מבנה הסינרמה לשעבר, שבת, 13.8.16
מעולם לא הייתי בפנים.
פעם אחת הייתי ממש ליד. הייתי בתיכון ונסעתי לישון אצל חבר ואז הוא נזכר שיש לו כרטיסים להופעה של מגה-דאף, אבל דברים כאלו הפחידו אותי באותו הזמן, אז הורדנו אותו בכניסה. אני זוכר את דמותו נעלמת בקהל המחכה בחוץ, והחושך. אני הלכתי לסרט של דנזל וושינגטון עם אבא שלו בסנטר.
- החללית ששקעה בחול: צילומים וטקסטים מבין הריסות הדולפינריום
- דקה אחרי שהמערכת עזבה, דקה לפני שהבולדוזרים עולים על הבניין, גלריית צילומים ממה שהיה עיתון "מעריב"
זה כנראה הזכרון היחיד שלי מהמקום.
אולי בגלל שבילדותי הייתי כל כך חנון, יש לי תמיד רצון להכנס למקומות אסורים, צורך להשלים את הפער, להוכיח לעצמי.
כבר מזמן אני חושב להכנס לשם, מחפש איזו פירצה בגדר ולא מוצא.
לפני כשלושה חודשים שמתי לב לגדר לבנה שמקיפה את חלקו המזרחי של המבנה. יום אחד השער היה פתוח ונכנסתי, מישהו שבר את החלון של סניף הבנק שנשאר עירום. לתוך המבנה המרכזי לא הצלחתי להכנס.
בחודש האחרון עברתי עם האופניים בצומת הרחובות יגאל אלון ויצחק שדה בכל בוקר, בדרך לעבודה זמנית. בכל בוקר אני אומר לעצמי שמחר אקום מוקדם ואנסה שוב להכנס, אבל כמובן שזה לא קרה. אוגוסט לא משאיר אנרגיות עודפות. ואז ביום האחרון לעבודה אני חוזר הביתה עייף ומזיע ופתאום רואה מולי את הכיפה המפורסמת – או יותר נכון האין כיפה המפורסמת. בצער רב התברר לי ששוב דחיתי משימה מעבר לדדליין.
אבל בשבת אחר הצהריים הסינרמה זימנה אותי להיכנס,
לקחתי את ביתי הבכורה ליום הולדת של חברה בביצרון ובדרך חזרה מצאתי את עצמי ללא ילדה, על האופניים, לא ממהר להוציא מהגן, והמבנה האדום-לבן עומד מולי במלוא חורבנו והדרו.
אז קפצתי מעל הגדר,
בפנים כבר לא נשאר הרבה, והכיפה הפכה לעמק. קשה למצוא חפצים שמספרים את הסיפור, רק מעט ריהוט מובנה, בר שחור וכורסאות של בנק. יער ירוק של צנורות תקשורת, מדרגות שכבר לא מובילות לשום מקום. גזרי נייר על רצפת האולם המרכזי אשר נגלה רק בחלקו מתחת לכיפה ההפוכה.
ומיטת השומר, תמיד יש שמיכה מנומרת.