חכו, חכו. עוד רגע זה יגיע. יום, יומיים, שלושה. במקביל לדיווחים על הפסקת אש בין ישראל לחמאס, נערכים אנשי הטיפול – רובם מעמותות הפועלות במרכז הארץ – לפקוד את עיר הפיתוח שדרות, ייתכן שגם את שכנותיה, ולחדש את תהליכי האבחון, הטיפול והמניעה של תסמינים נפשיים המזוהים עם ההפרעה הנפשית של פוסט-טראומה.
הם כבר היו שם בעבר, בסבבים הקודמים של התקפות הרקטות, הנזקים והבהלה; מעבירים שאלונים, מראיינים, משוחחים, נכנסים ויוצאים מבתי הספר, באים בשערי הבתים, מפיגים חרדות, מלמדים נשימות, מתדפקים על דלתות מחלקת הרווחה של העירייה, מציעים את מה שחסר תמיד לכולם – זמן וכסף, ואתם גם הבטחה להקלה ולשחרור, ולו חלקיים.
זהו מעשה מבורך, חשוב ומתבקש. הספרות הקלינית מלמדת כי די בחשיפה לאיום כמו זה של אזעקות בלתי פוסקות, מטחי ירי, פגיעות ישירות ולא ישירות ונזקים לרכוש, גם ללא נפגעים בגוף כדי לזרוע הרס בנפשו של היחיד, ולצרוב בה נזקים לשנים ארוכות.
שמעתם על "נפגעי חרדה" במשדרי החדשות? ראיתם את הבחורה שצולמה בביתה בשדרות מתבוננת הלומה על חדר השינה ההרוס שלה, כשתמונת ענק מחתונתה עוד נותרה עומדת? הם ובני המשפחה שלהם, והילדים שלהם (אפילו אלה שעוד אין להם), והשכנים שלהם, והחברים שלהם, הממשיים וגם אלה מהפייסבוק שיראו את תמונות ההרס עוד יותר מקרוב, וישמעו על האימה של השניות והדקות הראשונות בגוף ראשון – הם, כולם, מוגדרים בימים האלה ובאלה שיבואו אחריהם, כנשאים פוטנציאליים של הפרעה נפשית; "קבוצת סיכון" אם תרצו הגדרה מדויקת.
זמן רב אחרי שהדי הירי ישכחו, ואחרי שרוב הציבור במרכז הארץ וגם בדרומה, יעבור לעסוק בדברים אחרים, הם עוד עלולים להיות שם; הלומים, כואבים, חסרי אונים, מפוחדים; כשנדמה יהיה להם שזה מאחוריהם יגיע פלשבק באמצע פקק תנועה (כי מישהו צפר חזק מדי, כי הרמזור הבהב יותר מדי), ויחזיר אותם בשנייה אחת חזרה. טוב שיהיה מי שיטפל בהם; טוב שיהיה מי שיגיע, ירגיע, ישוחח, יקשיב, יבחן, יפיג חרדה. מישהו שיעזור, כך בפשטות. בעוד שנציגי המדינה מגיבים מטבעם לאט ובסרבול לנסיבות ההפכפכות של הסכסוך – כי מנגנונים ביורוקרטים אינם ערוכים לתזזיתיות המעבר שבין "שקט" ל"הסלמה" – עמותות אזרחיות פועלות מהר הרבה יותר, ומעבירות בגמישות גבוהה יחסית משאבי סיוע ואנשי טיפול לאנשים שנפגעו.
*
אבל , באותה נשימה, דווקא מאחורי היד המושטת לעזרה, צפו לפגיעה. עוד אחת; נוספת. מדוברת הרבה פחות, מסוקרת מעט, אבל לפעמים מכאיבה הרבה יותר. הנה מה שאמרה לי נינה, תושבת שדרות ובת למהגרים שהגיעו לעיר ממרוקו כשעוד היתה מעברה. כשדיברנו – באחד הסבבים הקודמים של ירי רקטות, כמעט פגיעה, פגיעה, סיוע, שקט – היא הסבירה איזו תחושה זו לגור בעיר דרומית, לאהוב אותה עד מוות, להתעקש להישאר ("וגם אם הייתי רוצה לעזוב, ואני לא, אבל אם, היה לי לאן?"), ואז לפגוש אותם – את אנשי הטיפול המלומדים, היודעים לרוב, המיטיבים לאבחן ולדבר, להגיש עזרה ולהמליץ.
היא פגשה אותם בבית הספר של הילדה גם בגן הילדים של הבן, וגם בעצמה בשכונה ואין שם מערכת יחסים סימטרית: "אני לא מצפה שהיא תהיה סימטרית לחלוטין, בין שדרות לבין גורמי החוץ, אבל איפשהו… איזשהו כבוד… 'אנחנו הסופרמנים – ניתן לכם כסף, תצאו לקייטנה!' תשאלו אותי מה אני רוצה, לא רוצה שתשפכו עלי כסף! אתה רוצה – בוא תהיה שווה אלי, תשמע אותי, תבין מה אני צריכה, נשב, נראה אם אתה מוכן לתת את זה, אם לא… בעיני זה בושה!… וזה נותן פטור ממס ופטור מיסורי מצפון".
מקלט נגד רקטות בעיר שדרות. צילום: ויקיפדיה
נינה לא היתה היחידה. ב-2006 כשקיימתי עבודת שדה אנתרופולוגית בשדרות במסגרת עבודת הדוקטורט שלי שהיתה אחר כך לספר, שמעתי את הקולות הללו פעם אחר פעם; הנסיבות השתנו מעט, הדוברים התחלפו, הסיבות מגוונות; אבל הדקדוק הפנימי – אותו דקדוק. אותה פעולה (מבורכת לכאורה) של איתור תסמינים נפשיים, ניסיון להעניק סיוע מהר ככל האפשר, מוקדם ככל הניתן – היא עצמה נחווית כפגיעה, כסימון נוסף של חולשה וכשיקוף של ההייררכיה ויחסי הכוח בין מרכז לפריפריה.
כך, למשל, אמרה שירה, בת שדרות שעבדה אז במחלקת הרווחה של העירייה: "בשכונות המצוקה יש מצוקה על מצוקה: כלומר, יש שם בעיות של אבטלה, בעיות של נוער, בעיות של ילדים בסיכון, בעיות של אלימות, ולצד זה נוסף גם הנדבך של החירום, שזה ממש יוצר התפוצצות של הר געש… כל יום נופלים קסאמים… וזה כבר אפילו לא מדווח בתקשורת… זה גורם כאן לתחושה של לא-איכפת, אנחנו פה בפריפריה – 'תתקעו שם, תמשיכו להיות תקועים שם', זה ככה שנים".
מי שהכירה מקרוב את פרדוקס הסיוע של כוונות טובות שלא אחת מחריפות חוויות של שוליוּת חברתית היתה עפרה, מנהלת בית ספר יסודי בעיר: "אני מרגישה ששדרות מהווה את חיית המחמד של אותם אנשים שיושבים במרכז הארץ, ובארוחה של ימי שישי או אחר כך, כשהם יושבים עם החבר'ה, הם יכולים להגיד 'אני מכיר מישהו משדרות'. זאת באמת היתה התחושה שלי, שלא הסתכלו עלינו בגובה העיניים, ולבוא עם מבט מתנשא ועליונות לחלק כאן שוקו או ממתקים".
*
אחת הדוגמאות הבולטות להצטלבות בין פעולות של סיוע לבין יחסי כוח, היתה בסדנה שהתקיימה לתושבים משכונת נווה אשכול בעיר. השכונה הזו היתה הראשונה ששילמה מחיר כבד כתוצאה מירי הרקטות: ביוני 2004 פגעה רקטת קסאם בגן הילדים "לילך" וגבתה את חייהם של מרדכי יוסיפוב, סבא שבא לאסוף את נכדו מהגן, ושל אפיק אוחיון, אחד מילדי הגן. אשת הטיפול שהנחתה את הסדנה ביקשה לייחד את אחד המפגשים ללימוד "דמיון מודרך והרפיה". היא פתחה את המפגש ושאלה: "מי אחראי להרגיע אותנו? הממשלה או אנחנו?" בשום אופן היא לא ציפתה למה שתעורר השאלה שלה. סלבה, עולה מברית המועצות לשעבר שהגיע לשדרות כמה שנים לפני שהחלה האינתיפאדה, קרא: הממשלה! לא אנחנו… קסאמים גורמים לאוכלוסייה – אין אמונה בממשלה. אני אשתדל לא לשלוח בן ובת שלי לצבא, אין לי אמונה!… התוכנית שלנו זה ללמוד אנגלית ולברוח מהארץ… מה אומרים במרכז? 'אה, יש קסאמים', כאילו אנחנו סוג ב'"; הפסיכולוגית, שהיתה מופתעת מדבריו, אמרה לו בחיוך: "המון כעס יש היום!"; דבורה, ילידת הארץ ותושבת ותיקה בעיר, השיבה: "לי יש הרגשה שכל הממשלות – הם רוצים שיהיה 'שחר אדום' (מה שנהפך ברבות הימים ל"צבע אדום", קפ"פ), הם רוצים שהאוכלוסייה תהיה חסרת אונים… אולי צריך שיקומו פה פלנגות של שדרות ויתחילו לזרוק קסאמים גם כן!"; סלבה המשיך את דבריו: "אתמול אומרים אתה שדרות, אתה טוב. היום אומרים, אתה שדרות, אתה זבל. איך אני יכול לשלוח את הבן שלי לצבא? אני אשתדל שלא!… מי יגיד לך תודה אם לא יהיה לך בן בגלל שהוא ישרת בצבא? מי?! תהיי מוזמנת לירושלים, ליום העצמאות, לעמוד ברקע"; רבקה, עולה מאתיופיה שהגיעה לשדרות בראשית שנות ה-80, טענה: "עלינו בשדרות, אומרים 'קצת מרוקאים, קצת אתיופים, קצת ישראלים, שלא יודעים איפה הם חיים'";הפסיכולוגית ניסתה לשנות את כיוון הדיון וסיפרה: "תכננתי לתת לכם כלים פרקטיים, איך אפשר לעזור למישהו להירגע אם רואים שהוא בלחץ. אני רוצה לשים מוזיקה מאוד נעימה, וכל אחד יעשה מה שהוא רוצה". כעבור כמה רגעים, בעוד המוזיקה מתנגנת ברקע, אמרה רבקה: "זה מתאים לאשכנזים, המוזיקה הזאת".
מפעל בשדרות עולה באש בעקבות פגיעת רקטה, יוני 2014
הקולות האלה מתוך הפריפריה המוחלשת והחבוטה של ישראל, מלמדים איך התנגדו תושבי שדרות לניסיון לעצב מחדש את המציאות הפנימית, הנפשית והסובייקטיבית שלהם. כנגד הכוונה ללמד אותם "דמיון מודרך", הצביעו הם דווקא על הקשיים האובייקטיביים, האמיתיים עד מאוד, שמקורם במציאות חיים בשוליים הגיאוגרפיים של ישראל, ולכן גם בשולי התודעה.
מתוך הקושי הזה עשו המשתתפים האלה מעשה; גם אם קטן, גם אם מינורי; הם השמיעו קול. קול אחד שהיה למקהלה קבוצתית. יחד ולחוד הם לעגו לסוכני מדינה, כמו הממשלה והצבא, ולסמלי מדינה, כמו טקס יום הזיכרון הממלכתי. מתריסים כנגד הרטוריקה של הפסיכולוגית המבקשת מהם לקחת אחריות ולהרגיע את עצמם, הציגו הם, גם אם באופן סמלי, ערוצים לביטוי התנגדות פעילה. כך דבורה, שהציעה לנקוט אלימות פיזית, או סלבה, שהתנה את יכולת ההישרדות של משפחתו בלימודי אנגלית במטרה להגר מכאן. ההתנגדות של רבקה לשימוש במוזיקה כאמצעי לרגיעה המחישה, לסיום, פעם נוספת את ההצטלבות בין ההזדקקות לסיוע, לבין השסע שבין מרכז לפריפריה. המוזיקה, כך טענה רבקה, מתאימה רק לאשכנזים; אולי אותם היא תצליח להרגיע.
*
רמז לאפשרויות אחרות, לגישה מעט שונה, לכיווני פעולה אחרים, היה בדברים של נורית, גם היא בת למהגרים שהגיעו לשדרות ממרוקו עוד בשנותיה כמעברה. " במקום המוחלש הזה, יש בו הרבה חוזק אחר", אמרה. וכשהיא מתבוננת בי בעיניים נוקבות (שהרי גם אני אחזור לבית שלי בתל אביב, ממהרת לעבד את ממצאי המחקר לעבודת דוקטור, למאמר בכתב עת חשוב או לספר), הוסיפה בכעס אבל בשקט: "למה את לא שואלת את עצמך איך זה שאוכלוסייה כל כך חלשה, שלא מסוגלת לקום, לדרוש ולהזיז עניינים, ולדרוש שיתקבלו כל התנאים שלה, איך את מסבירה את ההישרדות שלה בכל זאת?" שתקתי. נגמרו לי השאלות. נורית ענתה בעצמה: "יש פה חום, יש פה משפחתיות, יש פה תמיכה מאוד גדולה של התאים המשפחתיים".
הדשא של השכנים מתל אביב, אם כך, אולי ירוק יותר, והוא, כמובן, נטול רקטות ואזעקות, אבל ריק, רוב הזמן ריק; הדשא מול ביתה של נורית, לעומת זאת, ירוק הרבה פחות ושטוף אזעקות ומטחי ירי לפרקים, אבל הדשא שלה כמעט תמיד מלא.