20 שנים נגד ועדות הקבלה
לפני 20 שנים נפגשתי לראשונה עם עאדל ואימן קעדאן שסיפרו לי את סיפורם האישי, כיצד נדחו על ידי ועדת הקבלה בישוב קציר בגלל היותם ערבים. אז התחלתי את הטיפול בעניינם המשפטי, שהסתיים ב"בג"ץ קעדאן", שהחיל איסור על ועדות קבלה בישובים קהילתיים להפלות קבלת ערבים. מאז, משך ה-20 שנה האחרונות, טיפלתי בעשרות משפחות ויחידים שנדחו מישובים קהילתיים והרחבות קהילתיות. משפחה אחת נדחתה כי היה להם ילד נכה; אחת כי הפונה הייתה אם חד-הורית שבקשה לעבור לישוב עם ילדתה; משפחה מזרחית ממגדל העמק נדחתה מהרחבה במושב בעמק יזרעאל; זוג מרחובות נדחה כי לא נראה מתאים לוועדת קבלה בהרחבה בקיבוץ בחבל לכיש; משפחה השייכת לזרם ברסלב לא התקבלה לישוב דתי-לאומי; בני זוג מרמת השרון נדחו מישוב קהילתי בגליל המערבי בגלל גילם המבוגר; בני זוג משדרות נדחו מההרחבה בקיבוץ באזור שער הנגב; אדם עם מוגבלות נדחה מישוב בגליל העליון; ואלו מקצת המקרים.
ליוויתי את כל השינויים המשפטיים בהסדרת הליך המיון לישובים קהילתיים והרחבות שהתרחשו משך השנים. תיקונים אלו עסקו בשינוי הרכב ועדות הקבלה, הגבילו את מספר התושבים בישוב כתנאי להליך המיון (המספרים נעו בין 300– 500 "בתי אב", ושונו מעת לעת); הוקמו ועדות ערר וועדות השגה; הוגדרו באופן ברור יותר עילות הדחייה של מועמד; הוסדרו ההליכים של מבחני המיון ועוד כהנה וכהנה שינויים משפטיים.
ייצגתי לקוחות שקבלתם לישובים שונים נדחתה בוועדות ערר, בהשגות ובעתירות לבג"ץ. בחלק ניכר מהמקרים הצליח הטיפול המשפטי – לפעמים לפני העתירה לבג"ץ ולפעמים בעקבותיה – לשנות את החלטת הדחייה האישית. ראיתי איך המנגנון הזה פועל. ראיתי איך אנשים נפגעים בכבודם; חלקם עד עמקי נשמתם.
במשך השנים הוזמנתי לישובים קהילתיים לאור מעורבותי בנושא ועדות הקבלה. ראיתי מחלוקות קשות בתוך הישובים עצמם. ראיתי ידידים שעזבו את הישוב שלהם בגליל למשך שנה לאחר שוועדת הקבלה דרשה מהם לסלק זוג צעיר, ערבים מהאזור, להם השכירו יחידת מגורים בביתם. שמעתי רבים שמודים שהליך המיון לא מצליח באמת לנבא "קהילתיות טובה", אבל שהישובים לא מוכנים לוותר על הכוח.
האמנתי שאף שפעם אחר פעם מתחמקים הישובים מדיון עקרוני בחוקיות הליך המיון בבית המשפט, כאשר זה יגיע להכרעה חזיתית – הרי שהניסיון והידע שהצטברו משך 20 השנים האחרונות יובילו להכרעה משפטית שלפיה אי-אפשר להמשיך עם זה יותר. שמשחקי החתול והעכבר האלו חייבים להיפסק. שבית המשפט יאמר – די. עד כאן.
בחודש ספטמבר 2014, כשני עשורים לאחר שמעורבותי בנושא ועדות הקבלה החלה, ניתן פסק הדין בעתירה נגד חוקתיות חוק ועדות קבלה. אולם העתירה נדחתה, בעיקרה, בעילה המשפטית של "חוסר בשלות".
מה עושים עכשיו? לאן מועדות פניו של המאבק המשפטי לאחר פסק הדין?
לאור כל זאת אני מציעה להניח לוועדות הקבלה. לדעתי אין טעם להמשיך במאבקים המשפטיים – לפחות לא העקרוניים – נגד הליכי המיון לישובים קהילתיים ולהרחבות קהילתיות. מה שהושג הושג, ומה שלא הושג ככל הנראה כבר לא יושג.
הערבי עבר ועדת קבלה: על הסינון הבלתי פורמלי של שכנים לא רצויים, המקרה של היישוב נורית
תגדירו בשלות
כשדחה את העתירה נגד חוק ועדות קבלה ציין בית המשפט כי בשלב זה לא ניתן לקבוע שהתיקון לפקודת האגודות השיתופיות, שעיגן בחוק את מנגנון ועדות הקבלה, הוא בלתי-חוקתי. חמישה שופטים (בראשות הנשיא אשר גרוניס אליו הצטרפו השופטים מרים נאור, אליקים רובינשטיין, חנן מלצר ואסתר חיות) סברו, שהעתירה אינה בשלה להכרעה, כיוון שטרם יושמה על מקרים פרטניים. משכך, אין לדעת כיצד יפעל המנגנון הקבוע בה הלכה למעשה, ואם אכן יוביל לתוצאה מפלה או פסולה מטעם אחר. הם הסתפקו באיסור המפורש המוטל על ועדת הקבלה בחוק להפלות מועמד לישוב מטעמים אסורים (ובכללם גיל, מין, דת או לאום). לדידם, איסור זה מלמד על פניו כי החוק התמודד עם החשש להפליה מטעמים פסולים, ודי בכך כדי לנטרל את החשש מפני הפליה, כל עוד לא הוכח שהדין מיושם אחרת.
לעומתם שופטי המיעוט (השופטים סלים ג'ובראן, עדנה ארבל ויורם דנציגר) סברו כי אין לדחות את העתירה על בסיס "חוסר בשלות", לאור הידע רב השנים שנצבר בכלל ובפרט על רקע עתירות קודמות לבג"ץ, בדבר האופן שבו מנגנוני המיון פועלים הלכה למעשה. שופטי המיעוט הכירו בכוחן וביכולתן של ועדות הקבלה לכסות על החלטה שבבסיסה הפליה בדרכים שונות ורבות. אל שלושת שופטי המיעוט אשר ייחסו את קביעתם בפסילת החוק למאפייניו המהותיים, הצטרף השופט ניל הנדל שסבר שרק עניין הרכב ועדת הקבלה בשל להכרעה, וכי ההרכב אינו חוקתי, בשל ייצוג יתר לתושבי היישוב בה.
דוקטרינת הבשלות ההולכת ומבשילה לנגד עינינו בשנים האחרונות חוזקה, ונקשרה עם הסוגיה המשפטית של נטל ההוכחה הכבד יחסית, המוטל על מי שמבקש לטעון נגד חוקתיותה או חוקיותה כנורמה.
כמו כן יש בפנינו אמירות בדרגה כזו או אחרת של עוצמה לגבי הפליה גלויה וכן לגבי הדרכים שבהן פועלת הפליה סמויה (על אף האיסור המפורש המצוי בחוק). בית המשפט עוסק גם בזכות לפרטיות, וחוזר על ההלכות בעניין חובת השוויון בהקצאת מקרקעי ישראל. הוא מודאג מהיעדר הקריטריונים המכוונים את "מכוני המיון" הפועלים בדרך לא דרך לבחינת ה"התאמה החברתית" של המועמדים, ועוד כהנה וכהנה סוגיות משפטיות.
ומה בדבר המאבק נגד הליכי המיון בישובים קהילתיים? כיצד יש להיערך כעת? פסק הדין הרי הותיר פתח ברור להמשך ההתדיינות. ואמנם, שאלה חשובה היא אם זו הדרך שבה יש לפעול. אני מבקשת להעלות שאלת כפירה: האם לא הגענו לשלב שבו יש להניח למאבק המשפטי העקרוני נגד הליכי המיון בוועדות קבלה, ולהסתפק – אם בכלל – בטיפול במקרים אינדיווידואליים של הדרה ודחייה? אני מעלה שאלה זו דווקא לאור כל מה שתואר לעיל, ובמבט של 20 שנה לאחור. חשוב בשלב זה להעריך מחדש את העלות-תועלת של מאבק זה, לבדוק את סיכוייו ואת תוחלתו, כמו גם את היתרון המשפטי והחברתי הצפוי ממנו במסגרת הניסיונות להיאבק נגד הדרה מרחבית, בהתחשב במגבלות המשאבים המוכרות.
אתה בעל הבית? מי קבע?
בדעת המיעוט שלו כותב השופט ג'ובראן: "אדם מבקש לדור ביישוב קטן… לשם כך הוא נדרש לעמוד בוועדת קבלה בפני זרים ולשכנעם כי הוא ראוי להתגורר במחיצתם. הוא נדרש, כדי שתוקצה לו אדמה מאדמות מדינתו, לספר על כוונותיו, מנהגיו, טעמיו ומחשבותיו. הוא נבחן על השכלתו, על עברו, על פרנסתו, על כישוריו. מנגד עומדים חברי ועדת הקבלה, רובם אזרחים פרטיים,שיכריעו, לעתים ללא נימוק ממשי, למעט שיקול דעתם החופשי, אם ראוי הוא לחיות במחיצתם".
די להתבונן לרגע בהנחה הראשונית: "אדם מבקש לדור… לשם כך הוא נדרש לעמוד בוועדת קבלה" שתכריע "אם הוא ראוי לחיות במחיצתם". מאז ומתמיד הפליאה אותי נקודת מוצא זו. אדם או קבוצה אחת מכריעה בדבר זכותו של אחר לגור במחיצתם, בישוב שהכול כבר מסכימים עליו שהוא נעדר ממדים שיתופיים הדוקים, והוא אינו ישוב קטנטן ואינטימי. וכבר אין מזכירים את הברור מאליו: מי הוא זה שיכול להכריע בדבר קבלה לישוב? מי שכבר נמצא שם: או שהוא קיבל את הזכות להיות שם ישירות מהמדינה (הקצאה "בסיבוב הראשון") או שהתקבל בעצמו באמצעות ועדת קבלה, וכעת מפעיל את מנגנון הסגירות כלפי אחר.
שאלת ההקצאה הראשונה כבר מזמן אינה חלק מהדיון המשפטי בחוקיות ועדת הקבלה. מעת שהעברנו את מוקד הביקורת אל הליך המיון גופו, ודקדקנו בפרטיו, כאילו נשכחה שאלה חשובה – מי קיבל מה, ממי, מתי, באילו תנאים – ומדוע הקצאה קודמת זו מקנה לו כעת את זכות ההדרה של אחרים. התיקים המשפטיים התמקדו בפרטים – בהרכב ועדת הקבלה, בהליך ההודעה על הדחייה, במועד למתן תשובה, בזמן להגשת ערר, בסמכויות ועדת ההשגה, בזכות לקבל את נימוקי המכון העורך את מבחני ההתאמה – בקיצור, מרוב הליכים סבוכים ומסתבכים כבר לא רואים את העיקר.
אך חשוב לזכור את תחילת הסיפור. ועדות הקבלה מופעלות בעשרות ישובים קהילתיים ובמאות "הרחבות" של ישובים חקלאיים (קיבוצים ומושבים). השליטה על ועדת הקבלה בישובים הקהילתיים נעשתה משך השנים על ידי קבוצת המייסדים, ובהרחבות החקלאיות על ידי נציגי האגודה השיתופית של הקיבוץ או המושב המתרחב. שתי קבוצות אלו, כזכור, קיבלו את הקרקע לרשותן בדרך כלל ללא מכרז ובסבסוד ציבורי כבד אשר שיקף, באותה העת, את האינטרס הציבורי של התיישבות כפרית/חקלאית/בפריפריה או בסְפָר, שהיה ערך מועדף בעבר (ובמידה מסוימת נתפס כך גם היום בקרב קבוצות שונות). מבחינה דמוגרפית מדובר בדרך כלל בקבוצות אוכלוסייה חזקות יחסית. תהא אשר תהא דעתנו על ההתיישבות הכפרית והחקלאית, אין כל הצדקה כי מי שקיבלו את הקרקע לידיהם ב"סיבוב הראשון" – לעתים לפני עשרות שנים מטעמים ושיקולים שלא זה המקום לדון בהם – ימשיכו לגלגל את היתרון שרכשו, כאשר קרקעות סמוכות למקום מגוריהם "מופשרות" והופכות את ייעודן למגורים אזרחיים פתוחים. מנקודה זו צריך לקיים את הדיון בוועדות הקבלה.
מדובר בשאלה דומה לזו שהתעוררה בבג"ץ הקשת הדמוקרטית המזרחית: למי שייכת הקרקע הזו. אך בעוד שבעניין הקשת הדמוקרטית שאלת ההקצאה הראשונית, הזכויות בקרקע, עיבוד הקרקע וכיוצא בזה עמדה בלב הדיון המשפטי-חלוקתי, בעניין הישובים הקהילתיים וועדות הקבלה היא נעלמה חיש מהר.
משחקי חתול ועכבר
את הניסיון לאתגר את חוקיותו של מנגנון המיון לישובים הקהילתיים ואת ועדות הקבלה אפיינתי בעבר כ"מלכוד ברשת טובענית ומחוררת". שוב ושוב חזר על עצמו אותו תרחיש בדיוק: מועמד נדחה מישוב, נעשתה פנייה מטעמו לרשות, והעניין הגיע לבחינה משפטית, שם הועלו טענות הן לגבי חוקיות הנוהל או ההליך והן לגופו של המועמד. אז החל תהליך שבו הנוהל שעמד בתוקף שונה, ולכאורה תוקן או שופר בנקודה זו או אחרת. במקביל, המועמד הפרטני התקבל בדרך כלל לישוב, המדינה טענה שההסדר המשופר יביא לתיקון הכשל שהיה בעבר, העניין האישי נפתר ולכן, נטען, אין לקיים דיון עקרוני בחוקיות הליך המיון. כמקובל, המדינה ביקשה שתינתן לרשות הזדמנות וזמן לבחון את ההליך המתוקן, ובית המשפט נענה לבקשה. הדיון המשפטי העקרוני לא התקיים. וחוזר חלילה. בכל פעם התגלה "חור חדש" בנוהל המתוקן, דרכו יכלו הישובים לבצע את המיון שנטען עליו שהוא פסול, ובכל פעם ניסתה המדינה "לסתום את החור". כיוון שהיה מדובר בנורמה ברמה המנהלית, היא שונתה ללא ביקורת ציבורית, ללא שיתוף הציבור והעניין הגיע לבתי המשפט בדיעבד לאחר שמועמד נפסל, מכוח הנוהל המתוקן.
העברת הנושא להסדרה בחקיקה הייתה אמורה לשנות מעגל חמקמק זה. חקיקה היא הליך גלוי שבמסגרתו מתקיים דיון פומבי, קיימים פרוטוקולים של הוועדות, כמו גם דיוני המליאה שנחשפים בפני הציבור. ואכן, סביב חקיקת החוק התקיים דיון ציבורי ער בהשתתפות נציגי ארגונים ומכונים שונים. נעשו ניסיונות "ריכוך" של החוק, נציג היועץ המשפטי לממשלה נתן דעתו על החוק ונוסחו התגבש כפי שהתגבש.
אולם אין לתלות תקוות בכך שעם חקיקת החוק ניתן יהיה לבקר באופן אפקטיבי את פעולות וועדות הקבלה. רמז לכך התקבל עוד לפני שניתנה החלטת בג"ץ. הפעולות ליישום החוק התנהלו בעצלתיים. כך, למשל, ועדת ההשגות לא הוקמה עד לחודש פברואר 2014 – יותר משלוש שנים לאחר שהחוק נכנס לתוקפו. כך חלפו עברו להן שלוש שנים נוספות שבהן פעלו היישובים ללא בקרה של ממש.
אולם הכשל הטמון בפסק הדין מצוי במקום אחר – מוכר כמעט לעייפה: זהו הפער בין לשון החוק וההסדרה הרשמית הקבועה בו, לבין האופן שבו הוראותיו חלות, נחוות, ופועלות בשטח. פער זה מתעצם לאור יחסי הכוח בין הישובים לבין מועמדים שהם שחקנים חד-פעמיים; לאור ההבדלים במידע בין הצדדים, ויתר הגורמים האישיים והחברתיים האחרים המעצבים את חיינו במציאות החוץ משפטית. משום כך הערכתי היא שהניסיון להוכיח שוועדות הקבלה פועלות באופן מפלה ופוגעני ותוך פגיעה קשה בפרטיות נדון לכישלון. וזאת – אף שהן ימשיכו לפעול בדרך זו, כפי שהיה בעבר.
ראשית, יש לזכור כי חלק מהמועמדים כלל אינו מגיע לוועדת הקבלה. הכיצד? מטיפול במקרים פרטניים במשך השנים עלה כי לעתים קרובות עוד לפני כינוס ועדת הקבלה הרשמית, התקיים ברמת הישוב מעין "הליך מוקדם" שבו המועמדים יצרו קשר ראשוני עם נציג/ת הישוב לצורך בירור ההליך. אלו שימשו גורם "מתווך" בין הפונה לבין הוועדה.
החוקרים עדי ניר-בנימיני וטל גנור שערכו ראיונות עומק עם אנשים שביקשו להתקבל לישובים קהילתיים, מצאו ש"אף על פי שמבחינה חוקית החלטת הקבלה או הדחייה יכולה להתקבל רק בוועדת קבלה אזורית, בפועל נערכות שיחות סינון לא פורמליות עם מועמדים".
ראשית, השיחות הלא רשמיות הללו נסתרות מהעין, ולא חל עליהן שום נוהל, אולם הן מכבידות על הלב, וטמון בהן כוח רב לשימוש לרעה. פעמים רבות גורל הפנייה הוכרע כבר בשלב זה, כאשר המועמד קיבל מסר שהוא אינו רצוי ועדיף שלא יפנה. כך היה לפני חקיקת חוק ועדת קבלה, אולם מצב זה לא בא על סיומו עם חקיקת החוק, כפי שעולה מהמחקר ומהראיונות של ניר וגנור.
שנית, ה"אפקט המצנן" של הליכי המיון פועל במלוא עוצמתו. ניסיון החיים מלמד, שרק מעטים מבין אלו שנדחו מהישוב יאבקו בהחלטה. סוגיה זו נדונה על ידי בית המשפט, וזכתה להתייחסות מצד השופטים. שופטי המיעוט ראו בה סיבה מספקת לא להחיל את דוקטרינת הבשלות על המקרה, ואילו שופטי הרוב לא השתכנעו שיש בה כדי להצדיק זאת. כמי שטיפלה במקרים רבים כאלה, אין לי אלא לחזור על דברים שנכתבו במאמרי, וקיבלו מאז חיזוק עקבי: רוב הנדחים מקבלים בתדהמה את החלטת הדחייה; תחושתם הראשונה היא שמשהו בהם פגום והם לא בסדר. אצל רבים הדחייה נחווית כעלבון עמוק. רובם מביעים כעס וכן תסכול לאור הצורך "להתחיל מאבק". לא כל אחד יכול או מתאים לכך. רוב המועמדים לא מכירים את התחום, לא חשבו שיזדקקו לעורכי דין ולייעוץ משפטי. הם צריכים להתאמץ לקבל את חוות הדעת השלילית. קריאת חוות הדעת משכפלת לעתים קרובות את עצמת הרגשות הקשים ממילא. צריך להשיב על טענות שהפונה "אינדיווידואליסט", "מופנם", "לא מחויב", "לא שקט" ומצוי ב"זוגיות בעייתית", ועוד מטעמים מכור מחצבתם של מכוני המיון. לרוב רובם של המועמדים אין כוח לכך.
שלישית, יש לקחת בחשבון את ממד הזמן להבנת השלכות החוק. יש להניח שההליכים לבירור אופן יישום החוק יימשכו על פני תקופה ארוכה. פעילות משפטית נגד דחייה אורכת זמן: יש לקבל את החלטת הוועדה, למצוא ייעוץ או ייצוג משפטי, לפנות למכון לקבל את הדוח שעליו מבוססת החלטת הדחייה, להכין השגה מנהלית. ההשגה עצמה לא מתבררת מהיום למחר, וכך גם הערעור לבית המשפט המחוזי, לא כל שכן לבית המשפט העליון. עד שניתן יהיה לקבל מידע מעובד ואמין על ההליכים בהיקף ארצי משמעותי יחלפו שנים רבות. במהלכן, הישובים ימשיכו לפעול מבלי שנדע מה באמת מתרחש.
רביעית, קיים קושי אמיתי להתמודד עם טענת "חוסר התאמה" לגופה. נימוקי ועדות הקבלה לדחייה יתבססו על תוצאות מבחני המכונים (הבעייתיים בפני עצמם) וינסו בכל דרך להימנע מביטוי העלול להתפרש כהפליה אסורה. כיצד יתמודד מועמד עם המסקנה? אפשרות אחת היא להציג חוות דעת נגדית, שגם אם ניתן להשיגה, מדובר בהוצאה כספית לא מבוטלת (בל נשכח שהמועמד משלם גם על המבחן שדחה אותו). בנוסף, העמימות הגבוהה של טענת ההתאמה תקשה מאוד לתקוף אותה, אלא במקרים קיצוניים.
כמו כן יהיה קושי לרכז מידע לגבי המתרחש בוועדות ההשגה. במקרים שבהם המועמד יגיע לוועדת ההשגה, והוועדה תקבל את טענותיו ותורה לקבלו לישוב – ניתן להניח שהציבור הרחב לא ידע על כך. במקרים אלו סביר שהמקרה גם לא יגיע לערעור לבית המשפט המחוזי (מטעם הישוב) אלא במקרים נדירים. מדובר בהליך השגה מנהלי, המוגן מכוח דיני הפרטיות (ובדין מוגן) ויהיה צורך במאמץ מיוחד כדי לאסוף את המידע מהוועדות השונות, לנתחו, ולהסיק מסקנות לגבי דרך יישום הקריטריונים הקבועים בחוק. כך גם לגבי הערעורים לבתי המשפט המחוזיים ולבית המשפט העליון. אם ועדת ההשגות תדחה את טענות המועמד, זכותו לערער על כך לבית המשפט המחוזי (בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים), ועל החלטה זו ניתן לערער לבית המשפט העליון. קשה להעריך כמה מועמדים יגיעו לשלב זה של הערעור, ועד כמה ישקפו הערעורים את ההתרחשויות "למטה", ברמת הישוב או הוועדה.
כל הסיבות האלו מובילות אותי למסקנה שיהיה קשה מאד, אם לא בלתי-אפשרי, לעקוב אחר יישום החוק ולהצביע על הבעיות הטמונות בו. ועל כן יש לעבור לשאלה הבאה – האם המאמץ כדאי?
להיאבק בדרכים אחרות
כמו בכל מאבק הנמשך על פני שנים, בשלב כלשהו יש להעריך מחדש את מטרותיו, את מה שכבר הושג, את המסקנות מהפסדים. אני הגעתי למחשבה שנכון להיום יש להניח לניסיונות המערכתיים לבטל את קיומן של ועדות קבלה בישובים קהילתיים. זוהי מסקנה קשה דווקא למי שהיתה מגויסת לנושא משך שני עשורים. אבל שיקולי מביאים בחשבון גם את ההישגים, לצד הכרה במגבלות הכלים שיש בידינו, כמשפטנים, להמשיך לפעול במסלול המשפטי-מערכתי.
ראשית, חשוב למנות את ההישגים וחשוב גם לדאוג לשמר אותם. כיום ניתן להפעיל ועדות קבלה רק בישובים בגליל ובנגב, ורק בישובים שבהם מספר "בתי האב" אינו עולה על 400.
שנית, על אף הקשיים שתיארתי לעיל, החוק כולל סעיף האוסר על הפליה מטעמים שונים. זהו שינוי חד ממה שהיה קיים בעבר.
שלישית, על אף חולשתם של המנגנונים המנהליים, כפי שפורט לעיל, יש לקוות שהמערכות המקצועיות בקרב הרשויות יתוו מדיניות ראויה באשר למותר ולאסור במסגרת המיונים.
עד כאן ההישגים. עם זאת, לאור המגבלות המהותיות שתוארו לעיל בביצוע בקרה אפקטיבית על ועדות הקבלה, אני סבורה שהגיעה העת להניח למאבק המערכתי נגד הליכי המיון בישובים הקהילתיים. כמהלך אסטרטגי נראה לי שאין הצדקה להפניית משאבים מרוכזים לפעולות שמטרתן ביטול ועדות הקבלה בישובים הקהילתיים וההרחבות, וזאת אף שלא השתנתה במאום עמדתי לגבי חוקיותן, מוסריותן, ויכולתן באמת לייצר קהילה בריאה ואיכותית באמצעות מיון מועמדים.
באשר למשפט. להערכתי הוא מיצה את יכולתו להביא לביטול מנגנון ועדות הקבלה. עם קבלת פסק הדין החוקתי, והפניית העותרים לבדיקת יישומו הלכה למעשה, יהיה קשה ביותר, אם לא בלתי-אפשרי, לתקוף ישירות את חוקיותן של ועדות הקבלה. הניסיון ארוך השנים לשכנע את בית המשפט בפסול הקיים בעצם קיומה של ועדת הקבלה נכשל. אם לא השתכנע רוב נדרש בבית המשפט העליון, לאחר שנים של מקרים חוזרים ונשנים שהגיעו לפתחו והמצביעים על אופן פעולתן; לאור קיומו של תיעוד, מחקר, פרסומים, תצהירים, מאמרים וכתבות – אין מנוס מלהודות בכך שמבית המשפט לא תגיע הבשורה.
מבחינה מעשית, ברור שאוכלוסיות מיעוט וקבוצות חלשות יפגעו ככל שוועדות הקבלה ימשיכו לפעול. אך יש לזכור כי מדובר בשכבה דקה מקרב קבוצות אלו, וגם היא בעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים מובחנים.
יש להודות כי באשר לאוכלוסייה הערבית, המאבק להשתלבות בישובים הקהילתיים מאז ומתמיד היה עניין שבעיקרו הוא סמלי ועקרוני, ופחות בעל השלכות מעשיות רחבות היקף. מעטים מקרב הערבים בישראל חולמים על מגורים בישוב קהילתי והם אינם צובאים על פתחיהם של אלה. ברור שאין בכך בכדי להמעיט מחשיבות ההפליה הקשה שחווים אותם יחידים ערבים הנדחים מהישובים, וכן מההפליה העקרונית.
למסקנה דומה ניתן להגיע מתוך הסתכלות מעמדית על המועמדים היהודיים המבקשים להתקבל לישובים הקהילתיים, אף ששם הדבר פחות חד. עבור משפחות ממגדל העמק, מעפולה, מקריית שמונה או מקריית גת – המעבר לישוב קהילתי במועצה אזורית שכנה בהחלט יכול להוות שיפור מבחינה כלכלית חברתית. זהו מהלך המצביע לכאורה על ניעות חברתית, התקדמות לעבר החלום הישראלי של מגורים במרחב כפרי עם בית וגינה.
עם זאת, במידה רבה גם הוא סימבולי ולא בעל השלכות רחבות היקף. רוב התושבים בישראל מתגוררים, כידוע, במרחבים עירוניים.
כל מי שעוקב אחר הנעשה בישובים הקהילתיים ובהרחבות (בעיקר בקיבוצים) אינו יכול שלא להתפלא על היקף המחלוקות, הסכסוכים, התביעות המשפטיות והקרעים המתגלעים בהם. מסתבר שהמיונים הקפדניים אינם מצליחים לייצר הרמוניה ו"קהילתיות", ולמעשה הדבר אינו מפתיע. במיוחד חמור הדבר ביחסים בין הקיבוצים לבין ההרחבות הקהילתיות, שם המחלוקות עמוקות עוד יותר, ומשקפות קשיים עצומים ביצירת לכידות קהילתית, על אף קיומם של מיונים ומבחנים הנעשים במכונים מקצועיים.
פסק הדין בעניין חוקיות ועדות הקבלה מהווה אם כן הזדמנות לעצור ולחשוב מחדש על מקומן של הוועדות באג'נדה לקידום זכויות אדם וצדק מרחבי בישראל. הצעתי: הניחו לישובים הקהילתיים. עזבו את ועדות הקבלה. שימיינו את עצמם עד כלות. העתיד – ובכלל זה המאבק לשוויון וצדק מרחבי – נמצא ממילא בעיר.
פרופ' נטע זיו היא חברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, וניהלה עד לאחרונה את התוכניות הקליניות של הפקולטה. כמו כן היא חברת הנהלה בארגון איתך – משפטניות למען צדק חברתי. רשימה זומבוססת על מאמר שפירסמה בכתב העת של הקתדרה לזכיות אדם ע"ש אמיל זולא, "המשפט ברשת: זכויות אדם: מבזקי הארות פסיקה", נובמבר 2014. למאמר המלא לחצו כאן.
*
בשיתוף "כולאננה" יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית