כשמג'ד כיאל ראה, מהצד השני של מעבר הגבול בירדן, משהו שנראה לו כמו 15 אנשי ביטחון משוטטים, קצת חסרי מנוחה, מביטים בבאים, הוא כבר הבין לבד למה לצפות. הוא לקח אוויר, חצה את המעבר, הגיש את הדרכון, נשלח להחתים אותו, וכשהפקיד חייך אליו ואמר "חכה בבקשה", כיאל פשוט עמד וחיכה.
"ואז באו החבר'ה מהשב"כ", הוא מספר בסלון ביתו, אתמול, ביום חמישי, שעות ספורות אחרי ששוחרר ממעצר, "'שלום, תיכנס לחדר', חיפוש גופני, הראו לי צו מעצר עם שמי ואמרו שאני עצור. אמרתי או-קיי. הם עשו חיפוש גם על אמא שלי, ושחררו אותה. אותי הביאו מהגבול למרכז המשטרה פה, איפה שחקרו אותי חמישה ימים. כל הדרך נסעתי עם מסיכה כזאת, כמו של שודדי בנקים, רק שלהם יש חורים לעיניים ולפה, ולי היה חור רק לפה. ככה, בעיניים מכוסות, הביאו אותי לעיר שלי, לחיפה".
למה בעיניים מכוסות?
"תשמעי, אני פלסטיני. אני לא שואל על כל דבר למה. מבחינתי הכל רגיל. שואלים אותי פה עכשיו מכל העולם: יש חלון בתא מעצר? אין, אבל זה רגיל. יש מיטה? אין מיטה. גם זה רגיל. יצאת לטיול בזמן המעצר? לא. חמישה ימים לא ראיתי שמש או אוויר פתוח, אבל זה רגיל. לזה אנחנו אפילו לא מתייחסים".
כשלא נתנו לך לראות עורך דין או להיות בקשר עם בני המשפחה, חששת שאתה הולך להיעלם לחודשים?
"לא חששתי שחודשים אף אחד לא ידע, כי יש לי הרבה חברים וידעתי שיפעלו בשבילי וש'עדאלה' שם ושזה לא יעבור בשקט, אבל הכנתי את עצמי שאני לא יוצא בקרוב. כשאמרו לי שהחשד זה מגע עם סוכן זר אמרתי – או-קיי, זה מסע ארוך. אני הולך לשבת פה הרבה זמן".
ואז זה נגמר. הפרשה הביטחונית החמורה – אותו ביטוי חביב על המערכת הביטחונית והתקשורת – התפוצצה בשנייה, כפי שהתחילה. חמישה ימים ישב כיאל במעצר, נאסר עליו לפגוש עו"ד, צו איסור פרסום הוטל על הפרשה ועל עצם קיום הצו. הרשת השתוללה בימים האלה, עיתונים בחו"ל פרסמו את דבר המעצר, הסטייט דיפרטמנט האמריקאי הגיש שאילתה, כולם ידעו שעיתונאי צעיר מחיפה עצור אצל השב"כ בגלל ביקור בביירות, והתקשורת בארץ החרישה.
כשהלחץ להסיר את איסור הפרסום בארץ גבר, נשלח כיאל לדבריו לבדיקת פוליגרף, אותה עבר ונמצא דובר אמת. אתמול בצהריים הוסר צו איסור הפרסום, ולמרבה ההפתעה שוחרר כיאל מיד לאחר מכן ונשלח למעצר בית בן חמישה ימים. נאסר עליו לגלוש באינטרנט במשך 21 יום וליצור קשר עם "המעורבים בפרשה". בעוד שבוע יתקיים דיון נוסף בעניינו. ייתכן שיוגש נגדו כתב אישום בגלל יציאה לא חוקית מהארץ (ביקור במדינת אויב בעזרת תעודת מעבר פלסטינית שהונפקה לו), וייתכן שאיכשהו תימשך החקירה בנוגע ל"מגע עם סוכן זר", אבל כרגע נראה שהיא הגיעה למבוי סתום.
קבלו את צ'ה גווארה
מאתמול בצהריים הוא נמצא בביתו, עשרות חברים ומכרים עולים אליו לרגל, מחבקים ונרגשים, כלי התקשורת רבים – מהארץ ומהעולם – מגיעים לקחת את גרסתו, הוריו מתראיינים בכל מקום. קשה להבין למה היה צריך השב"כ את החגיגה הזאת. "הפכו אותו לצ'ה גווארה", הפטיר עיתונאי שיצא מראיון עם כיאל.
כיאל שמח להתראיין. הוא לא הסתיר את ביקורו בביירות, אלא העלה סטטוס בפייסבוק ברגע שהגיע לשם, עדכן במשך 20 ימי שהותו שם, ופרסם טקסט שלו על הביקור. ההזדמנות להסביר עכשיו את מטרות נסיעתו היא הישג מבחינתו, גם אם הוא אינו מגדיר זאת כך, ובצדק: כמה פעמים זוכה פלסטיני אזרח ישראל, פעיל חברתי ופוליטי, לשטוח את אמונותיו בפריים-טיים? כמה פעמים שומעת אוזן ישראלית יהודית את המלים "אני פלסטיני" בעברית צחה, בהתרסה, כחלק מהדיבור על "מרחב ערבי תרבותי ופוליטי", שערבים מישראל מרגישים חלק ממנו?
כיאל, בן 23, נולד וגדל בחיפה, למד ב"נזירות נצרת", עבר לירושלים כדי לעשות תואר ראשון בפילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית, וחזר לבית הוריו, בו גר גם אחיו היחיד, בן 18. הוא עדיין לא השלים את התואר. הוא עובד בארגון זכויות האדם עדאלה, במחלקת מדיה, אינטרנט וכמתרגם מסמכים. בין היתר הוא עורך את אתר האינטרנט של הארגון. הוא היה חבר מערכת בעיתון האינטרנט בערבית "קדיתא", שעורך עלא חליחל, ובשנתיים האחרונות הוא כותב – לא בשכר – במוסף "ספיר על ערבי" (השגריר הערבי) החדש של העיתון "א-ספיר" היומי שיוצא בביירות ומופץ ברחבי העולם הערבי.
בנוסף הוא פעיל בנושאים רבים, כמו המאבק נגד תוכנית פראוור ליישוב הבדואים בנגב ("גם אם זה יהפוך לחוק שמותר להרוס 40 כפרים, אני אתנגד לחוק הזה בכל דרך", הוא אומר). הוא נעצר בעבר כארבע פעמים, לראשונה כשהיה בן 13 והפגין נגד הריסת בתים. בנובמבר 2011 נעצר לשעות ספורות על ארגון משט לעזה, שלא השלים את יעודו ועורר הרבה פחות רעש מהמרמרה. כל המעצרים היו משטרתיים וקצרים. זו הפעם הראשונה שהוא נחקר בשב"כ.
"הזמינו אותי לביירות לכנס של 40 שנה ל'א-ספיר'", הוא מספר, "הרעיון המרכזי של הכנס היה להתבונן קדימה אל 40 השנים הבאות. הוצאנו גיליון מיוחד, שהתאריך עליו הוא 2054, בניסיון לבחון סוגיות שבדרך כלל אנחנו כותבים עליהן, ולהסתכל עליהן אחרי 40 שנה נוספות. היו חברים מתימן, מעיראק, מתוניסיה, מרוקו, מכל מדינות ערב. אני כתבתי מכתב לאהובה שהתנקשו בחייה. רצחו אותה על רקע המלחמה האזרחית בין הפליטים שחזרו, לערבים והיהודים שגרו פה. דמיינתי מצב היפוטתי של חזרת הפליטים, שיכול ליצור גם מלחמת אזרחים, שהצדדים יתערבבו בה.
"קחי למשל את ואדי ניסנס. 80 אחוזים מהאנשים שם חיים בבתי עמידר והעירייה, שהם נכסי נפקדים של אנשים אחרים. ויום אחד, אם יחזרו האנשים האלה, הם ידרשו משהו מאנשים שחיים 70 או 80 או 90 שנה בבתים האלה. זה ייצור קונפליקטים בין יהודים לערבים, בין ערבים לערבים, ייצור מעמדות חדשים, קבוצות חדשות".
אתה כותב שם קבוע?
"כן. המוסף בוחן סוגיות סוציולוגיות של חברות ערביות בכל מיני מקומות בעולם, ומכל מדינה יש כותב אחד".
ואחד מישראל?
"מפלסטין. שזה אני".
אתה מייצג גם את עזה, הגדה, מזרח ירושלים?
"לפעמים מביאים משם טקסטים, אבל בגדול זה אני".
זה נשמע די הגיוני שתיסע, ויש אפשרות חוקית לצאת. למה לא ביקשת אישור?
"אני יודע שיש יוצאים מן הכלל שמותר להם לצאת, אנשי דת, נסיבות שבהן בג"ץ ומשרד הפנים נתנו אישור, הרבה מקרים. אני לא ביקשתי. קודם כל מעשית, אם אבקש רוב הסיכויים שלא אקבל. העניין השני והמהותי הוא שיש פה עמדה פוליטית של השלטונות, שהם יבדקו למי אני הולך ומה אני הולך לומר שם, ועל סמך זה יחליטו אם כן או לא. אבל הזכות שלי לגשת למקום הזה היא זכות אדם יסודית שלא תלויה בהחלטות פוליטיות של אנשים".
איזו זכות?
"אני מדבר על המרחב הערבי – יש לי זכות כאדם להיות בקשר עם המרחב הטבעי שלי והיצירה התרבותית והעיתונאית והאינטלקטואלית. זו השייכות שלנו. בלתי אפשרי למנוע מערבים להיות בקשר עם המרחב הזה".
למה לישראל אין זכות לקבוע לאזרחיה לא לצאת למדינות שמוגדרות כמדינות אויב?
"השאלה היא איפה נקודת המוצא. את שואלת את זה כאילו המצב של ישראל הוא מצב טבעי, הקשר עם מדינות ערב, היותן אויב, הוא טבעי. לא טבעי? את אומרת, ריאלי. או-קיי. אבל יש פה מצב פוליטי שאנחנו לא מסכימים אתו ושואפים לשנות אותו. ישראל יכולה לקבוע הרבה דברים, שזכותי וחובתי המוסרית להתנגד ולמנוע אותם. יש קונפליקט בין הפלסטינים ומדינת ישראל, ופה יש ניסיון להטיל מגבלות ופקודות מפלות וגזעניות כלפי".
זה דווקא לא מפלה לשם שינוי. גם לי אסור לנסוע.
"דברים כאלה אמרו לי גם בשב"כ: 'למה ליהודי אסור ולך מותר'. אלה דברים ששואלים כשאתה לא מצליח לתפוש ולהבין ולהכיר בייחודיות שלי כזהות. אני לא אזרח נקודה. אני אזרח ששייך למיעוט, יליד. אנחנו לא אותו דבר. לך יש זהות לאומית לגיטימית עם ייחודיות, אבל לי יש את שלי, ואת חייבת להבין. יש גם יהודים שמגיע להם לנסוע לביירות ולהיות חלק מהמרחב הזה מבחינתי. זהות זה לא בדם, בגזע, אלא בעשייה, איך אתה קשור להיסטוריה הזאת, לעמדה הזאת. של מי שמרגיש מקופח תחת שלטון של קולוניאליזם גזעני, שחי במדינה שהיא של גזע אחד, עם אחד, וכל השאר אזרחים סוג ב'. זו מדינה של יהודים. הבעיה הפלסטינית היא לא של דתות ולא של גזעים ולא של דת – היא עמדה הומאנית של איך אתה רואה את המקום הזה. מבחינתי זה מרחב דמוקרטי שצריכים לחיות בו כולם כחילונים".
"זה מה ששיגע את השב"כ כנראה", צוחק הסופר והעיתונאי עלא חליחל שבא לבקר את כיאל ערב השחרור, "הוא צעיר, אמיץ, והוא חלק מדור שלא פוחד. אז יעצרו אותם, לא איכפת להם. הם לא חלק מהמשחק. המשחק שלהם מתרחש בכלל במגרש אחר, התקשורת והתרבות שלהם לא כאן. זה היה ניסיון להפחיד בדבר שהכי פחות מפחיד אותו".
על הגג של בית משפחת כיאל, שצופה על מפרץ חיפה, מספרים שלפחות ארבעה אנשי תרבות, ביניהם נשים, נסעו בשנים האחרונות לביירות, לאירועים דומים, ואיש לא עצר אותם כשחזרו. חליחל עצמו קיבל לפני מספר שנים אישור מיוחד מבג"ץ לנסוע לבירת לבנון לאירוע ספרותי חשוב, אולם נתקע באירופה בענן האבק האיסלנדי, ועד היום לא הגיע לשם.
משלים מניין
הבית של משפחת כיאל, ברחוב הגיבורים בשכונת חליסה, נמצא בקומה העליונה של "בית הנג'אדה", בית ועד השכונות הערביות המזרחיות. בבניין הזה, שאיפשר תצפית ושליטה על כל האזור, התחולל אחד הקרבות המפורסמים במלחמה שתושביו קוראים לה רק "48'", והוא היה האחרון שנפל ונכבש בידי כוחות ההגנה. מעל הפתח שלו יש שלט לבן: "בית כנסת שערי תורה".
גרים פה יהודים?
כיאל: "לא, רק הבית כנסת".
ואיך זה עובד?
"אני משלים מניין לפעמים. אני בן אדם בכלל לא דתי, אבל אם מבקשים מה זה מפריע לי".
דיברנו הרבה על ישראל. איך התייחסו אליך בביירות?
"לא התייחסו אלי כמי שמגיע מישראל, אלא כפלסטיני".
שגר בחיפה.
"כן"
עם שכנים ישראלים ותעודת זהות ישראלית
"לא התייחסו לזה, לא שאלו".
אין הבדל מבחינתם בין פלסטיני מעזה לפלסטיני מחיפה?
"לא הייתי תוריסט עם מצלמה, שהולך ומצלם אנשים בכביש ומושך תשומת לב. הייתי במקום מוכר עם אנשים מוכרים, היה אתי המסמך הפלסטיני הזה, תעודת מעבר חד פעמית, כדי להיכנס מירדן לביירות. זה נכון שיש משהו שמדאיג אנשים – 'אתה חי בישראל? יש לך תעודת זהות?' אבל אתה מסביר לאנשים, והיום כבר יותר מודעים למה שקורה פה, מה זה ערבים בישראל. רוב האנשים יצאו מהסטריאוטיפ שאלו בוגדים. גם בעולם הערבי מבינים שיש מצב של אזרחות, מצב פוליטי שהערבים נקלעו אליו, מצב של חיים משותפים בישראל".
הם סקרנים?
"מאוד. שואלים איך החיים, איך היחסים".
היית זהיר שם?
"ועוד איך. הדבר היחיד שהפחיד אותי בחקירה היה החשד של מגע עם סוכן זר, שלא היה ולא נברא. הייתי מאוד זהיר, חושב על כל 'שלום שלום', ניסיתי לא להתקרב למקומות שעלולים להצטייר בעייתיים, כמו רובע הדאחייה בביירות, או לדרום לבנון, למרות שהייתי מאוד סקרן לראות את ישראל מהצד השני של הגבול. אתה כל הזמן צריך לחשוב למי להגיד שלום ולמי לא. אתה מודע לזה שכל פעולה שתעשה יכולה להיתפש אחר כך כפשע".
מה חשבת שהסיכויים שלך להיעצר כשתחזור?
"בערך 50-50".
היתה אלימות בחקירה?
"לא, ובטח לא יחסית למה שאני מכיר מחקירות של פלסטינים בגדה".
מה לדעתך היתה המטרה?
"אולי להרתיע?"
וזה ירתיע אותך ממעשים דומים?
"לא. זה מה שישראל מנסה לעשות עשרות שנים, אלימות כדי להרתיע – והיא לא מבינה שזה לא עובד".