ראובן הוא טיפוס של הידען. הוא אנציקלופדיה מהלכת. ומבחינת שלושת הילדים, אם אבא יודע לפתור תשבצים, אז הכל בסדר. "אבל יש לו הבזקים כל הזמן", סיפרה אשתו רותי: "מראה מתוך האוטובוס שהתפוצץ והיה מלא בחיילים, וכולם היו עם כלי נשק. וכל הנשק גם התפוצץ. הוא זוכר מראה של חייל שניסה לקפוץ מהחלון. הוא זוכר את העמוד בעיתון שבו התפרסמו שמות החללים, ואז הוא ראה שמישהי לקחה למחרת את הגיליון ושמה על זה אוכל לחתולים". מזה הוא לא יכול היה להשתחרר.
התיאור הזה, שהובא במסגרת קבוצת תמיכה שנערכה במרץ 2007 לנשים שחיות עם גברים המאובחנים כסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית מעורר תחושות מבלבלות. יש בו במונולוג הזה מן המוכר והקרוב; קל לדמיין אותה, את רותי, ואת חברותיה לקבוצה. נשים ישראליות בשנות ה-30, 40 ו-50 לחייהן, נשואות ואמהות לילדים, שבין האיסוף מהגן להכנת ארוחת ערב, ובין המייל מהעבודה לבייביסיטר שאולי שוב הבריזה, מתארגנות כדי להגיע למפגש קבוצתי בבית נט"ל, המרכז לנפגעי טראומה על רקע לאומי שבתל אביב, לדבר על הגברים שלהן, שאובחנו כסובלים מההפרעה הנפשית של פוסט-טראומה בגלל החיים בקרבה גדולה כל כך לסכסוך אלים כל כך ומתמשך.
הן – אנחנו; אנחנו – כמותן. כמו נעמי שהגיעה מבאר-שבע בעקבות הסתגרותו של בעלה יעקב לאחר שנפגע בארוע ירי; כמו מיכל מקצרין שהגיעה בעקבות התקפי הזעם של בעלה עופר לאחר שעבד כנהג אמבולנס ופינה פצועים והרוגים מזירת הטרור בדולפינריום; כמו אילה מקרית עקרון שהגיעה בעקבות הדיכאון העמוק של דוד שעבד במחלקה לזיהוי פלילי במשטרה; כמו טליה מכרכור שהגיעה בעקבות החרדות וההימנעויות של יריב שנפגע לאחר ששירת ביחידת מסתערבים.
וכמו רותי עצמה, שיושבת ביניהן, מדברת על "ראובן בעלי", מתארת את המשרה הבכירה שאותה קיבל באחת מחברות המחשבים הגדולות, אחרי עבודה קשה ו"הרבה פוליטיקה פנימית", איך שעלה על אוטובוס עוקף ("כי פיספס את הישיר") לטבריה לתת הרצאה, וחזר הביתה בערב איש אחר, אחר מאוד, מכפי שהיה.
בעת ובעונה אחת, יש במונולוג הזה של רותי משהו רחוק וזר, מבהיל ומאיים. האופן שבו היא מניחה בבהירות על שולחן שנפתח עם עם חברותיה לקבוצה (וביניהן לבינינו) "פלשבקים" ו"הבזקים" לצד "תשבצים"; וכורכת בין "כל הנשק שגם התפוצץ" ו"מראה של חייל שניסה לקפוץ מהחלון" לבין ילדים שבטוחים שאבא יודע הכל – מייצר רצון לסמן מרחק וליצור הבדל.
כי היא לא אנחנו, בעלה אינו הבעל שלנו, ילדיה אינם ילדינו. האומנם? וגם אם כן – עד כמה באמת רב המרחק? ועד כמה נשמר המרחק הזה, או שבן רגע הוא יכול להצטמצם, ואז היא תהיה אנחנו, ובעלה – הבעל שלנו, וילדיהם – ילדינו.
*
הכפילות שמעורר המונולוג של רותי, בין הזדהות ורצון לחבק לבין בהלה ומרחק, אינו מפתיע. ללידתה של מדינת ישראל מתוך שואת יהודי אירופה ותוך מאבק עם שכנותיה הערביות ועם העם הפלסטיני, היתה השפעה מכרעת על אופן ההתייחסות לטראומה נפשית ולטיפול בה. פרויקט "בניין האומה" הציוני והשנים שבאו לאחר מכן, חייבו התמודדות אינטנסיבית עם שאלת ההקרבה של לוחמים ועם עמידתם של אזרחים נוכח מה שנהפך לסכסוך פוליטי אלים ומתמשך, ויצרו קרקע פורייה לצמיחת אתוסים של גבורה. אין זה מפתיע שבאקלים זה נדחק העיסוק בסבל נפשי בהקשר של הסכסוך הצדה.
לאורך מלחמת 1948 ובזמן המערכה בסיני קל היה להתעלם מביטויי הסבל של הלוחמים, או לתייג אותם כ"כשל מוסרי" של חיילים שבאו מה"גולה". במלחמת ששת הימים אמנם כבר הונח שלד להקמתו של גוף פסיכיאטרי בצבא, אולם מאפייני המלחמה (תקופת המתנה ממושכת ולחימה קצרה ואינטנסיבית) והניצחון המפתיע, תרמו דווקא לחיזוק תפישה הירואית ומיליטריסטית.
רק מלחמת יום הכיפורים סדקה את חומת השתיקה וההשתקה, ורבים מסמנים אותה כקו פרשת מים במקומה של הטראומה בשיח הציבורי בישראל: ההפתעה מפריצת המלחמה, בניגוד להערכת המודיעין, המעבר החד של רבים מסטטוס של "אזרחים" לסטטוס של "לוחמים", הלחימה הקשה ומספרם הגבוה של כ-2,500 הרוגים ו-7,000 פצועים תוארו לא אחת כטראומה שעברה על המדינה כולה, והביאו להכרה בהיקף הגבוה של נפגעי הנפש.
ההכרה והסעד הוסיפו לאפיין את יחסו של הצבא אל חייליו הפגועים גם מאוחר יותר, כשעתה הם מצוידים בהגדרה של ההפרעה הפוסט-טראומטית שהופיעה באוגדן המחלות הפסיכיאטריות השלישי1 (1980). עם ההגדרות המחודשות החלו אנשי בריאות הנפש בצבא לטפל בחיילים שאובחנו כסובלים מטראומה נפשית, ולקיים מחקרים על פגיעות נפשיות ביחידות שונות של הצבא, שיעורן ואופיין.
האינתיפאדה השנייה, שהחלה באוקטובר 2000, סימנה השתרשות נוספת של העיסוק בטראומה נפשית בישראל. מלחמת הטרור של החמאס והג'יאהד האסלאמי נתפשה כמי שהציבה איום כבד, אך הפעם דווקא על אזרחים בישראל ושגרת חייהם. פיצוצי האוטובוסים ופיגועי התאבדות במקומות הומי אדם הובילו לשורה ארוכה של מחקרים על ההשפעות הנפשיות של ארועי הטרור על קבוצות שונות של אזרחים בישראל, מילדים ועד מבוגרים.
העיסוק הטיפולי הזה חילחל גם אל אמצעי התקשורת. הכתבים הרבו לדווח, למשל, על בין 20-10 אחוזים של "נפגעי חרדה" מקרב ילדי שדרות בשל החשיפה הממושכת לקסאמים, או לצטט אנשי טיפול המתארים "תסמינים טראומטיים" שמהם סובלים תושבי הצפון היהודים והערבים בעקבות מלחמת לבנון השנייה.
ציור של דרו מאטוט, 2007
*
אלא שכוחו של המונולוג של רותי, וכמוהו המונולוגים של אילה וטליה, יעל ונעמי, חברותיה לקבוצה, הוא בהסטה חדה ובלתי מתפרשת של המסך החוצץ בין הציבור בישראל לבין נפגעי הטראומה: במפגשים הללו הן לא היו עוד מספר, לא נתון סטטיסטי ולא "תסמין", שם הן העלו והציגו את החיים, החיים ממש – רגעים, משימות, מטלות, התכתבויות אס-אם-אסים, לילות וימים, ילדים ואסיפות הורים, תלושי משכורת, חגים, מועדים וחולין, שבהם תשבצים מתערבבים עם פלשבקים, הבזקים של מראות וזיכרונות איומים עם הילדים שחושבים ש"אבא יודע הכל", ואוטובוס מלא בחיילים ונשק נפגש עם בעל אחד ש"אף פעם לא דיבר על זה".
את ההצגה הזאת של אחורי הקלעים לא עשתה רותי במהירות, גם לא מיד. במפגשים הראשונים של הקבוצה שבהם נכחה, היא ישבה שותקת, ולא אחת אף נראתה מעט משתוממת אל מול סיפוריהן של יתר הנשים. אלא שאז היא נעדרה משני מפגשים ברציפות, ואחת משתי המטפלות שהנחו את הקבוצה הסבירה לשאר המשתתפות ש"כבר שלושה שבועות שבעלה של רותי לא בסדר. יש לו סחרחורות מאוד קשות, הוא לא מתפקד, רואה שחור". רותי, כך המשיכה המטפלת והסבירה, מלווה אותו לסדרה ארוכה של בדיקות שהוא עובר, ולכן היא לא משתתפת במפגשי הקבוצה.
"זה משהו שקרה פתאום", סיפרה רותי בפעם הבאה שהשתתפה במפגש. "יותר מחודש שהוא לא מתפקד, הוא לא בעבודה". היא השתתקה, לקחה אוויר, והציגה, לראשונה, את סיפור הטראומה של בעלה:
ראובן היה בצומת מגידו, היה שם פיגוע תופת, נהרגו שם 17 חיילים… אין לו רישיון נהיגה והוא לא רצה להטריח את אחד הנהגים של החברה, אז הוא נסע באוטובוס… והאוטובוס התפוצץ. עכשיו עשו לו בדיקת שמיעה, עשו לו סי-טי מוח, בכל מקום מצאו משהו, אבל לא יכולים להצביע על הסיבה לסחרחורת… ובינתיים הבן אדם סובל, וכל הבית בעצם משותק… אני לפעמים בסדר ולפעמים לא… נזכרתי בסיפורים שלכן אתמול, כשהוא ישן עד 12 בצהריים. פתאום הוא קם, ופתאום ראיתי אותו חוזר למיטה. הוא אומר לי 'אני עייף, אני רוצה לישון'. זה הזכיר לי את הסיפורים שלכן. מאוד נבהלתי: רק זה חסר לי, רק שלא יהיה קטע כזה של רק לישון… ראובן אומר ש'הכל בסדר'. מה הכל בסדר? שום דבר לא בסדר.
*
הסיפור של רותי הוא קצה חוט שאני מבקשת להיאחז בו כדי לספר את סיפורה של הפגיעה הטראומטית בישראל. לא דרך מִספרים ותסמינים; לא דרך הגדרות קליניות, נתונים וסטטיסטיקות, אלא דרך מלאכת החיים: להתעכב בכל אותם רגעים שבהם הפרעת הנפש הזאת פוגשת את המציאות היומיומית; להשתהות ולעצור בכל אותן הצטלבויות דרכים שבהם "הבזקים" ו"פלשבקים" שמקורם בפיגוע טרור מצומת מגידו ביוני 2002, למשל, פוגשים אהבות וארוחת ערב, ותשבצים, עבודה, גידול ילדים, שינה והתעוררות, מתערבבים בהפרעת הנפש הפוסט-טראומטית.
מה קרה לרותי כאשר הסחרחורות החלו לתקוף את בעלה ראובן, ונקשרו בזיכרון הטראומטי שנצרב בו בעקבות החשיפה להתקפה על האוטובוס שנסע בו? ומה קורה כאשר שגרת היומיום של שניהם מתערערת? כשראובן מפסיק לעבוד, עובר מבדיקה לבדיקה, מסתגר בבית וישן? מה קורה ברגע ההוא שבו נראה כי הוא מתעורר וקם – ביטוי אפשרי לתחילתה של התאוששות – אך חוזר מיד אל המיטה?
"נזכרתי בסיפורים שלכן", אמרה רותי, כאילו מתוודה בפני שאר הנשים בקבוצה כי לא תוכל עוד להישאר מרוחקת מולן, ולא תוכל עוד לשמר מראית עין של שגרה, שבה "הכל בסדר". או כפי שהציגה זאת באוזנינו: "מה הכל בסדר? שום דבר לא בסדר".
בסדק החדש הזה שנפער בחייה של רותי, ובסדקים שנפערו בחיי הזוגיות של חברותיה לקבוצה, אני מבקשת להתמקם ולהציע התבוננות בפגיעה הטראומטית מעבר לנתונים הסטטיסטיים היבשים בתוך המטבח, הסלון וחדר השינה. המציאות שחשפה רותי מתוך הטראומה, כמוה כמשיכה בחוט אחד מתוך פקעת סבוכה; הפרימה שלו סוללת דרך שתלך ותתרחב, תלך ותעמיק, אל מה שהיה לציר מרכזי של חיינו כאן, במקום הזה: המחיר הנפשי, ובעקבותיו המחירים הזוגיים, המשפחתיים, הקהילתיים והציבוריים, שאנחנו כולנו משלמים על חיים בתוך סכסוך.