מי כאן אחראית על סידור המשמרות? איזה מין שבוע קיבלתי לסכם? אם הייתי מקבלת את השבוע הבא, הייתי יכולה כבר לכתוב על שואה ועל גבורה; לו הייתי מקבלת את השבוע שעבר, הייתי מסבירה למה לא עוד סדר פסח, לא במתכונתו הנוכחית, בכל אופן. אבל השבוע הזה הוא שבוע מוזר, שבוע של טמפרמנטים משתנים, כמו מקצבים שבוקעים מאורגנית של קסיו כשהיא נופלת לידיה של ילדה חקרנית.
כן, גם אורגנית של קסיו היתה בבית שבו בילינו את חופשת הפסח. רכובים על הנס הגלוי של חילופי בתים, הגענו לכמה ימים בגן עדן. במושב אי שם לא רחוק מכאן חיכה לנו בית נעים ולא ראוותני, בית שכל פינה בו עשויה בתשומת לב ובטעם, בית מואר ומכיל, שלא מפיל עליך חיתתו פן תשבור, תזיז או תקלקל. בקבוק היין שעל השיש היה מלא בשמן זית שהכין מישהו במו ידיו האוהבות, האבטיח במקרר הגיע עם החברים מחצבה, והספרים – את מחציתם קראתי ואת המחצית האחרת התכוונתי לקרוא. כזה מין בית.
האלכימיה של חילופי בתים קוסמת לנו: נסיעה שאין צורך לארוז לכבודה שום דבר חוץ מבגדים, כי הכל יש שם, ומוזר ונחמד להתבשם למשך כמה ימים בריח השמפו של בעלי הבית החוקיים. גם אנחנו, כמו גבי אנד דבי, משנים את מיקומנו במרחב מבלי לשלם על כך את מסי המעבר המקובלים. כשאנחנו נוסעים בחופש לבית בכפר, אנחנו נוסעים רחוק-רחוק מעצמנו ומרגישים לגמרי בבית, ואנחנו גם מרגישים עשירים (וזה עוד לפני שביקרנו בשוק של רמלה! 6 שקלים לקילו עגבניות עם טעם אמיתי ומוכח של עגבניות).
וזה נס גלוי, כשמתברר שהיֵש – ישנו, והיה שם כל הזמן, רק צריך לחלוק בו בנדיבות ובאמון. השיטה הזאת מוכיחה את חוק הכלים השלובים: בית טוב מתרוקן לפעמים מיושביו, באותו הזמן בדיוק שבו מישהו זקוק לו כדי לצאת קצת משלו.
*
על מצע של השתאות ושמחה בחלקנו, התחלנו את החופש. בדקה התברגנו לבית שלנו, פורח ונקי ומעושב כמו שהשארנו אותו בשנה שעברה, פלוס טרמפולינה וכלבה. במשך חמישה ימים לא עשינו כלום. שום דבר, אם לא סופרים את אלפי העמודים שגמענו, שתי ארוחות ביום, בישול ואכילה ושטיפת כלים וחוזר חלילה, מרתון קפיצות בטרמפולינה והקרנות חוזרות ונשנות של "צלילי המוזיקה" (כן, כולל החלק של הקריוקי עם מריה). שקענו לתוך שלווה ארוכה, עמוקה, מתגרים באומץ בסף השיעמום, ופעם אחר פעם יכולים לו.
בימים הארוכים והנוזליים של החג, לא נשמעה אף מכונית במושב כולו, והבתים הסמוכים נדמו ריקים ונעולים. הרגשנו לבד בעולם ושמחנו בעולם שבו היינו לבד. השתנינו לתוך ההוויה הכפרית, איטלקית יוונית שנות-חמישימית.
בבקרים התעוררנו לפני הילדות, כלומר הן ישנו אפילו יותר מאתנו. "בחייאת, תגמרי עם זה כבר", אמרה אחת מאתנו לילדה, אחת מהן, שקיבלה טונות של שיעורים לחופש. היה זה רגע נדיר של מחשבה קדימה."אמא", היא אמרה לי, "אני לא רוצה לגמור עם זה, אני רוצה לעשות את זה".
לא רק היא קמה והתנערה, גם העולם פטר אותנו מהתביעות והפיתויים שהוא מציג לנו. הרפינו מעצמנו, שכחנו את כל השאיפות שמכריעות אותנו במלוא כובדן. כמה מקום מתפנה כשעסוקים בצרכים הבסיסיים בלבד. כמה חלומות חלמתי. כמה חלומות זכרתי.
בלילה של ראשון, הצפרדעים התחילו לקרקר בבריכה באחוזה גבוהת החומות שמתנשאת מעבר לכביש. קיוויתי שמי שמגדל ככה צפרדעים כחיות מחמד גם מנסה מדי פעם לנשק אותן כדי לבדוק מי מהן היא בעצם נסיך. גם כלבי היישוב עייפו מההידוס היומי לצדי הכביש, והתחילו לנבוח אחד לשני, מזהירים בוודאי שעוד רגע, מחר ועוד קצת, ישובו החיים למסלולם.
ביום שני בבוקר כבר איחרתי לפגישה. בחלומי, כלומר.
במציאות עוד היה לי זמן לגמור את מחצית הספר שנותרה לי (בבית זה היה לוקח לי שבוע לפחות), אבל כשישבתי בחוץ, על הספסל המרופד, ההודים בלול השכן, מעבר למשוכת הצבר, התחילו לצרוח כמו משוגעים. השכנים התחילו לשוב לבתיהם כל אחד מחופשתו הוא, תריסים הורמו, נשמעו קולות של ארוחות וציוצים של מיקרו. מישהו דפק שטיח. חיפושית זבל התנפלה עלי מאחור, והאביר שלי הציל אותי ממנה בלי לעשות מזה עניין גדול. אז התחילו סידורי עזיבת הבית, האריזות והניקיונות המסכמים, והתחילו גם להגיע ההזמנות שאי אפשר לסרב להן – שלוש מימונות בגרסאותיהן העדתיות השונות: אחת מהצד שלו, אחת מהצד שלי, ואחת מהצד של הכיתה.
המטרונום של העולם חזר להתערב לנו בקצב הלב.
ואז שבנו הביתה, והיו גם כל המזוודות שצריך לפרוק, ואם כבר – לנצל את ההזדמנות לעשות חורף/קיץ, ארבע מכונות כביסה, למלא את הבית במצרכים, כולל פסטרמה לסנדוויצ'ים של בית הספר, לסדר את היומן ולהכין רשימת מטלות, להזמין טכנאי לכיריים, לכתוב טור למדחום, ובעיקר – לעזור לילדות להשתלט על שיעורי הבית לחופש. לא שאנחנו בעד, כתבו גם בעיתון שזה לא עוזר, אבל המיילים מבית הספר, וילדות, גם כשהן מוכשרות כל כך בלישון עד מאוחר, צריכות בכל זאת לדעת את לוח הכפל.
כנרת רוזנבלום היא יועצת ארגונית, מחברת הספר "סיפור אהבות" בהוצאת כתר, ומקימת האתר פריזאית