מנהלים בבונוסים ובתמריצים להצטיינות. הצעת החוק הזאת נראית על פניו כמו תיקון ראוי לחלוקה צודקת יותר של נטל המס על הציבור, היא אפילו נראית כמו מהלך שמשקף צדק חברתי, כפי שדרשה מחאת 2011. ועדיין המדובר בהצעה לא מידתית שבאה לתקוף את הנושא מהכיוון הלא נכון. היא מחמיצה את העיקרון, אבל לא פחות מזה – את הכסף הגדול.
ברמה הפשטנית של העניין, דרישה לתשלום של 80 אחוזי מס, על כל עובד, בכל שכר, היא לא הגיונית, לא סבירה ונמצאת על סף הפגיעה בזכותו הבסיסית של אדם להתפרנס בכבוד. אסור לאפשר מצב שבו מתוך שעת עבודה אחת אדם יעבוד 48 דקות עבור המדינה ורק 12 דקות בשביל עצמו. והעובדה שיש מנהלים שב-12 דקות עושים יותר ממה שאחרים עושים בחודש, לא משנה את העיקרון. העניין הבאמת מתסכל בהצעת החוק של רגב, נעוץ בעובדה שהח"כית זיהתה את האזור החולה בגוף, אבל בחרה לטפל באיבר הלא נכון. הבורות הגדולים בהכנסות המדינה ממסים אכן נמצאים בצומת שבו פועל חלק מהמשתכרים הגדולים. רק שלא הרווח האישי שלהם הוא מה שעושה את הבור, אלא מה הם עושים בעבודה שלהם כדי להצדיק את הרווחים שלהם.
החורים הגדולים בהכנסות המדינה ממסים נמצאים בשיעורי המס המגוחכים שמשלמות החברות הגדולות במשק. על פי הפרסומים בתקשורת, בשנה שעברה החברות הגדולות שילמו למדינה מס בשיעור שנע בין 3.5-0.3 אחוזים בשנה וקיבלו הטבות בשווי שקרוב ל-4 מליארדי שקל. (שכיר ממוצע, כדי לסבר את האוזן, משלם בין 30-20 אחוזי מס הכנסה בלבד).
החברות משלמות את המס הזעום הזה באופן חוקי ורשמי, אבל רק אחרי שמנהלי החברות ודיוויזיות של משפטנים ורואי החשבון שלהם הזיעו מספיק כדי למצוא את הדרכים הלולייניות להקטין ככל שאפשר את ההוצאות שלהם על מיסוי. עכשיו רגב רוצה ביד אחת למסות את המנהלים של אותן חברות וביד השנייה מעודדת אותם לקבל תמריצים על הצטיינות. היא מתעלמת מהעובדה שהם מגיעים למצוינות כשהם מצליחים להקטין כמה שיותר את המס שהם משלמים למדינה. וזה לשים פול גז בניוטרל.
היה הגיוני יותר לקשור את גובה המס על שכר המנהלים ביחס הפוך לגובה המס שמשלמות החברות שלהם. אם מנהלים היו יודעים שכשהחברה שלהם תשלם יותר מס, אז מהמשכורת שלהם ירד פחות מס, אולי זה היה מייצר איזושהי דילמה שתעכב אותם מלחשוב פעם נוספת לפני שהם רצים למצוא את הפטנט הבא בתחום. למזלם המדינה עושה הכל כדי למנוע מהם דילמות. אם הצעת החוק של ח"כ רגב תעבור, היא לא תייצר שום דבר משמעותי שיעזור לחלק בצורה הוגנת יותר את נטל המס בין העשירונים השונים. היא מקסימום תשאיר פתח לאפשרות שנראה את המיליונר הישראלי הראשון שמתחרפן ורץ לקנות בית בכפר נידח, מטרים ספרים מהגבול עם ישראל – רק מהצד הסורי.