בכניסה לתל אביב, בדרך חזרה מביקור התנחומים אצל משפחת אבו חדיר, תפסה אותנו האזעקה הראשונה בגוש דן של מבצע "צוק איתן", וזו היתה דווקא נחיתה נוחה למדי, כי היתה זו חזרה לשגרה המוכרת, עם דאגה אחת ממשית שאיפשרה לי להמשיך ולנסות להדחיק את כל הרגשות שהציפו אותי במשך הביקור במציאות אחרת לגמרי, מדכאת הרבה יותר.
היה חרא. לבוא לנחם הורים על זה שהילד שלהם נרצח? זה הכי חרא בעולם. קרה לי פעם אחת בחיים, כשהלכתי לשבעה אצל אסתר ויהודה וקסמן, והייתי אז צעיר יותר. הייתי צעיר יותר מנחשון וקסמן, אבל מבוגר יותר ממוחמד אבו חדיר כשהוא נרצח. ולא הייתי אבא. הייתי מהילדים המפונקים של "הבטחתם יונה", לא מהמבוגרים הכזבנים. האחריות על המציאות לא היתה עלי, להיפך. זו היתה עוד הוכחה בעיניים המתבגרות של מה שאתה יודע כמתבגר – שהעולם רע ומפגר ואתה טוב יותר וצודק יותר. 20 שנה אחר כך אתה כבר יודע שאתה לא מעל זה, אתה עמוק בתוך זה, ואל תוך זה אתה גם מגדל את הילדים שלך. רק בלי שום הבטחות, ובלי שום שקרים.
וגם היתה הרגשה שהרצח ההוא היה חלק מתהליך גסיסה, ארוך וקשה אמנם, אבל תחום בזמן, של הסכסוך הזה, ובסופו יהיה שלום, או דו קיום. אבל 20 השנים שחלפו מאז היו שנים של אובדן תקווה. המנהיגים כבר לא מדברים על סוף למלחמה, אלא על הכלה ומשטור שלה, על להמשיך לחיות כרסיסים זה בישבנו של זה. מדינת נפתלי בנט.
*
בשועפט בשעות היום שורר שקט מתוח. תחנות הרכבת הקלה וארונות חשמל מנופצים וריח של שריפה. בירידה מהאוטובוס אתה הולך בעקבות נחיל אנושי של מנחמים. בדרך אתה עובר רכב של מג"בניקים שמביעים את עמדתם על המנחמים. "הגזימו לגמרי אלה". ככל שמתקרבים אל סוכת האבלים הולכות ומתרבות המודעות והכרזות שבהן מופיעה דמותו של מוחמד אבו חדיר מוקף בדגלי פלסטין ועם המלה "שאהיד" שחוזרת שוב ושוב. עוד טרגדיה אישית של קורבן מיותר של סכסוך לאומי בלתי נגמר שמופקעת ומולאמת לטובת אותו מאבק. ומסביב עיניים עוינות, בוחנות, חלקן בלגלוג, חלקן בשטנה. מתוך הבית נשמעות צעקות של אשה ואנשים מנגד שמנסים להסות ולפייס, די לשווא.
וזה הכל מצטרף להרגשה שגם עכשיו – במה שהוא קודם כל חובה מוסרית ואישית שאתה מרגיש צורך לעשות כאדם – אתה לא באמת אתה, אלא נציג של עם. עם כובש. וזו הרגשה שלא נעלמת לאורך כל הביקור. ההרגשה שאתה בסיור אוריינטליסטי עאלק-אותנטי שבו אתה רואה מנהגי אבלות של ילידים, שמשתתפים בהצגה למענך. הכיבוש נוכח בסוף כל משפט שנאמר, בעברית או בערבית, והוא עומד בינך ובינם כמו גדר הפרדה.
אז זה חרא. ללחוץ את היד לעשרה גברים זרים (הנשים ב"עזרת נשים" בתוך הבית) בלי לדעת מיהם, אבל לדעת שהם חייבים לעשות (או עכשיו, או באיזשהו שלב בחיים שלהם) איזושהי עבודה עם עצמם כדי לראות אותך כבן אדם ולא לשנוא אותך כחלק מעם. הלחיצות של רובם רפות, ואתה כבר מנסה להבין אם זה כי הם לוחצים כדי לצאת ידי חובה ומנסים להבהיר לך שאתה לא רצוי, והם רק לא יכולים לחרוג מכללי הטקס, או כי הם מרוסקים מדי או חלשים מהצום, או סתם, כי ככה.
ואז אתה מגיע אל חוסיין אבו חדיר, אבא שלו, שיכולת לזהות גם בלי שיציגו לך אותו. הוא היחיד שנראה כאילו הוא לא באמת שם. ואתה עומד כמו אידיוט ולוחץ לו את היד, ומנסה לחשוב על משהו שאתה יכול להגיד שיהיה לו משמעות אמיתית. משהו שאפשר לתלות בו איזשהן תקוות, ושאתה יכול באמת ובתמים להרגיש שהוא לא סתם מלים ללא כיסוי. הלב נשבר ואתה לא מוצא, אז אתה מגמגם איזה בליל מביך של הברות ומתקדם, לוחץ ידיים לעוד זרים, כאלה שאתה יכול לא לדעת עליהם דברים, כאלה שהחיים שלהם יחזרו למסלולם.
ובסופו של דבר כולם מתיישבים, וסוכת האבלים מלא במאות אנשים, רובם ככולם יהודים שהגיעו באוטובוסים של "תג מאיר". הרבה מאוד חובשי כיפה ושביס, מסביב מדברים בעיקר אנגלית אמריקאית. ואז מתחילים הנאומים. ועולה קרוב משפחה שמדבר על הרצח, ועל ההסתה וההתנחלויות והנישול והתוקפנות של הממשלה, וכמה אנשים עוזבים במחאה את האוהל. הוא מבקש שנפיץ עד כמה הנישול והעוול והגזענות שבסיסן של ההתנחלויות ומדיניות הממשלה הם פשע שהרצח הזה הוא המשך שלו.
*
ואחר כך עלה נציג של "תג מאיר", ודיבר על הארגון. על החשיבות שבמתן תגובת נגד ל"תג מחיר". על כמה אנחנו מתביישים.
יש לי בעיה עם "תג מאיר", ארגון אד-הוק שבסיס קיומו במענה לפשעיהם של פורעי "תג מחיר". כמו בסרט "הנער" של צ'רלי צ'פלין, שבו הנער מנפץ חלונות וצ'פלין משאיר את כרטיסי הביקור שלו כזגג, בא לתקן את הרושם הרע שהותירו החוליגנים. הנציג של "תג מאיר" מדבר על "תג מחיר", ומדבר על שריפה של מסגדים והשחתה של מכוניות והפשע הבלתי-נתפש הזה, כשחבורה של רוצחים גזענים חוטפים נער מהכניסה לביתו, מכריחים אותו לשתות דלק ושורפים אותו חי, הופך לחלק מדף פירוט החשבון הלאומי.
אחריו עלה נציג נוסף מהמשפחה, שאמר לראשונה דברים שנשמעים מהלב, ולא כמו נאום פוליטי. הוא גם היחיד שמדבר גם בעברית וגם בערבית, ולא נזקק למתורגמן. הוא אומר שהוא לא מודה לנו שבאנו, אלא שזו היתה חובתנו לבוא. הוא מתבקש לקצר בדברים כי מגיעה עוד קבוצה גדולה של מנחמים מהגולן והגליל. הוא מבקש מאתנו לעבור גם אצל הנשים, ולנחם גם אותן, אבל מאוחר יותר חוזר בו, ולא ברור לגמרי אם באמת בגלל הצורך לפנות מקום למחזור הבא, או כי הובעה התנגדות מבפנים. ושוב לחיצות הידיים בשורה, כמו במשלחת דיפלומטית, ושוב השתיקה הזועקת מול חוסיין, אביו של מוחמד.
כשאנחנו עוזבים מתגודדים כמה עשרות אנשים ויש צעקות וצעקות מנגד, ומשום מקום אני מרגיש מכה קלה בלחי. מישהו זרק עלי אבן קטנה. הסתובבתי וראיתי גבר צעיר מביט בי במבט מלא תיעוב ושש אלי קרב. מבט של "אנשים כמוך לא רצויים כאן". אחרי שנים שאני מואשם באופן עקבי בזה שאני תל-אביבי שמאלני מנותק, ששכח מה זה להיות יהודי, חזרתי להיות מי שמוגדר אך ורק על סמך זהותו היהודית. לשנייה אחת הייתי נפתלי בנט. ונפתלי בנט נמצא בוועידת השלום של "הארץ", לא פחות.
באוטובוס בדרך חזרה שמעתי מחברות, שנכנסו לבית המשפחה כדי להשתמש בשירותים, את מה שסיפרו להן בנות המשפחה בפנים. על האלימות המשטרתית נגד בני המשפחה, שפרצה הביתה וירתה על בני הבית כדורי גומי (דודתו של מוחמד הראתה להן את הפצע שקליע כזה עשה ברגלה, הצילומים של בן דודו של מוחמד, טארק, מוכה באכזריות בעודו מחוסר הכרה פורסמו וזכו להדים רבים); על הזלזול בתלונה על נסיון החטיפה יום קודם לכן; על הלחצים שהמשטרה הפעילה על קרובי המשפחה והמכרים להגיד שהמשפחה מסוכסכת עם משפחות אחרות וייתכן שזה היה המניע לרצח, וההתעלמות מהעדויות הסותרות, והצילומים ממצלמת האבטחה שתיעדו את כל האירוע. לטענתם, רק העובדה שצילמו בטלפון הנייד את המשטרה מסתכלת על הסרט ממצלמות האבטחה, והפרסום של הסרטון הזה באתר www.electronicintifada.net אילצה את המשטרה לפענח את הרצח, או לפחות לזרז את הפענוח ולהפסיק את גל השמועות המרושעות על מניעים אחרים לרצח הזה.
נזכרתי בשיר שדליה רביקוביץ כתבה לאחר הטבח בסברה ושתילה, "תינוק לא הורגים פעמיים". כי לאחר שנרצח עבר מוחמד אבו חדיר גם רצח אופי. רצח אופי מכוון, חסר כל הצדקה למעט כסת"ח למחדלי המשטרה, ובחסות אותה דה הומניזציה שמפקיעה את היכולת להכיר בזכות לחיים וכבוד של בני העם השני, מדיניות שבניגוד למגמת ההפרטות הממשלתית, מלאימה את חיינו ומותנו לטובת מאבק חסר תוחלת וחסר סוף.
אוהד מילכגרוב הוא מפתח ווב בחברת Rounds