ויל פקח את עיניו. הוא היה מותש משבועות של בריחה, אבל ידע שאין לו את היכולת להמשיך ולנוח. תכף תשקע השמש ויהיה עליו לצאת שוב לדרך – הכבישים לא בטוחים בשעות היום – התשתיות הרוסות ואם להאמין לספרי הלימוד, מכל פינה אורבים פלסטינאצים וארגוני שמאל. אבל הוא כבר לא ידע האם להאמין לספרים. הוא כבר לא ידע במה להאמין.
הוא היה רעב ורגליו כאבו, ולשניה חלף לנגד עיניו מראה כפרו, אמו המבשלת אוכל לשבת ואבא קורא "ישראל היום" בביתם, והוא נתקף געגועים, אך הוא ידע שאין לו אפשרות לחזור. אם יחזור, ידע, יילקח כמו שאר הילדים שמלאו להם 13 שנים ל"שיחת רקע" עם בנימין נתניהו, שלאחריה הוא יאבד את היכולת לחשוב בצורה עצמאית ובביקורתיות על העולם. הוא ראה את זה קורה פעמים רבות מספור, והוא פחד.
מעבר להרים הלבנים, כך אמרו השמועות, נמצאת עין חרוד החופשית, בה חיים האנשים החופשיים, אלה שנמלטו משיחות הרקע עם ראש הממשלה. הוא ידע שעליו להצטרף אליהם.
מצדה השני של המערה נחר ז'אן-פול, צרפתי שהיגר לארץ אחרי הטבח בבטקלאן, וניפח לתקופה את מחירי הנדל"ן עד שגם אלה התרסקו. כנראה בגלל סתיו שפיר והצביעות של השמאל, אם להאמין לעיתונים. ז'אן פול היה תמהוני ושזוף מדי, אבל הוא היה חברו היחיד למסע.
ויל ניגש אליו "ז'אן-פול, קום", אמר לו, "צריך לצאת". ז'אן פול הרכיב את משקפיו על אפו הנשרי ופלט "merde". תוך שניות הוא כבר היה על רגליו, מוכן. הם חיכו שהשמש תיעלם בין חורבותיה של מדינת תל-אביב ותשקע, ויצאו לדרך.
חורבותיה של מדינת תל-אביב. טוב, אולי רק חורבותיה של הסינרמה בינתיים. לגלריה המלאה. צילום: אורי פינר