איור: Omriku
יום רביעי בצהריים, בית המשפט בפאריס רוחש והומה. שישה מושבעים, שלושה שופטים, חברי אגודות לזכויות האזרח, קהל סקרן שנדחס ומצטופף על ספסלי עץ וכולל עיתונאים או סתם סקרנים וסקרניות ונאשם אחד על כיסא גלגלים סגור בתא זכוכית. חלף כבר חודש מתחילת משפטו של פסקל סימביקנגוואה, בכיר לשעבר בשירות המודיעין של רואנדה, הנאשם בפשעי מלחמה ובמעורבות ברצח עם שנועד לטהר את רואנדה מבני טוטסי. רצח שהתרחש במהירות מסחררת: במשך 100 ימים בין אפריל ליולי 1994 רצחו בני הוטו בין 800 אלף למיליון נשים, גברים וילדים מבני טוטסי.
כעת, על המרקע, נחקר בשידור ישיר מרואנדה, מרטן היגירו המסתייע במתורגמן ומתאר את היכרותו עם הנאשם. היגירו מעיד נגד סימביקנגוואה על אף שזה סיפק לו, לאשתו ולשני ילדיו מחסה באפריל 94', בימים הראשונים של רצח העם. לדבריו, למרות שסימביקנגוואה הציל את חייו הוא לעולם לא יודה לו, ולא יחוש מחילה כלפיו, בגלל המעשים המחרידים שעשה באותו זמן לאחרים מבני עמו.
הרגע הזה, שמקשה על ההבחנה בין ידיד לאויב, מהדהד את השאלה המרחפת בין כותלי בית המשפט ונוגעת ליחסים השבריריים שבין צרפת לרואנדה – האם יטשטשו סיפורי הזוועה מעוררי הרגש והאימה שמגיעים מרואנדה את האישומים שקושרים את צרפת עצמה ברצח העם, או שמא יובילו דווקא לפתיחה מחדש של הדיון וקבלת אחריות?
מקלט לרוצחים
פסקל סימיקנגוואה נתפס ב-2008 באי מאיוט שבאוקיינוס ההודי ובריבונות צרפתית, שם חי תחת זהות בדויה ועסק בזיוף מסמכים. העדים מספרים על השתתפותו הפעילה בתחנת הרדיו והטלוויזיה הידועה לשמצה בשם "דה מיל קולין", שהפיצה תעמולה ארסית וליבתה את מעשי הרצח נגד הטוטסי ועל מעורבותו בחלוקת נשק לבני הוטו וארגון הרציחות. העדויות מצביעות אמנם גם על כך שסימביקנגוואה סיפק מחסה בביתו לבני טוטסי, אך כל מי שחסו בביתו מעידים כיום נגדו.
שידור השיחה עם מרטן היגירו נתקל בקשיים טכניים, הדיון מופסק והקהל נפלט החוצה לכמה דקות של מתיחת איברים ומנוחה מסיפורי האימה. בקהל בולטת אשה המגיעה לכל הדיונים ומשוחחת תמיד עם עורכי הדין והעדים. מבירורים שאני עורכת מתגלה כי זוהי דפרוזה גוטייה. בשיחה מהירה שאנחנו מקיימות בעמידה, בכמה דקות שיש לה בין ראיונות לעיתונאים ושיחות עידוד לניצולים שבקהל, היא מספרת לי על עבודת הנמלים שבן זוגה, אלן גוטייה והיא עשו כדי לאסוף עדויות והוכחות לפשעים של סימביקנגוואה.
גולגולות בבית ספר במורמבי
את אלן ודפרוזה גוטייה משווים בתקשורת המקומית לרודפי הנאצים סרז' וביאטה קלרספלד. השניים רואים כעת את פרי עמלם – 15 שנות איסוף מידע והפעלת לחץ על שלטונות צרפת שיפסיקו לאפשר לבכירים ממחוללי רצח העם להתגורר בתחום שיפוטה מבלי לשלם את המחיר על מעשיהם.
דפרוזה גוטייה ברחה מרואנדה כבר בשנות ה-70 לאחר ההתקפות הראשונות על בני הטוטסי. ב-94' נרצחו כ-80 מבני משפחתה. דפרוזה מצרה על כך שצרפת סירבה להסגיר את פסקל סימבינקגוואה לידי רואנדה. בעיניה, היה טבעי והגיוני יותר לו היה נשפט במולדתו, במקום שבו ביצע את הפשעים שבהם הוא מואשם.
זה יכול להיות רגע מכונן בתולדות צרפת, שהואשמה בעצימת עיניים ואף במתן מקלט מדיני למחוללי רצח העם. סימביקנגוואה היה עצור במשך ארבע שנים עד שהחל המשפט. הסברה הרווחת כעת היא שהמשפט מתקיים סמוך לציון 20 שנים לרצח העם לא במקרה, כצעד ראשון לטיהור האשמות שדבקו בצרפת.
המשפט הנוכחי הוא הראשון שעוסק במה שהתחולל ברואנדה ומתקיים על אדמת צרפת (משפטים דומים כבר התרחשו בבלגיה, שבדיה וגרמניה), והוא תולדה של שינויים בזירה הבינלאומית וכן של מאבק ארוך וממושך של אגודות לזכויות אזרח בתוך צרפת, בעיקר זו שבראשה עומדים בני הזוג גוטייה ((CPCR.
להרוג את השכנים
כדי להבין את תפקיד המערב ברצח העם ברואנדה יש להתבונן אחורה, אומרת עו"ד סיגל הורביץ שעבדה במשך כשלוש שנים כיועצת משפטית לנשיא בית הדין הבינלאומי לרואנדה. היא מסבירה כי החל מ-1916 רואנדה היתה קולוניה בלגית, שאוכלוסייתה הורכבה בעיקר משני שבטים: הוטו (כ-85 אחוזים) וטוטסי (כ-15 אחוזים). מאז ומתמיד, הטוטסי היו בני המעמד הגבוה יותר אך ההבחנה היתה מעמדית בעיקרה, ולפיכך היתה אפשרות להתנייד בין הקבוצות. הבלגים בחרו לחזק את בני הטוטסי בשיטת "הפרד ומשול" שאפיינה את השליטה הקולוניאלית. בני הטוטסי מונו על ידי הבלגים לשלוט על מרבית האוכלוסייה. הבלגים קיבעו בתעודת הזהות את ההבחנה האתנית, הגדילו את הפערים וקיבעו אותם בכך שלמעשה מנעו את האפשרות לנוע בין מעמדות.
ב-1962 קיבלה רואנדה עצמאות. ביוצאם, ניסו הבלגים להחיל משטר דמוקרטי, בידיעה כי בני ההוטו (הרוב) יעלו לשלטון, מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות האפשריות של המהלך שישנה את יחסי הכוחות באופן פתאומי. עד לשנות ה-90 רווחו מעשי "סגירת חשבונות" שבעקבותיהם ברחו חלק מהטוטסי למדינות שכנות, טנזניה ואוגנדה, שם קיבלו מקלט והתארגנו לקבוצות מורדים שכונו – RDF (החזית הפטריוטית של רואנדה); הם נכנסו לרואנדה שוב ב-1990 במטרה לתפוס את השלטון והחלה מלחמת אזרחים שנמשכה ארבע שנים וקיבלה ב-1994 ממדים של רצח עם.
בזמן רצח העם, טבחו בני ההוטו בבני הטוטסי ובבני הוטו מתונים, שסירבו להשתתף ברציחות. ברצח השתתפו בני כל המעמדות והמקצועות; כמרים רצחו מאמינים, רופאים רצחו מטופלים, שכנים רצחו את שכניהם גם אם לפני כן היו עמם ביחסים קרובים.
שגיאה, לא טעות
סיפור מעורבותה של צרפת סבוך ורגיש. צרפת קיימה קשרים קרובים עם בני ההוטו, שהיו אמונים על שמירת התרבות הפרנקופונית והפצתה. זאת בשונה מבני הטוטסי, שקיבלו מקלט באוגנדה והושפעו מהתרבות האנגלופונית. לפי הסברה הנוכחית בקרב היסטוריונים, המאבק על השליטה התרבותית והרצון להפיץ את השפה הצרפתית חברו לצורך האסטרטגי בכוח באפריקה. מיקומה הגיאוגרפי של רואנדה ובעיקר הקרבה לקונגו הפכו אותה לנכס חשוב.
צרפת סיפקה לצבא ההוטו נשק ואימנה את לוחמיו לפני רצח העם. קשר דיפלומטי קרוב נשמר גם במהלך רצח העם. לקראת יולי 1994 שלחה צרפת כוח מבצעי שהיה אמור לספק סיוע הומניטרי וצבאי לנפגעי רצח העם ונקרא "טורקיז". בפועל, סייע הכוח הצבאי בעיקר לבכירי משטר ההוטו שהיו אחראים לרצח העם לברוח לזאיר (היום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). יתרה מזאת, מאז 2006 מטופלות בצרפת תלונות אונס נגד החיילים, שהגישו נשות טוטסי. המשפט עדיין מתעכב.
אמריק ז'יבור ופרנסואה גרנה, הפעילים באגודה "הלילה הרואנדי" מאמתים את התרשמותי שהמשפט הנוכחי זוכה לחשיפה מועטה בתקשורת הצרפתית ולרוב תפקידה של צרפת אינו מוזכר: "יש לנו חברה שעובדת ברשת הטלוויזיה הגדולה של צרפת והיא סיפרה שאסור לומר בכתבות את המלה 'רואנדה' ואת המלה 'צרפת' באותו משפט". גרנה, שכתב את הספר "החרב והמצ'טה: קצינים צרפתים ורצח העם הטוטסי" שראה אור לאחרונה, מספר: "בעקבות התחקיר שעשיתי אני משוכנע שהיו צריכים להעמיד לדין כמה קצינים בכירים לשעבר בצבא צרפת, שיש להם אחריות ישירה, לא רק עקיפה, למה שקרה ברואנדה".
כוחות אמריקאים מספקים מים לפליטים מרואנדה, אוגוסט 1994
ב-1998 בעקבות סדרת כתבות נוקבות שפרסם העיתונאי פטריק דה סנט-אקזופרי בעיתון "לה פיגארו" נכתב דו"ח פרלמנטרי ארוך על מעורבותה של צרפת ברצח העם ברואנדה, אך למרות המסקנות הקשות איש לא הועמד לדין. ב-2008 מצאה ועדת חקירה רואנדית שצרפת העניקה סיוע פוליטי, צבאי, דיפלומטי ולוגיסטי למבצעי הטבח וקראה להעמיד לדין בכירים צרפתיים. ב-2010 התנצל סרקוזי במסיבת עיתונאים בפני נשיא רואנדה פול קגאמה. ואולם, סרקוזי דיבר על "שגיאות" חמורות שנעשו ולא על "טעויות" (בצרפתית יש הבדל סמנטי בין המלה erreur המסמלת שגיאה לא מכוונת לבין המלהfaute המסמלת טעות רצינית שיש לקחת עליה אחריות). ומה דעתם של פרנסואה ואמריק על המשפט הנוכחי? "חשוב לזוג גוטייה ולקורבנות שסימביקנגוואה יעמוד לדין. אבל זה לא מספיק".
קורבן מקסים שלי
חוזרים לאולם הדיונים. למתורגמן מרואנדה נוסף תגבור בדמות מתורגמן מקומי. הקשיים הטכניים עדיין לא נפתרו לגמרי. היגירו מתקשה להתמודד עם השאלות של הסניגורים. בעל כורחו ומתוך רצונו לתרום להרשעתו של פסקל סימבינקגאווה, שמביתו ברח "מבלי לומר להתראות ותודה" לאחר שעובדי הבית הבהירו לו שחייו בסכנה, הוא משתף פעולה. אך כאשר הוא נשאל בגין איזו מחלה לא יכול היה להגיע להעיד בצרפת, היגירו מאבד את סבלנותו. כך גם כאשר מעומתת גרסתו הנוכחית באשר לשעה המדויקת ביום שבו הגיע לפני 20 שנה לביתו של סימביקנגאווה, או באשר לתיאור מיקומו של מצבור ענק של נשק בבית, שאליו נחשף בעת שהייתו שם, עם גרסתו מ-2001 לבית המשפט הבינלאומי שהוקם בטנזניה (TPIR).
חואן בוג'ינו, פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי מאגודת "עקבות" ((Traces המספקת תמיכה נפשית לנפגעי אלימות פוליטית בצרפת, מסביר כי בניגוד לתפיסה המקובלת, עדות משפטית אינה פעולה משחררת או תרפויטית. "הצדק שמייצר המשפט, אם הוא אכן מביא לצדק, יש בו רכיב תרפויטי, אבל העדות המשפטית היא הבטחה שלא מתקיימת. כמעט אף פעם היא לא מייצרת את התיקון המיוחל. המפגשים הטיפוליים שלי מלמדים שלאחר מתן העדות העדים נותרים בתחושות קשות של ריק ובדידות. השפה המשפטית המתנגשת עם העיסוק האובססיבי של העד בשאלה האם מאמינים לו. המפגש בין הצדק הכללי לבין העיבוד הפרטי של החוויה טומנים בחובם סכנה, ניצול ואלימות".
בוג'ינו יוצר חיבור מעניין במיוחד בין המשפט של פסקל סימבינקגוואה לבין השאלה השנויה במחלוקת באשר לתפקידה של צרפת ברצח העם. לדבריו: "הצרפתים לא מעוניינים להתבונן בחלק שנטלו במה שארע ברואנדה. הסיפור הזה מוזנח ונותר לא מטופל. במקום זה, מה שנחשף בתקשורת הוא הפשעים וסיפורי הזוועה. אלה מייצרים פסינציה ולכן מושכים ומעוררים רגשות. זה סוג של ניצול כי משתמשים כך בסיפורים הפרטיים של הקורבנות לצורך השלכה והזדהות. זה קורה גם כאשר מבצעים אידיאליזציה של הקורבן, למשל אפילו כשמכנים אותו 'לוחם חופש'. במובן מסוים זה גם מה שהתקשורת עושה לזוג גוטייה. הופכים אותם לגיבורים ומוקסמים מהם. קל יותר להתפעל מהם מאשר להסתכל על התמונה הפוליטית הלא מחמיאה שהם חושפים. תיאור הסבל האישי אמנם מושך תשומת לב, אבל למעשה הוא בא במקום השיח הפוליטי ושאלת המעורבות והאחריות".
מעט מדי, מאוחר מדי
תשעה ימים לאחר מכן, ביום שישי, 14 במרץ, כולנו נאספים במבואת הכניסה של בית המשפט בהמתנה דרוכה לפסק הדין. ליד המדרגות דפרוזה גוטייה מספרת שהיא מרוצה: "אמנם האחריות של צרפת לא אוזכרה במהלך המשפט, אבל התובע הכללי דיבר ביום הראשון על נוכחות הצבא הצרפתי ברואנדה ומבחינתי זה כבר משהו". פרנסואה ואמריק פחות אופטימיים. הם מספרים שהפגנה של ארגונם מול בית המשפט בדרישה שצרפת תיקח אחריות על חלקה בטבח – נקטעה כבר בתחילתה. "על אף שרק אתמול קיבלנו אישור מהמשטרה להפגין, מיד איך שהתחלנו להיעמד והוצאנו כרזות, כיתרו אותנו השוטרים במעגל", מספר אמריק. "הם ניסו להזיז אותנו בכוח לאזור אחר. אבל מה הטעם לקיים הפגנה כזאת לא מול בית המשפט?" פרנסואה לא מופתע: "הנה שוב חסמו לציבור את הראות. זה בדיוק אותו ההיגיון שמוביל את הרשויות להעלים את הסיפור הזה. אין כאן שום מקריות".
חבר המושבעים מתדיין ומתייעץ במשך 12 שעות. רק ב-22:00 בלילה ניתן פסק-הדין. על פסקל סימביקנגוואה נגזרות 25 שנות מאסר. "לו צרפת לא היתה מעכבת את המשפט הזה כל כך, מתוך פחד לפתוח ולחשוף שאלות הקשורות לאחריות שלה, היו עדויות שהיו מאפשרות להטיל עליו מאסר עולם", מסביר אמריק. בכל זאת הוא לא לגמרי מאוכזב. אמנם מעט מדי, מאוחר מדי – אך הצדק נעשה.
חיילים צרפתים בשדה התעופה ברואנדה
צרפת היא כמובן היא לא המדינה היחידה בעולם שמקיימת יחסים ומעניקה סיוע למשטרים רצחניים ומעניקה להם סיוע, תוך העלמת עין מפשעים ותוך שיתוף פעולה חלקי. ניקח לדוגמה מדינה מזרח-תיכונית קטנה בשם ישראל ויחסיה עם אריתריאה, דיקטטורה שלפי ארגון "אמנסטי" מתקיימות בה הפרות חמורות של זכויות אדם: רדיפות על רקע דתי ופוליטי, העלמה בפועל של אזרחים ושימוש בעינויים מצד השלטון ובחסותו. כל זאת לא מונע מישראל לקיים אתה קשרים דיפלומטיים וצבאיים מצד אחד ולהקשות ללא הרף על חייהם של הפליטים שבורחים ממנה ולא לספק להם מעמד של מבקשי מקלט ופליטים, מצד שני.
אך מדמוקרטיה מבוססת כמו צרפת, שזכויות האזרח הן לחם חוקה, מצופה ליותר. האם עצם החשיפה למידע שנחשף במשפט תאפשר לצרפת להתקדם מעבר לסיפורי הזוועה האישיים ולדון מחדש בשאלות הנוגעות לתפקידה ברצח העם? לאחר ששת השבועות הארוכים שבהם עקבתי אחר המשפט אפשר לומר שלא נראה כי זה הכיוון. המשפט הנוכחי, שיכול היה לשמש נקודת פתיחה לדיון מעמיק באחריותה של צרפת בפרט וביחסי אירופה והקולוניות שלה לשעבר בכלל, נותר סיפורו האישי של פסקל סימביקנגוואה, שהיה שותף לאחד הפשעים המחרידים בהיסטוריה של המאה ה-20, וסיפורם העצוב של הקורבנות.
השאלות הנוגעות לאחריותה של צרפת ימשיכו אפוא להמתין עד שמישהו ירים את הכפפה שזורקים הארגונים החברתיים או יטואטאו גם הן אל מאחורי הקלעים של ההיסטוריה של המערב.