ביום שבת 18 נובמבר 2006, התריעו כוחות צה״ל בפני מוחמד אל-בארוד שבתוך 30 דקות ביתו יופצץ. אל-בארוד, מפקד בכיר בוועדות ההתנגדות העממית ברצועת עזה, בחר שלא להרחיק אזרחים מהמקום לקראת התקיפה, אלא להיפך: הוא קרא לכל שכניו להתקבץ על גג ביתו בבית לאהיה, בתקווה שבכך תימנע המתקפה המיועדת. ההיענות היתה מיידית. בתוך זמן קצר התאספו מאות אזרחים מסביב ועל גג ביתו ובכך התנדבו לשמש כמגינים אנושיים למבנה שצה"ל הגדיר אותו כמטרה צבאית. בעקבות התקבצות האזרחים, צה״ל ביטל את התקיפה.
אחרי המקרה, הוציא ארגון HRW (Human Rights Watch), אחד מארגוני זכויות האדם החשובים בעולם, הודעת גינוי נגד קריאתו של אל-בארוד לאזרחים לסכן את חייהם כמגנים אנושיים. הודגש כי הקריאה מנוגדת לחוק הבינלאומי ולא יכולה להיות לה כל הצדקה. באותה הודעה, התבקש צה״ל להסביר מדוע סומן ביתו של אל-בארוד כמטרה צבאית. צה״ל סרב להגיב.
בהיעדר תגובה עניינית מצד צה״ל, החל להיווצר ספק בעניין חוקיות הפעולה עצמה. העמדה שלפיה הצד הפלסטיני הפר בבירור את החוק הבינלאומי, בעוד שצה״ל פעל באופן מושלם לפיו – הלכה ונסדקה. אמנם צה״ל התריע מראש על תקיפת יעד צבאי, כנדרש, ואף נמנע מלהוציא אותה לפועל מחשש לפגיעה באזרחים, אולם סירובו של צה״ל להצדיק את יעד התקיפה, יצר כדור שלג מתגלגל שהפך את הסיפור על פיו. מהתמקדות בעוול החוקי והמוסרי של סיכון חיי אזרחים לצורך הגנה על מטרה צבאית, עבר העיסוק המרכזי לשאלה האם מלכתחילה הפעולה המיועדת של צה״ל היתה חוקית.
בתוך כמה שבועות פרסם HRW הודעת התנצלות. ״על בסיס הראיות הקיימות״, נאמר בה, ״אי אפשר לאפיין את התקיפה המתוכננת של צה״ל כפעולה מלחמתית״. בהתאם לעדויות שמסרו הפלסטינים, וכאמור – בהיעדר תגובת צה״ל, נטען שייתכן והתקיפה המיועדת היתה פעולה מנהלתית של ממשלת ישראל כאמצעי ענישה על פעילותו של אל-בארוד בוועדות ההתנגדות העממיות. ככזו, לדבריהם, החוק הבינלאומי שאוסר על שימוש באזרחים כמגינים אנושיים למטרות צבאיות כלל אינו חל כאן.
האם תקיפת צה״ל המיועדת היתה מנוגדת לחוק הבינלאומי? כלל לא בטוח. חשוב לזכור שאותם ימים היו בשלהי מבצע ״גשמי קיץ״, כאשר ישובי הדרום היו נתונים למתקפה חסרת תקדים של טילים ורקטות מרצועת עזה. כוחות קרקעיים של צה״ל פעלו במעמקי הרצועה לצורך הפסקת שיגור הרקטות לעבר ישראל ואיתורו של גלעד שליט החטוף. פעולת הריסת בית תוך התראה מראש כפעילות ענישתית גרידא, בעיצומה של לחימה מסיבית, אינה סבירה. בעוד הפסקת ירי הרקטות על ישראל היא בעדיפות ראשונה, סביר יותר להניח שביתו של אל-בארוד שימש לשיגור רקטות או כמחסן נשק ותחמושת, ולכן נבחר כיעד צבאי. דווקא מתוך ההנחה הזאת, צורמת יותר שתיקתו של צה״ל אשר אינה מספקת כל הסבר ומותירה את העניין בספק.
נראה שצה"ל התייחס למקרה אל-בארוד כאל ארוע שולי שאינו ראוי לתגובה; אולם גלגולו הגיע עד לספרות המשפטית העוסקת במשפט הבינלאומי. נתקלתי בו לראשונה במהלך המחקר שביצעתי במסגרת עבודת התזה שלי במשפטים, שעוסקת במעמד המשפטי של אזרחים המתנדבים לשמש כמגינים אנושיים. בכל המאמרים שבהם מצאתי שהמקרה מוזכר, בולטת היעדרותה של העמדה הישראלית. רגע לפני שהצטרפתי למקהלת העולם-הוא-אנטישמי, הבנתי שבהיעדר תגובה מצה״ל אין למעשה כל אפשרות לאזן את התמונה.
החלטתי לקחת את מקרה אל-בארוד כמקרה בוחן בעבודת התזה שלי, ולהציג לראשונה במחקר המשפטי הבינלאומי את צידוקיו החוקיים של צה״ל לתקיפה המיועדת. אם צה״ל יסכים לתת את גרסתו לנסיבות המקרה, ייתכן שהספק סביב חוקיות התקיפה עצמה יוסר והניתוח המשפטי יוכל להתמקד במעמדם המשפטי של האזרחים שבחרו לסכן את חייהם לצורך הגנה על מטרה צבאית. שכן, קיים הבדל מוסרי וחוקי בין ניצול מעמד אזרחי כדי למנוע תקיפת מבנה שמשמש לשיגור קסאמים או כמעבדת נפץ, לבין הגנה על בית אזרחי שמותקף באופן לא חוקי כאמצעי ענישה בלבד.
נחושה ואופטימית פניתי למדור פניות הציבור בדובר צה״ל. הצגתי את עצמי כסטודנטית לתואר שני במשפטים בבית הספר לכלכלה בלונדון, פירטתי את נושא המחקר שלי ואת המקרה המתואר וביקשתי את תגובתו של דובר צה״ל לארבע שאלות רלוונטיות שניסחתי בקפידה. לא קיבלתי תשובה. בהיעדר תגובה, התקשרתי למדור הרלוונטי והסברתי בנימוס את חשיבות העניין. התבקשתי לשלוח שנית את הפנייה המנוסחת בכתב, באי-מייל. הפנייה נשלחה שנית וכעבור כמה ימים וכמה טלפונים נוספים, נעניתי בבקשה שאמלא ״טופס פניית חוקרים״. השקעתי כמה שעות למילוי הטופס המפורט עם פרטי הצעת המחקר שלי, כולל חלק שבו התבקשתי לציין ״השלכות ויישומים אפשריים לצה"ל״. ליתר ביטחון, במסגרת פירוט הרקע המקצועי, ציינתי גם את השירות הצבאי שלי כחובשת קרבית, יחד עם שירות המילואים. שחלילה לא אתויג כעוכרת ישראל.
דימוי: ליוי וינטר
כעבור שבועיים זכיתי לתגובה לקונית מצד דובר צה״ל: ״מצ"ב דו"ח שנה ל'עמוד ענן' אשר דן בין היתר בשימוש במגן אנושי ע"י חמאס״. מדובר בדו״ח מחורר שמפרט את עוולותיו המתמשכות של ארגון החמאס. אני מניחה שהוא נבחר להישלח אלי בשל פסקה שמציינת כי החמאס נוהג להורות לאזרחים להישאר בבתיהם למרות אזהרות צה״ל מפני תקיפה.
זה מידע מטריד בהחלט, שלצערי אין לי מה לעשות אתו. אזרח שמקבל הוראה להישאר בביתו הוא לא אזרח שמתנדב לשמש כמגן אנושי. הדו״ח, על 16 עמודיו, חסר כל רלוונטיות לנושא המחקר שלי ואין בו אף לא בדל של התייחסות לאף אחת מהשאלות הספציפיות שהפניתי לדובר צה״ל. אין מלה אחת על אזרחים שמתנדבים לשמש כמגינים אנושיים למטרות צבאיות, ואף לא רמיזה למקרה אל-בארוד, או למקרים דומים.
תליתי את יהבי באיש הקשר שאליו הופניתי באותו האי-מייל, אלוף משנה האחראי על אתר מורשת המודיעין. כפי שציפיתי, שיחת החוץ מלונדון היתה לשווא. הוא הבהיר לי שאין לו מידע רלוונטי עבורי, התקשה להבין מדוע הופניתי אליו וציין שזהו מתפקידו של דובר צה״ל לספק לי את המידע הזה. שבתי אל האי-מייל שנשלח אלי בתקווה למצוא רמזים לכך שאולי הדו״ח נשלח רק כתגובה זמנית עד שינוסחו התשובות הרלוונטיות לשאלותי. למרבה הצער, האי-מייל נחתם במלים: ״נשמח לעמוד לרשותך בעתיד״. הו, הלוואי והייתם עומדים לרשותי כבר כעת.
אני מתקשה להבין האם סירוב דובר צה״ל להעניק תגובה עניינית לשאלותי נובע מרשלנות ומחסור בכוח אדם, או מקושי פרקטי להצדיק את פעילותו המיועדת של צה״ל במקרה אל-בארוד. אני נוטה להאמין לאפשרות הראשונה, שכן גם השאלות הכלליות שלא עסקו ישירות במקרה זה לא זכו כלל להתייחסות. אין לי מושג כמה מאמץ דרוש כדי להתייחס עניינית לנקודות שהיעלתי, אך מובן שמאמץ סביר הוא השקעה נבונה לטובת הצדקת פעולות צה״ל בזירת המחקר המשפטי הבינלאומי.
הייתי שמחה אם אגף דובר צה״ל היה קורא את כל אותם מאמרים שפורסמו בכתבי עת משפטיים ברחבי העולם ומבחין כיצד נאלצו להסיק ששתיקתו של צה״ל היא הודאתו בפעילות לא חוקית. אולי אז היה מבין שחוקרים ישראלים באוניברסיטאות בחו״ל הם יתרון שצה״ל צריך לדעת לאמץ, במקום לנפנף בכסתו״ח. הרי התזה שלי תיכתב בין כה וכה; אלא שבהיעדר תגובה עניינית מדובר צה״ל, היא תהיה רק עוד אחת משרשרת המאמרים המשפטיים שמחזקים את הנראטיב החד-צדדי נגד ישראל. יום אחד ייתקלו בה גורמים בצה״ל ויצקצקו גם הם בלשונם. הם בטח יגידו לעצמם שהעולם הוא אנטישמי.
*
לאחר בקשות חוזרות ונשנות להגיב לכתבה זו הגיעה עוד תגובה אחת, כנראה אחרונה, מדובר צה"ל. ואלה דברי הפרידה:
