1.
אה בה ציגלמה (זה קרה כשהילד, כל ילד, ילד תמים ומלא אמון בעולם המבוגרים, היה נתקע לרגע בתשובתו, ואומר "אה…", כלומר רגע, אני חושב, והמבוגר היה שולף מיד תשובה ניצחת: "אה בה ציגלמה", שפירושה: אני מבוגר, אתה ילד, הוכחתי לך בזה הרגע את עליונותי האינטלקטואלית, אז סתום את הפה ילד, כי אין לי כוח ליצורים הנמוכים והמגמגמים האלה שמקיפים אותי, הענק האינטלקטואלי, הישעיהו ברלין של התשובות המהירות, הדקארט של הדיאלוג העברי, זה שאומר לילדים "אה בה ציגלמה". והיו עוד:)
2.
מה השעה? שעה שתהיה בנאדם (ילדות שלמה עברה עלי בניסיון למצוא תשובת מחץ לשורה המתוחכמת הזו, והכי טוב שהצלחתי היה מול מורה לחקלאות, בחווה בכפר שלם, שהיה נוהג לאחוז באוזני התלמידים שלא ידעו מה זה "לבנין הכרוב", עד שמרוב כאב נודע להם מה זה לבנין הכרוב, ושפעם אחת תוך כדי קילטור – נו כן, קילטרתי! פעם! בילדותי! קלטר קילטרתי! ואם אתם לא יודעים מה זה, יש לכם שתי אפשרויות: או שתלכו לגוגל לברר, או שתחכו עד שהמורה לחקלאות מהחווה בכפר שלם יבוא לתפוס לכם את האוזן – פעם אחת, אם כן, תוך כדי קילטור שאלתי אותו לתומי מה השעה, וקיבלתי את התשובה הניצחת שלעיל, וחזרתי עם שורה מהממת משלי: "קודם אתה תהיה בנאדם!" –
מה שגרר אחיזה כל כך ארוכה, סיבובית, ועקרונית של האוזן שלי, שעד היום אני יכול לדקלם מתוך שינה לא רק איפה לבנין הכרוב גר (על פרחי כובע הנזיר. הייתם חושבים שעל כרוב, אה? תמימים בעלי אוזניים בלתי תלושות שכמוכם), לא רק מה ההבדל בין הנקבה לזכר (לא הבולבול, לא; שתי נקודות שחורות על הכנפיים)
אלא –
אפילו –
מיהי האויבת הנצחית של לבנין הכרוב (צרעה טפילית ושמה ברקונאי הלבנין. הא! האם יש שם יותר מופלא לנמסיס מאשר "הצרעה הטפילית ברקונאי הלבנין"?)
כך ש,
במחשבה לאחור,
התשובה "קודם תהיה אתה בנאדם", למרות תחכומה האינטלקטואלי הגלוי לכל – התגלתה כחסרת יכולת להתגבר על מגבלותיו הפיזיות של הילד, כילד)
3.
אני לא דורש, אני מבקש, ובקשה שלי זה כמו פקודה (לא רק שהם הפגינו עליונות פיזית ואינטלקטואלית, המבוגרים – הם גם היו אלופים בלוגיקה)
4.
למה? למה? אני אגיד לך למה. כי אני אמרתי (אבל המורה, יש לך אוקסימורון בכיס או שסתם אתה שמח לראות אותי? איי איי איי האוזן)
5.
איפה? בחיפו (טוב, אני מודה, אולי הייתי ילד מעצבן. אולי שאלתי יותר מדי שאלות. ואולי באמת ניתן היה למצוא את הדבר הזה שלא ידעתי איפה הוא, דווקא בחיפה, וספציפית יותר: בבית המשטרה. אבל עדיין נשאלת השאלה: מה עבר עליהם, על המבוגרים האלה? למה הם כל כך שנאו ילדים ששואלים שאלות? מה הם ניסו להסתיר? מה?)
5.
מה מה מה, תפוח אדמה (טוב. הבנתי. הם לא רצו לדבר על זה, המבוגרים. על מה? אין לי מושג, כי הם לא רצו לדבר על זה. כנראה על המצב. ועל זה שאין להם את כל התשובות לשאלות ששאלנו, אבל הורות טובה, מבחינתם, היתה להיות תמיד זה שיודע את כל התשובות, זה שתמיד בשליטה, ואם בא ילד ושואל אותם למה זה, ולמה ההוא, ולמה למה למה, אז התשובה האולטימטיבית היא:)
6.
למה כובע עף לגובה? (והיתה גם גירסה מיוחדת לילדים של יקים: וארום וארום וארום, איסט די בננה קרום? למה למה למה הבננה עקומה? כנראה שהצורך לגרום לילדים לסתום את הפה, ולהפסיק לשאול שאלות, הוא כל עולמי. האהוב עלי מכולם מגיע בצבע יידיש:)
7.
אויסט א הרץ? גיי לרנן קושצ'ושקו ריידן (יש לך לב? לך תלמד את קושצ'ושקו לדבר. שזה כבר מאוד מסובך להסביר:
תדיאוש קושצ'ושקו, זה שבתמונה למעלה, היה גיבור פולני רב מעללים (ובמפתיע גם אמריקאי; הוא הכיר את בנג'מין פרנקלין ונלחם לצדו נגד הבריטים), שפסל גדול שלו, רוכב על סוס, נישא ברוב הדר בכיכר מרכזית בעיר קראקוב, והביטוי אומר משהו כמו: יש לך כוח לבלבל את המוח? לך תלמד את הפסל לדבר. שזה דומה קצת ל"לך תראה אם אני בחדר השני", אמירה שלעתים קרובות גרמה להפתעה רבתי, כי אצלנו בדירה הקטנה, כל החדרים הובילו לאותו מקום. כמו שכל הדרכים מובילות לרומא, רק ביד אליהו, ובקנה מידה פחות גרנדיוזי. והנה עוד שאלה שהטרידה אותי תמיד: מי האידיוט שתיכנן ככה את רומא? ואיך יצאו משם אי פעם?)