בוקר ה-3 באוגוסט 2014
ה-2 באוגוסט 2014
נאדר חאג'ילה, בן 30, אב לשישה ילדים ולילד נוסף שצפוי להיוולד בכל יום, הוא בין העקורים החוסים בבית הספר של אונר"א במחנה הפליטים אל-שאטי. יותר מ-2,000 איש מצטופפים עד אפס מקום בבית הספר הזה וכמותם עוד מאות-אלפים ברחבי עזה. עד לפני כמה ימים עוד היה לו בית, "עם תמונות ובגדים, ומשפחה וזיכרונות", כעת הוא חי עם בני משפחה נוספים, בסך הכל 20 איש, באחת הכיתות בבית הספר.
מזרונים עוד לא חילקו כאן, רק כמה שמיכות וקומקום חשמלי חסר תועלת מונחים על הרצפה לצד מחבת גדולה. ילדים משתובבים, נכנסים ויוצאים בריצה. שני חלונות מספקים אור בשעות היום וספסלים שנערמו מפרידים את החדר העירום לשניים. על לוח הכיתה הירוק מצוירים בגיר מסוקים, טנקים ופצצות. באותה הקומה, ישנות על הרצפה כבר שבועיים כ-70 נשים, אחת מהן אשתו של נאדר, בחודש התשיעי להריונה.
רובם של הבניינים בבתי הספר של אונר"א בעזה תוכננו באותה הצורה ולכן זהים זה לזה. לעומד מבחוץ יתגלה מבנה לבן, מלבני, שקורות ומעקים כחולים מעטרים אותו לאורכו ולרוחבו. מעל לבניין מתנופף דגל האו"ם, כדי לסמן ולהבהיר שזה מתחם שאמור להיות מחוץ לתחום ההפגזות.
בצדי בית הספר באל-שאטי עומדים שני חמורים קשורים לעגלות, כלי תחבורה שנהפך לסוג של מותרות עבור החוסים במקום. רובם הגיעו רק עם הבגדים שעל גופם לאחר התרעה קצרה מצה"ל בליל 19 ביולי, שלאחריו החלו ההפגזות על שכונת שג'עאייה, שממנה ברחו בשעות הקטנות של הלילה. למרות זאת, הם מרגישים בני מזל, מכיוון שלפחות עד עתה, בית הספר לא טווח על ידי הצבא הישראלי.
בית הספר אבו-חוסיין במחנה הפליטים ג'באליה. צילום: אדוארדו סוטרס, עזה
מחלות מדבקות בדרך
נכון לשבת בבוקר, מספר העקורים במקלטים של אונר"א ממשיך לעלות וחצה כבר מספר בלתי-נתפש של יותר מ-250 אלף אנשים שחוסים ב-90 מבני בתי ספר. אבל בארגון מעריכים כי יותר מ-460 אלף בני אדם – כרבע מהאוכלוסייה בעזה – נאלצו לברוח מבתיהם. בלתי אפשרי לדעת מה מספר העקורים בכל הרצועה. מאות-אלפים נוספים אינם חוסים במתקני אונר"א, מאחר שהמתקנים מתקשים לקלוט עוד אנשים. תושבים רבים מתארחים בבתים של בני משפחה וחברים, אחרים ישנים תחת כיפת השמים, בשטחים פתוחים וברחוב, או פולשים למבנים נטושים וחנויות.
על פי הערכות ראשוניות מאוד, נכון לסוף השבוע הזה ביתם של כ-60 אלף בני אדם מבין העקורים נהרס כליל, ועוד אלפי בתים ספגו נזק חמור, שלא יאפשר להתגורר בהם. באונר"א מדגישים שמכיוון ששכונות שלמות שוטחו בהפגזות, הנזק שנוצר עולה בהרבה על הנזקים ממלחמת "עופרת יצוקה" ב-2009-2008.
מצבם של רבים מהעקורים שלא מצאו מקום בבתי הספר של אונר"א נעשה מייאש לחלוטין. הם חשופים לגמרי להפגזות ולפגעי מזג האוויר, אין להם גישה למים נקיים ומזון והם מתקשים להשיג אפילו את המוצרים הבסיסיים ביותר. זו גם הסיבה כנראה ששתי משאיות של הארגון הותקפו בזמן שהיו בדרכן לאחד מבתי הספר, והציוד שהיה עליהן, שכלל ערכות היגיינה, שמיכות, תרופות וחיתולים – נבזז.
באונר"א עוקבים בדריכות אחרי המתרחש ועובדי הארגון בעזה מספרים כי "תנאי החיים הולכים ומחמירים במקלטים וזה הפך לדאגה גדולה נוספת עבורנו". הם מציינים כי לא מדובר רק "בנושאי התברואה והנגישות לטיפול חירום רפואי, למשל", אלא, "גם הסביבה המלחיצה שמשפיעה על מצבם הנפשי של העקורים".
הצפיפות הכמעט בלתי נסבלת במתקני אונר"א הופכת את המצב למתוח עוד יותר. מספר העקורים הממוצע בכל בית ספר עומד על כ-2,800 בני אדם, כשבית ספר אחד בג'באלייה משמש מחסה למספר עצום של 9,400 בני אדם. ברגע שהצפיפות בבתי הספר כה גדולה, המצב נהפך לקשה מאוד לניהול. ריבים רבים פורצים סביב הגישה למים ולמזון, ולמרות שאונר"א בשיתוף עם תוכנית המזון של האו"ם הצליחו להכניס עשרות משאיות של מוצרי היגיינה ומזון דרך המעברים, הארגון מתקשה לספק את הציוד והמזון לכל בתי הספר.
* לצפייה בצילומים נוספים מעזה- הקליקו כאן
בגדים תלויים על ספסלים בבית הספר אבו-חוסיין במחנה הפליטים ג'באליה. צילום: אדוארדו סוטרס, עזה
לאונר"א יש 13 אלף עובדים בעזה, והם ממשיכים לעבוד בתנאים קשים ביותר. לפחות תשעה מהם נהרגו בזמן עבודתם מאז החלה המלחמה. לצד בתי הספר שמשמשים כמקלטים, מפעיל הארגון גם "מרכזי בריאות" (מרפאות) ומרכזי חלוקה. על פי הערכות אונר"א, 111 מהמתקנים שלהם ניזוקו מאז ה-1 ביוני. רבים מהם ספגו מספר רב של פגיעות. ארבעה בתי ספר ספגו פגיעות רציניות בימים האחרונים. עד יום רביעי האחרון, אונר"א הצליחה לגייס רק כ-60 מיליון דולר מתוך 115 מיליון הדולר שנדרשים מיידית עבור המשך הטיפול בתושבי הרצועה.
שבעה מתוך 21 מרכזי בריאות שהארגון מפעיל סגורים וארבעה מרכזי בריאות פועלים באופן חלקי בלבד. עד יום שישי יותר ממחצית מהצוות הרפואי עדיין התייצב לעבודה. ביום עבודה רגיל, המרכזים היו קולטים כ-14 אלף בני אדם ביום, אבל מאז החלה המלחמה ירדו המספרים עד לשפל של כ-4,500 איש בלבד שהצליחו להגיע. ב-26 ביולי, מציינים בארגון, בזמן שנערכה הפוגה של כמה שעות, הגיעו למרפאות כ-15 אלף בני אדם שנזקקו למענה רפואי דחוף.
אונר"א עושה כל מאמץ כדי לנסות ולספק לעקורים במקלטים שאינם קרובים למרפאות פתרון. אבל כרגע, ישנה אחות אחת למתקן, בממוצע, ויש גם כמה מתקנים שחולקים אחות אחת כתוצאה מהמחסור בכוח אדם. אחד מתפקידי האחיות הוא לייעץ כיצד לשמור על היגיינה במצב הנוכחי, מכיוון שברבים מהמקלטים אין כעת מים זורמים ולכן אין אפשרות לשטוף את האסלות או להתקלח.
עלייה ניכרת נרשמת גם באנשים החולים בזמן השהייה בבתי הספר, והארגון ממשיך להדגיש בכל פרסום שלו כי יש חשש הולך וגדל מפני התפרצות של מחלות מדבקות, אם ממזון שאינו נקי ונמכר מחוץ למקלטים – כמו בשר שלא נשמר בקירור – ואם דרך הדבקה או תנאי סניטריה קשים.
נער עובר בין ערימות אשפה שנצברה בבית הספר אבו-חוסיין במחנה הפליטים ג'באליה. צילום: אדוארדו סוטרס, עזה
"אנחנו מודאגים מאוד מהאפשרות של התפרצות מחלות מדבקות ועוקבים ככל האפשר במסגרת הנסיבות, אחר המצב במקלטים ובמרכזי בריאות", אומרים העובדים בשטח. "יש מקרים שכבר דווחו, אבל לא מוגדרים כהתפרצויות עדיין, של זיהומים כמו סקיבאס ושלשולים. אבל החשש הגדול הוא מהתפרצות מחלות קשות הרבה יותר". לפני כשבועיים דיווח הארגון כי נרשמו 13 מקרים של דלקת קרום המוח בשלושה מהמקלטים, אבל החולים הופנו מיד לבתי החולים לטיפול, ולפחות נכון לעכשיו, נמנעה התפרצות של המחלה.
אקמול, זה מה שיש
נושא נוסף שלא זוכה לשום התייחסות הוא מצבם הבלתי נסבל של החולים הכרוניים. לאונר"א אין נתונים סטטיסטיים מדויקים בנוגע למספר החולים הכרוניים הנמצאים במקלטים, אבל בסוף שנת 2013 טופלו במרפאות של הארגון כ-68 אלף חולי סוכרת ויתר לחץ דם, מהם כ-31 אלף שסובלים משתי המחלות, לצד כ-1,000 ילדים חולי סוכרת.
לכן, מעריכים אנשי הארגון בזהירות, שסביר להניח שלפחות 10,000 בני אדם השוהים במקלטים סובלים ממחלות כרוניות, ולא ברור עד כמה, או אם בכלל, יש לאנשים הללו נגישות לתרופות שלהן הם נזקקים.
במקלטים חוסות גם מאות נשים הרות. "לאחת הנשים החלו הצירים באמצע הלילה", מספר עובד אונר"א בעזה, "אבל היא לא סיפרה לאף אחד עד הבוקר, בגלל שהיא פחדה שהיא ובעלה ייפגעו אם יצאו בזמן ההפגזות".
גם חאג'ילה ומשפחתו מודעים לסיכונים, "אין לנו כלום, אשתי עומדת ללדת בכל יום, ואין לנו אפילו בגדים לתינוק", הוא מספר. אבל ברור להם שגם אם התנאים קשים כרגע, המצב עוד יחמיר. "זה רע מאוד לישון ולחיות כולם ביחד בתנאים האלו. אם אחד חולה, כולנו נחלה. ואנחנו במיוחד מודאגים לגבי ילדים מתחת לגיל ארבע שעלולים לחטוף דלקת קרום המוח".
שתי אחיות שמגיעות לבית הספר אחראיות על ההשגחה הרפואית במקום – זה לא מספיק. "אחת הילדות התעלפה, לקחנו אותה לרופא שאמר לנו שיש לה בעיה של סוכר ושאנחנו צריכים לקנות לה מיץ…אבל אנחנו לא יכולים. אין לנו כסף. ואם אתה הולך לבית החולים עם מרשם, כל מה שאתה מקבל הוא אקמול, גם במקרי חירום".
שלוש רקטות חוצות את השמים, משאירות שובל לבן אחריהן, והדי פיצוצים הולכים ומתקרבים, מעידים שהפסקת האש שהוכרזה הגיעה לסופה מהר מהמצופה. זמן לא רב לאחר מכן, אחת הנשים בחדר, דודתו של נאדר, מקבלת שיחת טלפון שמבשרת לה שקרובי משפחתה נהרגו ברפיח לאחר שביתם הופצץ.
שותים מי ים מזוהמים
מצב התשתיות, או ליתר דיוק, מחיקתן הכמעט מוחלטת, נהפכו לדאגה מרכזית נוספת של ארגוני הסיוע בעזה. היקף הנזק העצום יחייב את הארגונים לספק את הצרכים הבסיסיים היומיומיים של מאות-אלפי העקורים לתקופה ממושכת של זמן, בוודאי אם המצב שבו ישראל מגבילה הכנסת סחורות ואוסרת על הכנסת חומרי בנייה ימשך.
על פי ההערכות, התיקון של תחנת הכוח של עזה שנפגעה מהפגזה של חיל האוויר ב-29 ליולי, יכול לארוך כשנה. כרגע מסופקים רק כ-10% מצריכת החשמל הנדרשת לרצועה, כשאזורים שלמים מנותקים לחלוטין מחשמל ובעיר עזה עצמה החשמל פועל רק כשעתיים ביום. המחסור בחשמל לא מאפשר לתושבים שעדיין מצויים בבתיהם לשאוב מים. גם שירותי הטיפול בשפכים קרסו לחלוטין ומי הביוב לא רק מציפים את הרחובות ומחלחלים למי התהום, הם גם דולפים אל תוך מערכת הובלת המים לבתים.
יותר ממיליון מתושבי הרצועה מנותקים ממים וגם בבתים שעדיין זורמים בהם מים אי אפשר להשתמש בהם לצורכי שתייה מכיוון שאלה מים מלוחים. אחד מהיעדים המרכזיים של אונר"א בימים אלה הוא לעמוד בדרישות אספקת המים.
הארגון משתף פעולה עם ארגונים מקומיים כדי לנסות ולהבטיח אספקת מים ראויים לשתייה (וכאלה שאינם ראויים לשתייה אך משמשים לצורכי היגיינה). את המים לשתייה מספק אונר"א מבקבוקי מים מתוקים שרכש כחלק מתמיכת החירום, אבל למרות מאמצי הארגון, ההערכות בשטח הן, שנכון להיום, כמות המים המסופקת לכל אדם עומדת על פחות מ-3 ליטרים ועקורים רבים נאלצים לשתות מים מלוחים, שמסוכנים לשתייה.
מים שאינם ניידים, עבור מקלחות ושירותים מהווים בעיה קשה כרגע במתקני אונר"א. "אחד האתגרים המורכבים ביותר שעומדים כרגע לפנינו הוא אספקת מים שאינם ראויים לשתייה, והוא אחד הנושאים שעומדים בראש סדר העדיפויות שלנו", מסביר אחד ממנהלי הארגון בעזה, "אנחנו בוחנים את הנושא בשיתוף עם תוכנית המים של יוניצ"ף (WASH) כדי לנסות ולספק פתרון הוליסטי ואני מקווה שיהיה לנו פתרון בעתיד הקרוב. אנחנו בודקים כל אפשרות – מהצבת מכלי מים נוספים ועד להתקנת 'שלפוחיות מים' (מתקני אכסון מים מתנפחים, שקלים יחסית להובלה, נ"ח)".
ילדים יושבים במסדרון בית הספר של אונר"א במחנה הפליטים אל-שאטי. צילום: אדוארדו סוטרס, עזה
חאג'ילה מסביר כיצד ה"קשיים" הללו מתבטאים כעת בשטח. "התנאים כאן קשים מאוד. אין לנו מזרנים, אין מספיק חדרי שירותים, והמים לא מספיקים. יש אנשים ששותים מים מלוחים, מזוהמים מהים ולאחר מכן הם נעשים חולים", הוא אומר, "תנאי ההיגיינה שלנו גרועים. אנחנו שוטפים את עצמנו במים מלוחים, כל הלכלוך נדבק לגוף שלך. אין לנו בגדים נוספים כדי להחליף, השירותים מוצפים ומלאים בזיהומים".
רוב תושבי מחנה הפליטים שבו שוכן בית הספר הם עניים בעצמם ולמרות זאת "תושבי השכונה עוזרים", הוא מספר, "והם נותנים לנו לקחת מים מהמכלים שלהם לפעמים, וגם הביאו לנו בגדים".
בנוגע למזון, מספר חאג'ילה שהארוחות שלהם מורכבות "מביסקוויטים ומזון משומר שלא ראוי למאכל בני אדם. אנחנו מקבלים רק שמונה פיתות ל-15 איש ביום, וקופסאות הסרדינים שאנחנו מקבלים מפעם לפעם הן כאלו שפג תוקפן. אנחנו לא יכולים לבשל, אין לנו כסף לקנות אוכל, וכרגע זה גם לא אפשרי להשיג לחם בחוץ".
ספסלי בית ספר כחומת מגן
באשיר, בן 49, נכה באחת מרגליו שהוא ואשתו מצאו מקלט בבית הספר אבו-חוסיין במחנה הפליטים ג'באליה מספר כי "כל מה שאנחנו מקבלים זה פיתה עם טונה ביום. אם אנחנו רוצים משהו אחר אנחנו צריכים לקנות אותו. אנחנו מכבסים את הבגדים שלנו באסלה. אבל אתה צריך להסתכל ולהגיד לי אם בכלל אפשר לקרוא לזה אסלה. אין שום סיכוי בכלל להיכנס לשירותים. נשים צריכות לחכות המון זמן".
באשיר עדיין לא מתאושש ממה שחווה וראה בליל רביעי האחרון בסביבות 4:00 לפנות בוקר – אז הפגיז צה"ל את בית הספר וגורמי הרפואה הרשמיים בעזה דיווחו שלפחות 19 בני אדם נהרגו ו-100 נפצעו מפגיעת הפגזים בזמן שישנו. באשיר מספר שהתעורר לקול ההפגזות כשאברי אדם מפוזרים סביבו.
ההרס העצום שנגרם לבית הספר אבו-חוסיין במחנה פליטים ג'באליה גרם לתנאי החיים במקום להפוך לכמעט בלתי נסבלים. מבנים הרוסים שעליהם שאריות דם קרוש מוקפים בערימות אשפה. השירותים מוצפים, ואין שטח פנוי לשהות בו.
בבית ספר הזה ישנה רק קומה אחת וחצר מרכזית גדולה. הכיתות קטנות יותר ובשל היעדר מקום, הגברים ישנים בחצר הפתוחה. לכן יצרו המשפחות מעין מכלאות המתוחמות בעזרת ספסלי בית הספר כדי לאפשר תחושה, ולו מזערית, של הגנה. בשעות הבוקר המאוחרות השמש כבר מכה בשוהים במקום והחום הולך ומתגבר. רק כמה אנשים שוכבים על הרצפה, מנסים לישון תחת הצל המזערי שמטילים ספסלי בית הספר, בעוד שתור ארוך של נשים משתרך בכניסה לאחד מתאי השירותים במבנה.
גם בבית הספר במחנה הפליטים אל-שאטי נאלצים הגברים לישון בחצר, אבל במקרה שלהם ישנו לפחות גגון המכסה עליהם. בהתחשב במקרים שארעו בבתי הספר שהופגזו בזמן שהגברים ישנו בחצר הפתוחה, הכיסוי נחשב ליתרון משמעותי.
נוף של החצר הפנימית של בית הספר של אונר"א במחנה הפליטים אל-שאטי. צילום: אדוארדו סוטרס, עזה
ענן של עלונים ממלא את השמים וצונח לאטו אל מתחם בית הספר בג'באליה והילדים מזנקים ומנסים לתפוס אותם. אלו עלונים שצה"ל מפזר, המציעים לתושבים עזרה בתמורה למסירת מידע על מיקומם של משגרי החמאס.
כשבאשיר ואשתו נשאלים אם חשבו ללכת למקום אחר הוא אומר: "באנו לכאן כי נאמר לנו לבוא, ועכשיו הם מפציצים אותנו. אין לנו שום מקום אחר ללכת אליו". אשתו לא מצליחה לשלוט בעצמה וזועקת, שואלת לאן ילכו.
יותר מדי בתים נהרסו
באונר"א מבקשים להדגיש בכל דרך אפשרית בפני הציבור הישראלי שהאו"ם הכריז כבר בשנה שעברה, עוד לפני המלחמה הנוכחית, שאם מצב התשתיות, המים, החשמל והביוב בעזה לא ישתפר, הרצועה תהפוך לבלתי ראויה למגורים עד 2020. כעת, לאחר הפגיעה האנושה בתשתיות ובמרקם החיים, איש לא יודע להעריך מה צפוי.
מה בנוגע לעתיד? נאדר מודע עד כאב לאפשרויות המוגבלות העומדות בפני תושבי הרצועה, "אפילו אם יהיה הסכם של הפסקת אש, או הפוגה, יותר מדי אנשים איבדו את בתיהם. יותר מ-200 אלף איש שהבתים שלהם נהרסו כליל או לא ראויים למגורים. ייקח לנו בין שנה לחמש שנים לבנות מחדש את הבתים ולחזור למקום שהיינו בו".
אבל אולי הדבר הקל ביותר היום בעזה הוא לשאול כל אחד ממאות אלפי העקורים מה הם צריכים, הרבה יותר קשה לשאול מה חסר להם. "תקווה", היא התשובה שניתנת בכל מקום, "מה שחסר לנו זה תקווה".