"המחנה שלכם מלא שנאה מעוורת", טוען השמאל כלפי הימין. "אתם מונעים מאמוציה ופחד". הטיעונים מוכרים: מאשימים את הימין בפחד מהערבים ושנאה כלפיהם כבר שנים ארוכות מאוד, זאת למרות שאת חוזה השלום המשמעותי ביותר בין ישראל לעולם הערבי חתם אחד, מנחם בגין. ליכודניק. למרות ששנות שני שלטונות בנימין נתניהו אופיינו במיעוט ארועים מדממים ובהיעדרן המוחלט של משימות לאומיות אמיצות בעורף האויב, המגובות בשירי לוחמים (ועצבת נופלים תואמת).
והנה את כל מה שאומר השמאל על הימין כשהוא מתכוון לדרך שבה הימין מתייחס לערבים – הימין, לפחות הימין המתון יותר, יכול לומר על הדרך שבה מתייחס השמאל לביבי. השנאה והחשדנות כלפי ביבי, בחוגי השמאל, עצומה ושלמה. אתה כמעט לא שומע פקפוק בנרטיב הזה. התודעה התקבעה כבר לפני שנות דור סביב מסוכנותו של האיש, וכל שיתוף פעולה אתו נאסר כציווי מחנאי עליון. אנחנו נוכל לדבר עם אבו מאזן והחמאס, איראן וחיזבאללה, אמר השמאל לציבור הישראלי, אבל לא נדבר עם נתניהו.
שלילת נתניהו המוחלטת גזרה על השמאל הישראלי שנות דור של ניתוק מהשתתפות פעילה ומשפיעה בחיים הפוליטיים בישראל. וכמו כל מחנה פוליטי שמאבד אחיזה בשלטון, אבדה לשמאל גם ההשפעה הממתנת שיש לאחריות על חייו ורווחתו של ציבור אנשים גדול. כי לא חשוב עם איזו אידיאולוגיה לוהטת הגעת אל כס השלטון – בדמוקרטיה המטוטלת תמיד מושכת אותך למרכז. אתה לא יכול באמת להכתיב סדר יום מבוסס על אידיאולוגיה טהורה, לא משנה לאיזה מחנה פוליטי אתה שייך. החיכוך המתמיד באנשים ממקומות שונים, עם צרכים שונים, הציפייה ממך לשמור על יציבות המערכת ולא לטלטל אותה בחוסר אחריות, כל אלה תורגמו באופן מסורתי בישראל למה שאריאל שרון טבע בזמנו כ"מה שרואים משם לא רואים מכאן".
וכשאיבד השמאל – ואני מדבר על השמאל הציוני – את היומרה להשתתף בשלטון, מתוך אי רצון להתלכלך בעבודה עם נתניהו המשוקץ, קרה לו מה שהיה צפוי שיקרה: הוא הקצין שמאלה בעמדותיו. אבדה לו ההשפעה הממתנת, המבורכת, שיש לאחריות גדולה. ועם אובדן ההכרח להתמתן החלה פריחה של עמדות שלפחות מפלרטטות עם פוסט-ציונות וסנטימנטים שלפחות מחפצנים אובייקטים קומוניסטיים. העמדות האלה, חינניות ככל שתהיינה בסלונים הווירטואליים של תל אביב, רחוקות מרחק רב מהקונצנזוס הישראלי. בלי קונצנזוס אי אפשר למשול בדמוקרטיה.
המסע להיפרדות מהקונצנזוס הישראלי החל אצל השמאל, לדעתי, עם רצח רבין. אנשי השמאל חשו אז שהחברה הישראלית בגדה בהם, או לא היתה מספיק ראויה להם, או לא ראויה למתנת מה שהם קראו לו שלום. ובתוך כל האקסטזה סביב הדבר שהשמאל קרא לו שלום נשכחה לחלוטין זכותו הטבעית וההגיונית לחלוטין של ציבור אנושי לחוש אימה נוראה מפני פיגועים ומפני מבצעיהם ומארגניהם. הלהיטות העצומה לשנות את ההיסטוריה, ולו נגד רצונה, גרמה ליותר מדי אנשים בשמאל לראות בפחד הטבעי לחלוטין מפני הפיגועים סוג של בגידה באתוס המושלם והמנצח שהם רקחו עבור מדינת ישראל.
אבל האתוס לא היה מושלם. אין אתוס מושלם. פיגועי הטרור של אמצע שנות ה-90 חוללו שמות בפרשנות הישראלית של הרצון הפלסטיני בפיוס. הרי אם לא היה סנטימנט ציבורי חזק כל כך שקורא לבחינה מחודשת של הבנות אוסלו, אם לא לביטולן המוחלט, לא היה צורך בעצרות תמיכה ביצחק רבין וממשלתו. נישא על גבי שאיפותיו וחלומותיו, השמאל בישראל של תקופת רבין התרחק עוד ועוד מקרקע המציאות ומהרחובות המדממים והמפוחדים אל עולם שכולו ארמונות וטקסים והיסטוריה שהשתנתה. כמו שקורה תמיד כששבויים בקונספציה, בשמאל לא שמו לב שלא הציבור הישראלי ולא הציבור הפלסטיני היו מוכנים לאוסלו.
אם הפסד של רבין בבחירות 96', אחרי שנות טראומה לאומית, היה מאשר לשמאל הישראלי לעשות חשבון נפש – בא הרצח של ראש הממשלה וטרף את הקלפים לחלוטין. תחושת הקורבנוּת והמותקפוּת שהשמאל אימץ מיד עם הרצח שמה את המחנה הזה בעמדה פסיכולוגית שממנה לא ניתן היה באמת להעריך נכונה את שנות אוסלו, את ההסכם עצמו ואת התנהגות הפלסטינים במהלך הנסיונות ליישומו. הפשע היה אחד וטוטאלי, שדה המערכה היה סימבולי וטוטאלי בהתאמה: מצד אחד ניצבו כוחות האור ובראשם יצחק רבין, מצד שני כוחות החושך ובראשם, ובכן, אתם יודעים מי.
וכל החטא הראשון שחטא השמאל – התלהבות יתר מהחזון של עצמו – חטא שניתן היה לגלות כלפיו הבנה מסוימת, הוכפל בחטא אחר, גרוע ממנו פי כמה: מציאת אויב שמידת הרוע שלו עצומה ומוחלטת כל כך שהיא פוטרת אותך מדין וחשבון על מעשיך. הימין הקיצוני עושה את זה, לדאבון לב, מול הערבים. הוא רואה בטרור או באיום הערבי פטור מוחלט מכל צו מוסרי. השמאל מחזיק בתפישה דומה מאוד מול ביבי.
ביבי רצח את רבין; ביבי זכה בראשות הממשלה בגלל זה; ביבי מייצג את האנשים שרוצים לרצוח את השמאל ואת חלום השלום; ביבי הוא רוע מוחלט ולכן אסור לשתף אתו פעולה. אם אפשר היה לשים כותרות כאלה על המהלכים התודעתיים שעבר השמאל בכמעט 20 השנים האחרונות נדמה לי שהמהלך הזה היה מייצג אותם לא רע. רק דבר אחד נשכח מהשמאל: המטרה האסטרטגית שלו היא לא הכחדת נתניהו, אלא השפעה גדולה ככל האפשר על חיי המדינה.
הצבה של נתניהו בתפקיד אויב דמוני, התעקשות תנ"כית לקשור אותו עם רצח רבין, בניית נראטיב מחני שלם סביב השמצה ואי שיתוף פעולה מוחלט עם האיש – כל אלה אמנם הניבו עבור השמאל מספר כביר של פאנצ'ים ובדיחות על ביבי נתניהו ועל שרה נתניהו, שהן הישג אמנותי מרשים בהחלט. מצד שני, בעולם המציאות, הן היו לא יותר מגלגל הצלה שבעזרתו אפשר להציף אגו טובע, תוך שהספינה שקפצת ממנה הולכת ומתרחקת באופק. תרבות לא מובילים עם בדיחות.
כימני ירידת כוחו והשפעתו של השמאל לא כואבת לי בכלל לעצמה. ימי השליטה ללא עוררין שלו בתרבות זכורים לי כחוויה לא נעימה ולא מיטיבה. זו לא העובדה ששלי יחימוביץ' לא נתפשת כמועמדת רצינית לראשות הממשלה שמפריעה לי. מה שמפריע לי זו העובדה שבגלל שהשמאל בחר ללכת בנתיב של שנאת נתניהו כאידיאולוגיה, במקום לבנות מסר פוליטי ותרבותי שלם וכובש – מי שנתניהו כן הולך אתו, וכן צריך ללכת אתו, הן דמויות סוריאליסטיות כמו יאיר לפיד ומעוררות עצבנות כמו בנט וליברמן. במקום לעבוד עם שמאל ציוני שמושך אותו אל האמצע, נתניהו עובד עם מרכז אמורפי וחסר אחיזה של ממש בתרבות הפוליטית הישראלית ועם ימין שאפילו לאוזני הימניות נשמע רע מאוד.
מחנה השמאל הציוני חיוני ביותר עבור מדינת ישראל, ולא היא ולא הוא יכולים להרשות לעצמם לתפקד האחד בלי השנייה. הוויתור שעושה השמאל הזה על דריסת רגל מתמדת במקומות שבהם נחתכים דברים הוא תוצר הרה סכנה של דור שמסרב להתבגר ולהבין שפוליטיקה היא אמנות האפשרי. שאולי חזון השמאל הקלאסי והשלם לא יוכל לבוא לידי מימוש ואולי נתניהו הוא ממש לא הדמות שהשמאל היה רוצה לראות את הציבור הישראלי מביע בה אמון פעם אחר פעם, אבל זה מה יש. מחנה פוליטי שמוותר על השפעה מוגבלת בשם רצון בלתי ניתן לשיכוך בהשפעה מוחלטת מעיד על עצמו שהוא אינו בשל להנהגה.
השמאל הישראלי חייב חשבון נפש עמוק, וכדי לחסוך לכולנו זמן הנה כמה מהמסקנות ההכרחיות: אין ביכולתכם להחליף את נתניהו במועמד שמאל, אלא רק במועמד ימני יותר. וצריך לבחור. שנאת ביבי היא לא אידיאולוגיה פוליטית שאפשר ללכת אתה אל הציבור. אתם חייבים לחזור וליצור מסר פוליטי ותרבותי שלם ומגובש של מחנה שרואה בעצמו מועמד לגיטימי להנהגת המדינה. בלי בדיחות ובלי פנטזיות, בבקשה. חזון שלם ומגובש שמעיד על בגרות והבנת הרוח הישראלית.
שני אתגרים רציניים עומדים לפני המדינה העברית: האחד הוא פתרון למצב שהכנסנו את עצמנו אליו מול הפלסטינים. השני הוא שחרור היוזמה העסקית, הכלכלית והתרבותית הישראלית מחומת סין הארגונית-ביורוקרטית שהותירה אחריה מפא"י ועדיין ניצבת על עומדה, כל השנים האלה אחריה. כדי לאפשר לראשון להיפתר הימין חייב להיפרד בפה מלא ובלב שלם (גם אם שבור) מחזון ארץ ישראל השלמה שכבר איננו אפשרי. כדי לאפשר לשני להתגשם השמאל חייב להתבגר ולעדכן את החזון הסוציאליסטי שלו, תוך פרידה הכרחית וכואבת בדיוק באותה מידה ממוסדות ונורמות העבר.
הימין המתון והשמאל הציוני צריכים זה את זה כדי שיהיה פה בית לאומי מתפקד. לשמאל אסור לערוק מהמערכה הזו.