איך נראים החיים של בני נוער? מה הם בכלל רוצים? איך הם מרגישים, במה הם מאמינים, את מי הם אוהבים וממי הם מפחדים? וגם: איך הם רואים את המציאות, מה הם חווים, מה הם קולטים ומה הם מבינים מתוכה?
תחרות "היצירה הצעירה" שמתקיימת במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים מאפשרת מבט על חיינו כאן מבעד לעיניים צעירות מאוד. בתחרות מוקרנים סרטים שהפיקו, צילמו וביימו תלמידים במגמות הקולנוע בבתי הספר בכל הארץ. אם תרצו, אלה סרטי הביכורים של קולנועני העתיד של ישראל.
בכל שנה שולחים התלמידים כ-100 סרטים, עלילתיים ותיעודיים לתחרות מתוכם התקבלו לתחרות הרשמית 15 סרטים, שיוצגו במסגרת הפנינג לפני בני נוער ובאי הפסטיבל. ובסופו יוכרזו הזוכים ויוענקו פרסים. את התחרות יסדו ב-1991 לזכרו של וים ון ליר, והיא מתקיימת זו השנה ה-23.
במשך ימי הפסטיבל נציג כאן באתר תשעה מבין סרטי התחרות.
לצפייה בסרטים נוספים הקליקו כאן
שיבינו שבישראל יש מצוקה אמיתית
כאן גרים בכיף/ תיכון ברנר, תפח תקווה
"נוצר בינינו קשר בשיחות לא מצולמות, ואלה השיחות הכי שוות ומרגשות. הרבה פעמים באנו רק לדבר, לא לצלם. הילדים לא מראים את הקושי, הם ילדים והם התרגלו למצב – אבל הם לא אמורים", אומרת אור שוכמן, במאית "כאן גרים בכיף?", על גיבורי סרטה, חסרי בית מפתח תקוה
למה בחרת לספר סיפור קשה כל כך, על משפחה של מחוסרי דיור שגרים בגינה ציבורית?
"אנחנו מחפשים לעשות סרטים על נושאים לא טריוויאליים, סיפורים מיוחדים ומעניינים יותר. אנחנו צעירים ואין לנו ניסיון. אנחנו נזרקים לעבודה דוקומנטרית – מלמדים אותנו חצי שנה איך לעבוד עם גיבורים, ולעשות תסריט וראיון, ולהפעיל מצלמה (ויש לנו ציוד מאוד מתקדם במגמה) – אבל בסוף אנחנו ממש לומדים על המקום את העבודה עצמה. הדר הצלמת של הסרט ראתה בפייסבוק סטטוס על המשפחה הזאת ומאוד התלהבנו. הדבר הראשון היה המרחק מהבית: הופתענו שאנשים חיים ככה לידנו, שמענו שדברים קורים בתל אביב, אבל בפתח תקוה, זה היה חדש. רצינו קודם לשאול אותם, כי ידענו שזה לא דבר פשוט, להיכנס לחיים של אנשים עם מצלמה. הלכנו ופגשנו את סימה האמא, שישר קיבלה אותנו בידיים פתוחות, היא אחת הנשים הכי מדהימות שפגשתי, וישר הסכימה להכל".
אנשים צריכים סיבה להיחשף בצורה כזאת.
"זה גם משרת אותנו – זה סרט בגרות שלנו ויש ציון והנושא מצוין – וגם נותן להם תקשורת, והמצב שלהם מצריך את זה. אם אין לך גישה לתקשורת הסיפור שלך די מושתק, ואנשים לא חשופים ולא עוזרים. זה באמת עזר להם. אבל בסוף זה כבר לא עניין אף אחד מאתנו מה הסיבות להסכמה, כי התחברנו אליהם מאוד חזק. חמישה חודשים עברנו אתם, ימים שלמים, לפעמים מהבוקר לפני שהם קמים, צילמנו כשהם עוד ישנים, זה מחבר אותך לאנשים. הרגשנו מוזר כשחזרנו הביתה, לסביבה המוגנת, למקלחת החמה, לארוחה. אני חושבת שבגלל זה הסרט אותנטי".
איך באמת עושים את המעבר הזה?
"זה כל הזמן מלווה וליווה אותנו בתהליך. נסעתי אתם למקווה, שם הבנים מתקלחים, או לחבר שאצלו הבנות מתקלחות, בהתחלה זה נראה לי מוזר ואז חזרתי לבית שלי וקלטתי – הם צריכים לנסוע עשר דקות כדי להגיע למקלחת, לא משנה מה המזג אוויר ומה קורה, ואני צריכה ללכת שתי פסיעות מהחדר שלי כדי להגיע למקלחת! זה היה מטורף, שמעתי על דברים כאלה, אבל לראות ולחיות אותם זה משהו אחר. זה גורם לך לחשוב: הרי אלה לא אנשים רעים, אלא כאלה שהסתבכו עם כספים והגיעו למצב כזה – ומה אני שונה מהם, שאני יכולה לחיות בבית סגור ומוגן ופרטי והם לא? הם אנשים כל כך טובים ולא מבקשים איזה משהו, רק רוצים שיתייחסו אליהם, שיבינו שיש בישראל מצוקה אמיתית. זה לא רק הם, הם מייצגים משהו הרבה יותר גדול. זה גרם לי להסתכל על כל המשפחות בצורה אחרת. קראתי באינטרנט את הכתבה עליהם וראיתי תגובות של אנשים שם וזה כל כך כאב לי, הרגשתי אחת מהם, נפגעתי כשאמרו 'הם דתיים ויש להם הרבה ילדים, ובגלל זה', דברים מזעזעים כאלה, שלא הבנתי איך אנחנו יכולים לדבר ככה על אנשים. הם כל כך טובים וכל כך צנועים, הם לא עשו שום דבר רע".
נשארת בקשר אתם?
"גמרנו לצלם במאי ונשאר קשר. הם התעקשו על זה, ובערב ההקרנות שהיה לנו לסרטי בגרות, סימה בכתה לי בידיים שלא אנתק קשר ואשאר בקשר ואבוא לבקר לפעמים. נהיינו קשורים ברמה שהיא מעבר לסרט. אני מדברת אתה מתי שאני יכולה. כשהבנתי שנכנסנו לפסטיבל שמחתי בשבילנו, וגם בשבילם. לבקר עוד לא יצא לי. חשבתי שהם מתקדמים עם דירה, אבל לצערי זה לא קרה וממשיכים בחיפושים".
והעבודה עם הילדים?
"עם הילדים היה סיפור. אפרת, הבת השנייה, בתחילת הצילומים היתה הכי מסוגרת, מתרחקת, בורחת מהמצלמה, לא מחליפה אתנו מלה – שזה טבעי לא להיות מול מצלמה, ואז הבנו שהדרך היא פשוט לא להעמיד מולה מצלמה, נוצר קשר בשיחות לא מצולמות, ואלה השיחות הכי שוות ומרגשות. הרבה פעמים באנו רק לדבר, לא לצלם. הילדים לא מראים את הקושי, הם ילדים והם התרגלו למצב – אבל הם לא אמורים. יואב, האבא, אמר לנו שהוא לא בטוח שילדים כמונו חוו אי פעם משהו דומה למה שהילדים שלו חוו. אני מקווה שהם יתגברו על זה. מגיע להם את כל הטוב בעולם. ההורים נותנים להם מה שהם יכולים, אבל מגיעה להם קורת גג והם יגדלו להיות אנשים מדהימים, אני יודעת שהם יהיו".
אז הכיוון שלך הוא דוקומנטרי או פעילות חברתית?
"קולנוע ועיתונאות זה דבר שמאוד מעניין אותי. אשמח לעשות סרטים דוקומנטריים על מצבים חברתיים. זה נושא שקשה להתעסק ולגעת בו, אנשים לא מבינים מה יש בפנים, אבל אחרי טבילת האש אני רוצה להמשיך".
רצינו שהסרט יזהיר בני נוער אחרים
אסמאא/ תיכון אלנהד'ה, כפר קרע
"אני שמעתי את האמא אומרת שהיא לפעמים מבקשת מאלוהים שהבת תמות לפניה, קשה לה לחשוב על העתיד של אסמאא בלעדיהם" אומרת בראאה מסארווה, במאית הסרט "אסמאא", על נישואי קרובים בכפר קרע
עשית סרט נועז מבחינת הטיפול בנושא שלו.
"רציתי לעשות סרט על נושא שלא כל כך מדברים עליו. יש אצלנו, גם בכפר קרע מסורת של חתונות של קרובי משפחה. אני לא יודעת בדיוק כמה אבל לדעתי 30 אחוז מהנישואים בכפר הם כאלה. זו מציאות שאני מכירה, יש לי חבר שהאח הגדול שלו נפטר וזו גם תוצאה של נישואי קרובים. רצינו שהסרט הזה יזהיר בני נוער אחרים, אני פוחדת שיהיו עוד ילדים עם פיגור או מחלות".
למה המסורת הזו עדיין רווחת כל כך?
"אני חושבת שעדיין חשוב למשפחות להכיר את בני הזוג של הילדים שלהם מקרוב. משפחה של בחור תעדיף לדעת מי זו האשה שהוא עומד להתחתן אתה ולבחור מישהי מהמשפחה זה הכי נוח. היא לא אדם זר. זה יותר בטוח ככה, לדעתם. אבל גם לא יודעים מספיק לדעתי כמה התוצאות של זה קשות, המחלות, הפיגור השכלי וכל שאר הבעיות שנגרמות בגלל חתונות כאלה, זה מביא לתוצאות עצובות. את המשפחה שצילמתי בחרתי כי אני מכירה אותה מקרוב, אב המשפחה הוא הדוד שלי. החלטתי שצריך להראות איך נראים החיים שלהם כי הכל קרה כתוצאה מזה שהאם והאב הם קרובי משפחה: חוץ מאסמאא, שיש לה פיגור שכלי, היו להן גם שתי בנות נוספות שנפטרו בגלל זה".
בסרט היא יושבת ושותקת לכל אורכו, יש לזה סיבה?
"היתה לי מחשבה שאני רוצה בעיקר לדבר עם ההורים ואתה. יש לה עוד אחיות ואחים אבל חשבתי שלהבין את הכאב של המשפחה יהיה הכי טוב דרך ההורים שהחיים שלהם קשים. והיה לי גם חשוב לדבר אתה. צילמנו אותה אבל יש לה קושי בדיבור ואי אפשר היה להבין אותה".
מה היא סיפרה?
"היא אמרה לנו שהיא יודעת שיש לה בעיה מזמן והיא אמרה שאבא שלה מאוד מבין אותה. היא סיפרה שהיתה רוצה להתחתן אבל שאמא שלה מסבירה לה שהיא לא יכולה והיא לא מפסיקה לשאול בכל זאת למה לא – כי היא רואה שהאחיות שלה מתחתנות. היא אמרה דברים עצובים אבל קשה מאוד להבין את הדיבור שלה אז החלטנו בסוף שרק ההורים ייכנסו לסרט. אבל דאגנו שהיא תהיה אתנו כל הזמן בצילומים כדי שאפשר יהיה להתרשם מההתנהגות שלה".
להורים היה קל לשתף?
"האבא דיבר בצורה מאוד פתוחה אבל הוא אדם כזה שמאוד חשוב לו לעזור לאחרים, ובסרט הוא השתדל לשתף. לאמא היה מאוד מאוד קשה והיינו צריכים לשכנע אותה לדבר. לא קל לה בחיים, היא כבר בת 68 ואסמאא בת 42 והיא דואגת מה יקרה לבת שלה. האבא חזק ואומר שהוא אוהב את הבת זוג שלו והוא מאוד רוצה לחזק אותה, לתת לה כוח אבל אני שמעתי אותה אומרת שהיא לפעמים מבקשת מאלוהים שהבת תמות לפניה, קשה לה לחשוב על העתיד של אסמאא בלעדיהם".
את קרובת משפחה. לא היה לך קשה לצלם אצלם? ראית פתאום דברים אחרים שלא ראית בחיי היומיום?
"הרבה. היה לי קשה לראות את המשפחה פתאום מבפנים. כשראיתי עד כמה האם בוכה, כמה העצב שלה גדול זה היה יותר מדי. תמיד ראיתי בעבר שהיא חזקה, שיש לה הרבה כוח, גם כשהיא חולה היא מתמודדת ומתפקדת, ובצילומים ראיתי שזה קשה לה הרבה יותר ממה שנראה מבחוץ".
את שמחה שעשית הסרט?
"הראיתי את הסרט להורים ולאחיות שלי. הם אמרו שזה עצוב מדי, גם להם החיים שלהם נראים תמיד יותר שמחים אבל פתאום לשמוע אותם מדברים על שתי הבנות שהם איבדו ולראות איזה חיים קשים יש להם זה מעציב. אבל ראיתי שכשהראיתי את הסרט במסיבת סיום שלנו עכשיו אז בני נוער בכו כי הם מכירים את המצב. אולי זה ישתנה פעם".
הקשבתי למוסיקה ופתאום רץ לי סרט בראש
"ילדים קטנים אין להם הרבה סבלנות, תמיד צריך להגיד להם מה לעשות ואיך, להסביר את הסיפור – פרצוף עצוב או שמח. אבל בתור שחקן הוא היה מעולה", אומר מורן מורדי, במאי הסרט "מעברים", על גיבור סרטו, ילד אתיופי מירושלים
למה בחרת לעשות סרט אילם?
"רציתי משהו שונה, קצת יותר מיוחד מהרגיל, להביע רגש באמצעים אחרים ולא רק טקסט ודיבור. הסיבה השנייה היא שאני מאוד אוהב את הסגנון הזה, ואני אסביר: בהתחלה קיבלתי את הרעיון של הסרט דרך מנגינה, שהיא המנגינה של הסרט. ישבתי והקשבתי למוסיקה, זה פסנתרן שאני מאוד אוהב, ופתאום רץ לי הסרט. בלי לחשוב פעמיים כתבתי על דף טיוטה את מה שרץ לי בראש".
איך הגעת לילד שמשחק בסרט?
"הכרתי אותו כי אמא שלי גננת צהרון והוא היה בגן שלה. הזיכרון הראשון שלי ממנו היה כשביקרתי שם והוא נראה מאד מופנם ומכונס, מתבייש, אבל היה בו משהו שמאוד הדליק אותי. זכרתי אותו. כשעלה הרעיון לסרט ישר חשבתי עליו כשחקן. הוא בכיתה א', עולה ל-ב', והוא נורא בוגר. הוא בא ממשפחה אתיופית נוצרית, יש להם קהילה שגרה במרכז העיר".
איך זה לביים ילד כל כך צעיר?
"לא קל, ילדים קטנים אין להם הרבה סבלנות, תמיד צריך להגיד להם מה לעשות ואיך, להסביר את הסיפור – פרצוף עצוב או שמח. אבל בתור שחקן הוא היה מעולה. בהתחלה היתה התנגדות מצד אמא שלו ומצדו להשתתף בסרט, היא לא יודעת כל כך טוב עברית, היה קשה לה להבין מה אני רוצה, הם לא רצו להיחשף, שהוא יהיה מפורסם, אבל לאט-לאט הם שינו את דעתם, הבינו מה זה. עוד מטרה של הסרט האילם היא שהוא יהיה ללא שפה – משהו שכולם יבינו".
זה בעצם סרט לא ריאלסטי.
"זה נכון, זה לא מתייחס לחוץ, רק נותן להבין תחושה. הילד, אין מסגרת סביבו, אין הורים, אין חברים, אין ממש בית ספר. מי שמכיר את ירושלים ואת מוסררה רואה שגם המסלול שהוא רץ בו לא אמיתי, השבילים לא באמת מובילים לאן שהוא מגיע. אני מודה שחששתי ממה יחשבו עליו. ידעתי שאני רק רוצה להראות עולם פנימי, פנימי אבל אוניברסלי".
חושב על עצמך כילד?
"גם, כן. גם אני כילד הייתי מאוד עצמאי".
הוא נראה יותר בודד מעצמאי.
"הוא בודד אבל עצמאי, זה גם משתלם לך. תראי איך הוא נוסע באוטובוס הביתה, לבד".
איך זה גם לביים וגם לצלם?
"ולערוך! זה הרבה עבודה. גם עבדנו עם ציוד שלי, וערכתי בבית. נעה לי ליטמן, המפיקה, כתבה אתי והפיקה ועשתה ים טלפונים, הביאה ילדים ובחרה שחקנים. לעולם הקולנוע נכנסתי מעריכה, ואז לצילום ולבימוי. אני חושב שזה מאוד השפיע על הילד לטובה, כי אם היה צוות גדול זה היה יותר מלחיץ, והסרט היה נראה אחרת. היה יום צילום אחד שהיינו רק אני והוא – צילמנו בעיקר את הריצות, כשאני רץ אחריו ולפניו".
אחד השחקנים האחרים, הילדים שדוחים אותו, זה אח שלך?
"כן, והוא הילד שאומר לו 'לא' כשהוא מנסה לשחק אתם. 'הילד הרע'. זה יצא טוב כי הם חברים טובים במציאות. זה עזר לי בהתמודדות שהוא לא ייעלב, גם אם זה בסרט. 'הוא אמר שהוא יגיד לי 'לא' בצחוק'. בכלל כולנו מאוד התחברנו ובילינו הרבה ביחד, ואז הם באו להקרנת סיום שלנו בבית ספר, כל המשפחה והחברים והשכנים והיה ממש יפה. הם מאוד אהבו".
מה תעשה בהמשך?
"השאיפה שלי זה קולנוע, ליצור משהו, פחות תפקיד ספציפי ויותר יוצר".
לא רצינו סוף טוב
"רצינו לעשות משהו על המושג 'יום העצמאות': הגיבור יצא לחגוג, אבל הוא לא באמת חוגג, הוא רק רצה להגיע לאילת. המשמעות של 'אילת' היא שאין לו בעיות, הוא באמת חי את השקר שלו ", אומר דניאל ליבוין, מפיק, עורך, כותב ושחקן ב"יום העצמאות של ליאור", על נער הסובל מחרדה חברתית
איך נכתב התסריט?
"היינו ארבעה כותבים שכתבו יחד במשך חודש, בליווי של המורה שלנו שכיוון אותנו. כמעט בכל יום נפגשנו והבאנו דברים חדשים. אחר כך המשכנו לעבוד יחד, עופרי ביידר ביימה ואני הפקתי, והתסריט שוכתב עוד עשרות פעמים לאורך ההפקה".
מה הסיפור שרציתם לספר?
"זה בא כחוויות של כולנו, משהו שכולנו עברנו, או חברים שלנו, והחלטנו לכתוב על זה סיפור. הסרט מדבר על המסע שהנער הזה, ליאור, חווה בהתמודדות עם עצמו ועם החברה. יש פה תהליך של התבגרות".
הוא נער רגיל בעיניך?
"ממש לא, הוא נער עם חרדה חברתית. הוא מספר לאמא שלו שהוא נוסע עם חברים לאילת אבל בעצם הוא נוסע לבד כי אין לו חברים".
מה זה חרדה חברתית?
"זה שבן אדם יש לו בעיה להתמודד מול החברה, לדבר, לעמוד מול אנשים, פשוט קשה לו עם אנשים. לכולנו היה קטע כזה בחיים או למישהו שאנחנו מכירים, אבל את הדמות הזאת לקחנו הרבה יותר רחוק ממה שיש לכולם בגיל הזה. עשינו מחקר על מה זה חרדה חברתית, חיפשנו מאמרים, איך הם מתמודדים עם סיטואציות. אפשר להגיד שלכולם יש חרדה חברתית בגיל ההתבגרות, אבל ליאור במצב קיצוני יותר. קשה לו לדבר עם אנשים, להיות בחברת אנשים, זה מבלבל אותו, קשה לו להתמודד. אבל הוא מאוד רוצה, ולכן המסע הוא התמודדות עם עצמו".
אבל גם המסע הולך ומסתבך.
"כן, ואז הוא צריך להתמודד עם המצב שאליו הכניס את עצמו. הסיבוך בעצם קורה מהתחלה, הוא נמצא שם ברגע שליאור יוצא לדרך. אפילו כשהשכנה באה והוא נלחץ מהשאלות הכי סתמיות שיש לה, כל מה שהדמות לא רוצה שיקרה לה – קורה לה. ועם הארוע של גניבת ארנק הוא צריך להתמודד באמת".
מה אתה חושב על דרך ההתמודדות שבחר?
"בסוף זה מסבך אותו יותר, אבל הוא יוצא מהסיטואציה מנצח. הוא מרגיש שסוף סוף התמודד, מה שלא עשה למשל עם הבחורה שהוא רוצה לדבר אתה. במקום לדבר הוא פשוט התאהב בה, ולא ניסה לממש. אחרי גניבת הארנק הוא מתחיל לפעול".
אז למה בא שוטר?
"לא רצינו להשאיר את זה אמריקאי, עם סוף טוב ואופטימי, חיפשנו עוד שיבוש והגענו להבנה שתפיסה שלו זה משהו שיכול שוב לחדש את הכל, ולאפשר לו להתמודד עם החיים ועם כל מה שעשה".
השימוש הנהדר ביום הזיכרון ויום העצמאות היה מתוכנן?
"זה קרה בזמן הכתיבה. רצינו משהו על 'יום העצמאות' וזה טבעי שלפניו בא יום הזיכרון והחלטנו לשלב את מה שהוא מרגיש עם יום הזיכרון, להשוות בין מה שהוא עושה למה שקורה. הוא יצא לחגוג, אבל הוא לא באמת חוגג, אני גם לא חושב שהוא רצה לחגוג – הוא רק רצה להגיע לאילת. המשמעות של 'אילת' היא שאין לו בעיות, שהוא כן יכול לצאת. הוא באמת חי את השקר שלו, שהוא נסע עם חברים".
ליאור מייצג מצב קיצוני או משהו שאפשר להזדהות אתו?
"אני חושב שבכל נקודה הוא מייצג משהו שאפשר להזדהות אתו, גם אם ליאור עצמו סובל מבעיה גדולה יותר: הנערה שתמיד רצית ואף פעם לא היה לך אומץ לדבר אתה, הבלוף להורים, הרצון בחברים, השקר לעצמך".
ומה מכל זה תרצה לעשות כשתהיה גדול?
"אני עוד שבוע מתגייס לגל"צ. אחרי זה אני באמת לא יודע"