מסקנות

1.

"אני פה בשביל להיפרד," אמר התינוק.

אמרתי לו, "אבל אתה תינוק, רק עכשיו הגעת."

---

"פחחח," אמר, "ברגע שאתה יודע לאן מגיעים בסוף, אתה לא במיוחד מחזיק מהדרך."

"טוב נו," אמרתי לו, "אז ביי." קמתי והתחלתי להתרחק. קם גם הוא והתחיל ללכת אחרי. אמרתי לו, "מה? לא אמרנו שאתה נפרד?"

"טמבל," אמר התינוק, "אם אני לא אלך אחריך, ממי יהיה לי להיפרד?"

זה השלב שבו אמרתי לעצמי, אל תיבהל, עוד מעט הכל יתברר. ככה זה עם הטורים האלה –  מתחילים מוזר, ואז מתבררים, כמו החיים. אבל זה לא קרה. אני עדיין הולך. התינוק עדיין הולך אחרי. הפרידה, כשתהיה, תהיה איומה (ויש המשך:)

2.

"אני רק פה בשביל לשיר שיר," אמר הזמר. ושר לי שיר. השיר היה מחורבן. אמרתי לו את זה. "דוגרי," אמרתי לו, "אדוני, השיר שלך מחורבן."

"אתה לא יכול להגיד לי את זה," הוא אמר, "כי אתה גבר אשכנזי ומתנשא."

"ואתה?" אמרתי, "ממתי אתה מזרחי?"

"מאז שראיתי את הסדרה של רון כחלילי על הערסים והפרחות," אמר, "מאז אני מזרחי."

"כי אתה מתחבר לתרבות המזרח?"

"לא, כי אני מפחד שהם ירביצו לי."

"אתה מבין," אמרתי, "שאתה רק מחזק את הסטריאוטיפ שאתה יוצא נגדו."

"אני לא. רוצה סטירה?"

"אתה כן," אמרתי. "וסטירה זה לא טיעון לוגי."

"להגיד שסטירה זה לא טיעון לוגי," ענה, "זאת אמירה אשכנזית ומתנשאת."

"למה?"

"כי לוגיקה," הסביר לי, "זה מנגנון דיכוי אשכנזי ומתנשא."

"אוקי," אמרתי, "אתה יודע להגיד עוד משהו חוץ מאשכנזי ומתנשא?"

"לבקש ממני להגיד משהו חוץ מאשכנזי ומתנשא," צהל בשמחה, "זה אשכנזי ומתנשא."

"אז אתה לא יודע."

"פעם ידעתי," הודה בערגה, "לפני שהתחלתי לראות סדרות של רון כחלילי."

"טוב," אמרתי, "ברשותך אני אעביר ערוץ."

"גם להעביר ערוץ זה אשכנזי ומתנשא."

קמתי והלכתי.

הוא קם והלך אחרי.

אמרתי לו, "אם אני כזה אשכנזי ומתנשא, מה אתה הולך אחרי?"

"אם אני לא אלך אחריך," אמר, "ממי אני אפרד?"

באותו רגע הגיע התינוק, ובעט בו ברגל. ואמר: "אני הייתי פה קודם, ואני אפרד ממנו קודם."

התחילו לריב.

"אתה תינוק אשכנזי ומתנשא," אמר הזמר.

"אני תינוק," אמר התינוק, "וכל דבר רע שאתה אומר עלי, נחשב התעללות בילדים."

"אני מזרחי עכשיו," הזכיר לו הזמר, "ואנחנו לא מתעללים בילדים."

התינוק הביט בו.

"תן לי לנסח את זה שנית," אמר הזמר, "אנחנו לא עושים את זה בכוונה."

השארתי אותם להתווכח, וברחתי. אני בטוח שאם אתרחק מהם מספיק, אתחיל להבין את המשמעות הפוליטית של כל זה. ואז תגידו, וואלה, היה שווה לקרוא, כי זה סאטירי. אני בטוח. אני בטוח. תנו לי עוד דקה (אבל אז…)

3.

אבל אז הגיעה האשה, ואמרה: "אני רק פה בשביל להיפרד."

"גם את?" – תמהתי ביאוש – "למה? אני בסך הכל בן חמישים. יש לי עוד כמה שנים רומנטיות, בפוטנציה. אם לא יהיו מלחמות. ואם המצב הכלכלי ישתפר. ואם לא יהיה חם מדי."

"מצטערת," אמרה האשה, "היו לנו שנים טובות, אבל לאיפה שאתה והתינוק והזמר המזרחי הולכים, זה רק בכיוון אחד, ואני לא יכולה ללכת לשם."

"מה חשבת?" טענתי בלהט, "שלנצח נמשיך ללכת אל האופק בלי שיום אחד נגיע אליו?"

"אה, זה האופק?" היא אמרה.

"זה בדיוק."

"אז אני ממש לא יכולה להיות פה," היא אמרה. "אני אשה, ונשים לא יכולות לחיות איפה שהאופק נגמר."

"טוב," אמרתי, וקמתי ללכת. התחילה ללכת אחרי.

"רגע, רגע, רגע!" אמרתי, "עכשיו תגידי שאת הולכת אחרי כדי שיהיה ממי להיפרד."

"לא," היא אמרה, "אני הולכת אחריך כדי לטפל בתינוק."

"והמזרחי, מה?" נלחמתי את מלחמת המקופחים.

"המזרחי מביא כסף מסדרות בערוץ 8," היא אמרה, "שזה יותר ממה שאני יכולה להגיד עליך."

התחלתי לרוץ (ויש תפנית רליגיוזית:)

4.

הם התחילו לרוץ אחרי. וחשבתי, הלוואי שאפגוש בדרך את נתניהו, כי רק הופעת אורח כזו יכולה איכשהו להפוך את הטור הזה לפוליטי, ולהציל את כבודי אצל גולשי האתר הזה, שמצפים לסבטקסט חברתי כמו שחסידה מצפה לבוא הזיונים, כי אחרת, מה היא? סתם תרנגולת מעופפת.

ואז נשמעה בת קול מהשמים: "עצור!"

"אלוהים?" אמרתי. "זה אתה? סוף סוף?"

"לא," הוא אמר, "זה נתניהו. קראת לי, אז באתי." (או! סוף סוף זה נהיה פוליטי. אל תברחו לי עכשיו!)

5.

"נתניהו?" אמרתי. "מה זה, אתה בא כשקוראים לך? אתה כמו אלוהים?"

"פחחח," ענה. "אתה משווה את אלוהים לנתניהו? אלוהים בא כשקוראים לו?"

"לא, אה?"

"תשאל את אנה פרנק."

"אה!"  – הזכרתי לו – "גם אתה לא עזרת לאנה פרנק."

"היא לא ביקשה!" אמר. "רק כל הזמן, אלוהים תציל אותי, אלוהים תציל אותי."

"ואם היא היתה קוראת לנתניהו?"

"אם שרה לא היתה מתנגדת – בכל אופן, בחורה מתבגרת, בעליית גג – אני מאמין שהייתי מגיע."

"אוקיי," אמרתי, "אז אם אתה כבר פה, יש לי בקשה: תציל אותי מהחיים האלה, מכל אלה שהולכים אחרי, תן לי תקווה, משהו."

"אה," אמר נתניהו, "הייתי צריך להגיד לך את זה מהתחלה: אני באתי רק כדי להיפרד."

"פאק," אמרתי. "גם אתה?" (והנה באה השאלה שמזמן, מזמן, מזמן היינו צריכים לשאול אותו:)

6.

"אז בשביל מה אתה מבלבל לנו את המוח כבר שלושים שנה?" תבעתי.

"האמת," הודה, "אין לי מושג. אני כמו האברסט של עצמי: אני כאן, ולכן אני חייב להיות."

"טוב," נאנחתי, "עכשיו תגיד מיד משהו פוליטי, אחרת מפטרים אותי מהאתר הזה."

"אוקיי," משך בכתפיו, "קח בדיחה: הו הא מי זה בא?"

"מי?"

"דני דנון ראש הממשלה הבא."

הבטתי בו.

האשה הביטה בו.

הזמר הביט בו.

התינוק בעט בו ברגל.

"מה אתם רוצים," הוא אמר, "לא כל הבדיחות מצחיקות." (ויש סיום מהורהר:)

7.

הייתי רוצה להגיד לכם שבאותו הרגע התעוררתי, והכל היה חלום. אבל לא, פשוט המשכנו כולנו, ככה, ללכת. זה לא כל כך פשוט, להיפרד, אפילו שבשביל זה אתה בא.