המייל שהגיע ביום חמישי בצהריים מההסתדרות לא ממש הפתיע. אבי ניסנקורן, יו"ר הארגון, הודיע כי ועדי העובדים ברשות השידור לא ישבשו את שידורי המונדיאל. ההודעה באה אחרי שבמהלך כל ימי חג השבועות עשה מאמץ גלעד ארדן – שר התקשורת ומי שמנסה להביא לפירוקה של רשות השידור ולפיטורי כל עובדיה – לרכוב על האיום המרומז של חלק מעובדי הרשות לשבש את השידורים. ארדן יצא מגדרו ופרסם הודעה לעיתונות שבה אמר כי הוא יפנה לארגון השידור האירופי כדי לבדוק איך אפשר לוודא שלעם בישראל יהיה כדורגל בשידור חי – כמו כל מנהיג גם הוא יודע: עם פחות לחם העם יכול להסתדר, אבל גם פחות לחם וגם בלי שעשועים? עד כאן.
אם התוכנית של ארדן לפירוקה של רשות השידור תצלח, יש סיכוי לא רע שברזיל 2014 יהיה המונדיאל האחרון שנראה בלי לשלם.
הנה סיפור אישי:
ב-2002 הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית וגרתי במעונות אידלסון בהר הצופים שבירושלים. בחדר שלנו היתה טלוויזיה עם אנטנה שקלטה רק ערוץ 1 וירדן. ב-2002 החליטה הממשלה, לראשונה, להתיר לערוץ הספורט להקים ערוץ נישה, "רק למונדיאל!" בשם "ערוץ הספורט פלוס" (אז עוד לא קראו לזה ערוץ "5 פלוס") שישדר חלק מהמשחקים שמשוחקים במקביל לאחרים, כדי שצופי הטלוויזיה יוכלו לצפות בכל המשחקים. בשביל שנוכל לצפות במשחקים ששודרו לא בערוץ הראשון נאלצנו לשוטט מבית קפה לבית קפה בבירה בחיפוש אחרי מישהו שעשה מנוי לערוץ החדש ויואיל לתת לנו לצפות בשידור, או לחילופין לצפות בשידורים בערוץ הירדני: אני חייב לומר שהשדרים שם היו מלהיבים הרבה יותר – ומי שלא ראה שידור מונדיאל בערבית ואת זעקות ה"יא סלאאאאאאאם!!!" וה"חילו! חילו! חילו!" בעת הבקעת השער לא ראה שידור אדיר מימיו.
השאר, יודע כל אוהד כדורגל וספורט, הוא היסטוריה – העברת התכנים מהערוצים הפתוחים-לכל לערוצי הכבלים, ומשם לערוצי הכבלים בתשלום ("צ'רלטון", "5 פלוס", "לייב", "גולד", ואלוהים יודע מה עוד) – הביאו לכך שמשחקיהן של קבוצות ישראליות באירופה לא משודרים כלל אם הם לא משודרים בתשלום, וששידור משחקי הנבחרת בערוץ פתוח שכל אזרחי ישראל יכולים לצפות בו (40 אחוזים מהישראלים לא מחוברים לתאגידי הכבלים או הלוויין), גם הם כבר לא דבר מובן מאליו.
דו"ח לנדס מדבר על שידורי הספורט בשתי הזדמנויות:
"בדומה לערוצים ציבוריים בעולם השידור הציבורי רשאי (הדגשה שלי, חה"ז) לשדר ארועי ספורט מקומיים ובינלאומיים מובילים", אומר הדו"ח בעמוד 48, ואז בעמוד הבא הוא מתייחס שוב לנושא:
"הוועדה ממליצה שהמשדר הציבורי יאופיין כגוף משדר בעל עוצמה בתחום החדשות והאקטואליה ויתמקד בהפקה עצמית של תכנים בתחום החדשות, האקטואליה, משדרים מיוחדים וספורט בלבד. בכל שאר התחומים הוועדה ממליצה שהמשדר הציבורי יהפוך לגוף משדר בלבד".
איך תמומן רכישת זכויות השידור לאירועי ספורט משמעותיים כמו המונדיאל ואיך ימומן ביצוע השידורים עצמם (שניהם דברים העולים הון) כשבמקביל מבטלים את האגרה, והתקציב יגיע מעתה מכיסי הממשלה המדולדלים ממילא? הדו"ח לא מגלה. במקרה הרע אפשר להניח שמדובר בהתעלמות מכוונת של חברי הוועדה מהשאלה הזאת. במקרה הטוב, אפשר לקוות שמחברי הדו"ח הניחו שאיכשהו בטח יהיה בסדר.
אלא שלא יהיה בסדר.
הרי ברור שלא יהיה כסף, וברור שמיד יתייצבו כל מיני ערוצי ספורט וזכיינים ויציעו לשלם את הסכומים הנדרשים לקניית הזכויות "כדי שנוכל לראות מונדיאל שלערוץ 1 אין כסף, אמצעים או זמן לשדר אותו" (ממש כמו אז, לפני עשור וקצת), וברור ששר התקשורת יסכים (כבר אמרנו – לא מוותרים גם על לחם וגם על שעשועים), וברור שמי שישלמו את המחיר נהיה אנחנו. הרי הזכיין שבא להציל את המולדת לא ירצה להפסיד, נכון? אז הגמר יהיה בערוץ פתוח ואולי גם חצי הגמר, אבל בהצלחה עם לראות את שלבי הבתים ואת שאר המשחקים חינם.
כי ככה זה כשמפריטים. ככה זה כשהאינטרס הציבורי ניגף בפני אינטרסים שלא בטוח בכלל שהם (או למעשה: די בטוח שהם לא) חופפים אותו. ככה זה כשמחלישים את השידור הציבורי, השידור שפטור משיקולי רייטינג ואמור לשדר את מה שחשוב ומעניין ולא רק את תמונות העירום המפוקסלות של אושיית פייסבוק שננעלה עם עוד כמה אנשים אחרים בתוך בית באולפני נווה אילן.
*
לפני כמה ימים התפרסם פה מאמרו של אורי ענבר, שכמו לא מעט מעמיתיו בעולם ההפקה הטלוויזיוני תומך בסגירת רשות השידור. באופן כללי, צריך לומר, רוב המפיקים – ובהם, כמובן, גם בעל חברת ההפקה של רם לנדס שעמד בראש הוועדה שבחנה את רשות השידור – תומכים בסגירתה של רשות השידור באופן מידי ופתיחתה מחדש בגרסה "רזה" יותר: גרסה שבה כמעט כל ההפקות שאינן חדשות ייצאו למיקור חוץ.
או בעברית פשוטה: המפיקים ואנשי הטלוויזיה שעובדים בחברות פרטיות יזכו בפרנסה, ועובדי הרשות ייאלצו לעבור מהפקה להפקה בלי שהזכויות הסוציאליות שלהם נשמרות. הם יהפכו ל"עובדי פרויקט" ("עובדי קבלן", בשפת היומיום). בזמן שהמפיקים יגזרו קופון שמן – העובדים הזמניים שלהם יועסקו בשכר מינימום.
הלכה למעשה – הסעיף הזה, סעיף מיקור החוץ שהמפיקים (ולנדס בראשם) כל כך מדגישים, משמעותו הרעה במצב הבריא של מקום (יחיד) שבו עובדים בטלוויזיה היו בעלי זכויות וקיבלו יחס נורמלי – והשוואתו למצב הנהוג ב"קשת", "רשת" וערוץ 10. רוב האנשים לא יודעים זאת, אבל כמעט 100 אחוזים מהעובדים בהפקות הלא-חדשותיות שנעשות עבור ערוץ 2 וערוץ 10 אינם נהנים מתנאים סוציאליים כלשהם. הם עובדי יום, נטולי יחסי עובד-מעביד ופעמים רבות גם נטולי ביטוח. למעשה, מדובר בעבדים לכל דבר ועניין כי אין להם שום יכולת מיקוח בנוגע לשכרם, תנאיהם או משך עבודתם.
זה מה שרוצים מפיקי הטלוויזיה – חברות הקבלן של עולם המסך הקטן – לקבל עתה גם בערוץ 1: דריסת רגל. עוד מקום לגזור בו קופון. והעובדים? נו, אם הם יעשו רעש נחליף אותם בסטודנטים לקולנוע, ממש כמו שעושים בערוצים האחרים. בגלל זה הם כל כך תומכים ברעיון הסגירה והפתיחה מחדש. זו הדרך היחידה לפטר את כל העובדים הנהנים היום מתנאים נורמטיביים ולהעסיק אותם מחדש בתת-תנאים. זוכרים את המונדיאל ב-2002 שהעביר את שידורי הספורט הפתוחים לבעלי ההון? ועדת לנדס מעבירה את כל מה שנשאר לידיהם המושטות: מי שישלמו את המחיר הכבד יהיו תחילה העובדים, ואז כרגיל – כולנו.
והערה אחרונה, כי איני יכול להימנע ממנה כשאני רואה את הדברים שנאמרים על עובדי רשות השידור – עובדים הנאבקים על זכותם להתפרנס בכבוד ודורשים מהממשלה שלא לבטל הסכמים שחתמה אתם – אנשים שעולצים כשהם רואים 2,000 איש מפוטרים הם אנשים חסרי חמלה, ואני ממש מתאפק שלא לאחל להם לקבל יחס דומה אם עולמם יקרוס ופרנסתם תילקח מהם. הכדור הוא עגול, יודע כל אוהד כדורגל, ומוטב לכל אלה המתכננים להיבנות מהרס רשות השידור לזכור שהמשפט הזה תקף תמיד – לא רק בימי המונדיאל.