יאיר לפיד הגיע לכנס תמיכה, או איך שהוא קורא לו – לשמוע ולהשמיע – בקרית טבעון. מה ההתרשמות הראשונית? אומר זאת כך, יונית, בניגוד לסקרים המדברים על קריסה ועל דשדוש במספר חד-ספרתי בתחתית הטבלה – בערב בטבעון הכל היה סולד אאוט ואף יותר מזה.
כשאני אומרת "יותר מזה" אני מתכוונת לכך שפתחו אולם נוסף ושידרו את הדברים מהאולם הראשון לאולם השני. כן, אנשים ישבו באולם והקשיבו למופע של יאיר לפיד כשהם צופים במסך כאילו היה רוק סטאר ואין להם ברירה אלא להקשיב ללהיטיו הבוקעים מתוך המסך הגדול שהקימו כמעט ברגע.
טוב, אני מגזימה. שר האוצר לשעבר ירד בסופו של דבר מהבמה, כלומר מהאולם המרכזי לאולם השני וענה גם שם לשאלות הקהל. והיו שאלות, והיתה לו סבלנות כך שהוא נתן הדרן ועוד הדרן ועוד הדרן עד שלא ברור מתי מגיע החלק שבו אפשר לבקש חתימות ולעשות סלפי עם הכוכב.
ובאמת שלפחות מישהי אחת עשתה סלפי עם לפיד. אני חושבת שהיא פעילה של המפלגה.
הפעילים של יש עתיד אגב, חדורי משימה, מלאי אמביציה, אם הייתי מנהלת עסק עכשיו – הייתי רוצה עובדים כאלה, שישכנעו בעיניים נוצצות עוברים ושבים שכדאי להם להצטרף ו"להפיץ את הבשורה". אני רצינית, הם שאלו אנשים אם הם רוצים להפיץ את הבשורה. כאילו לפנינו ניצב ישו, או גורו ענקי. הב-שו-רה. העיניים האלו משדרות לאנשים, אפילו לי, צינית שמדקלמת את כל פגמיה של יש עתיד – תהייה גדולה: אם יש אנשים שכל כך מאמינים בלפיד עד שעיניהם נוצצות ממש, אולי יש בו משהו, אולי אפילו קצת?
ואז הוא נכנס. אחסוך מכם את המתח, מדובר בוואן מן שואו, אפילו שעדי קול ועליזה לביא באו אתו (ושתקו כל הערב, ביושבן בשורה הראשונה בקהל), עדיין זה מופע יחיד מרהיב. האיש יודע לדבר לקהל, למעשה, במסעות השכנוע שלו הוא טוב יותר מאשר בטלוויזיה ובמסיבות העיתונאים – אולי המצלמה עושה לו עוול, אולי זה הקהל שמריע וכל כך מרוצה, וככל שהקהל מרוצה – כך לפיד מלהטט במלים.
לפיד כבר לא מדבר על ראשות הממשלה ואף מציע דאחקה על עצמו "זה היה רגע של שכרון חושים לאחר קבלת 19 מנדטים. זאת היתה שטות, יותר לא אגיד שאני אהיה ראש ממשלה כי אם אגיד זאת אצא אידיוט, אבל אנחנו נמשיך לעבוד ונשיג הרבה מנדטים ונמשיך לעשות"; או כשהוא מסביר על חוק מע"מ 0 – "מודה, כשאני מאמין במשהו אני נכנס עם הראש בקיר עד שאני משיג את זה. וחוק מע"מ 0 יקרה". ומי באמת לא היה רוצה מישהו שכל כך יילחם בשבילו, וכל כך יאמין בדברים שלו? הקהל, בכל אופן, הגיב במחיאות כפיים סוערות.
*
את מופע היחיד שלו לפיד פותח בסיפור על הפיטורים שלו מהממשלה בטלפון, הוא מתאר איך ישב בבית קפה, ביום שלישי, בזמן קבוע שהוא מפנה לילדיו ולא עונה לאיש בשעות האלה. ואז צלצל הטלפון, וביבי היה על הקו. "אמרתי למלצרית, את יודעת, כשהזמנתי אספרפו הייתי שר האוצר, חזרת ואני כבר לא". הקהל מריע, מחיאות כפיים סוערות.
ולפיד כמו אמן מיומן, מבין את הקהל שלו ומתאים את השירים, סליחה את המלים, ליושבים באולם. קרית טבעון, משמע מעמד הביניים, קהל ברובו מבוגר, הרבה קשישים ביישוב הזה, הרבה ניצולי שואה. ואז הוא מדבר על הסיוע לחלש. לפיד שחרט על דגלו את "מעמד הביניים", והואשם לא פעם בחוסר היכולת שלו לראות את החלש, אומר באופן כל כך בוטח בעצמו עד שלרגע אפשר להאמין שהאיש הזה – כולו טוב כי "מישהו אמר לי פעם, שבסופו של דבר ימדדו אותך לפי הסיוע לחלש, לחסרי הישע. וכך אני מאמין. אדם נמדד לפי יכולתו לראות את החלש, את אלו שזקוקים לעזרה, לסיוע. אנחנו צריכים להיות חברת מופת המבוססת על ערכים יהודיים של חמלה ודאגה לחלש",
את כל זה הוא אומר בלהט שקשה לפקפק בו. יאיר לפיד מאמין לעצמו ובעצמו. הקהל, כפי הנראה, מרוצה מאוד מהאיש שעומד לפניו. לפיד גם לא שוכח לדבר על החרדים ומכניס אותם לסקירה קצרה שלו את דו"ח העוני: "רבים מהם חרדים", הוא אומר. השוויון בנטל, על כן, לדבריו, לא נבע מזעם או שנאה כלפי המגזר הזה, אלא מתוך דאגה אמיתית לגורלם. הוא מציין שכיום יותר ויותר חרדים נכנסים למעגל העבודה, וחייבים – חייבים לדאוג לחברת מופת, חברה שלא תפקיר את החלש.
לפיד גם לא שוכח את המתחרים, ומתכתב כל הערב עם מפלגת העבודה, כחלון והליכוד. "אני מודאג", הוא אומר, "אני מודאג פעמיים, פעם אחת בגלל נתניהו ופעם אחת", שימו לב "בגלל מפלגת העבודה". הוא אומר ומזכיר לקהל שמפלגת העבודה סרבה לתמוך בחוק השוויון בנטל. "אתה זוכרים?" הוא שואל, הם זוכרים בהחלט, אם מחיאות הכפיים מעידות על תחושתם.
*
אבל רגע, נחזור לניצולי השואה, לפיד מזכיר את העזרה הכלכלית לניצולי השואה, את היותו ילד של ניצול מהגטו, ילד שלא יכול לראות את סבלם, אבל לא שוכח גם את הקשישים שאינם ניצולי השואה ומדבר על תוספת הקצבה לקשישים, "קשישים שרצינו לחלץ מהעוני, אתם יודעים כמה התוספת הזאת היתה מועילה להם? ועכשיו לא. עכשיו זה נעצר, וזה כואב לי. כואב לי לדעת שיש קשישים במדינת ישראל שחיים בעוני".
אני חייבת לציין שהוא לא מכחיש הכל, לפיד מזכיר שוב את הגירעון אליו נכנס, מציין שהוא יודע שכולם אמרו שנתניהו נתן לו את תיק האוצר כדי לראות אותו נופל, הוא יודע שהוא עשה טעויות, אבל לא הייתה לו ברירה. הוא היה חייב להגדיל את המע"מ, הוא מצטער על כך, אבל אם לא היה עושה זאת היה משקר לציבור והוא – לא יכול לשקר. עכשיו מישהו מקהל מספר שאביו ניצול שואה, והקצבה שלו אכן הוכפלה. מחיאות הכפיים היסטריות.
לחיזוק המסר על כך שהוא דובר מצטט לפיד את ח"כ משה גפני, יו"ר דגל התורה, שאמר ללפיד שאינו כועס עליו משום שהוא לא משקר: "לא אמרת משהו ועשית הפוך", לפיד מסביר את דבריו של גפני ואז מכניס את העובדה שהוא כאדם, מתנגד לפסילות, אינו פוסל אנשים, אינו פוסל קבוצות, כך שהכל אפשרי, גם ישיבה עם החרדים. מבחינתו, הכל אפשרי, המדינה זקוקה לתיקון, ומי אם לא הוא.
לפיד אכן מבהיר, בשלל דרכים, שאין לו התנגדות לאף אחד, גם לא לליכוד. הוא עובר משם לכך שכולם אמרו לו שנתניהו לא ייתן לו להצליח, לא יכול להיות שמישהו יגזור קופון ליד נתניהו, "זה קרה עם בני בגין, זה קרה עם גדעון סער, זה קרה עם מהפכת הסלולר של כחלון" – הקריצה לקהל הימני של כחלון לא נגמרת כאן, לפיד גם מסביר שהליכוד זו לא מפלגה של נתניהו, הליכוד זה גם בגין, הליכוד זו המפלגה הגדולה בישראל והוא לא יכול לפסול את המפלגה הגדולה בישראל. "אבל נתניהו לא יהיה ראש ממשלה", הוא חוזר.
מישהו שואל: "אתה כל הזמן חוזר על זה שביבי לא יהיה ראש ממשלה. יש משהו שאתה יודע ואנחנו לא?" לפיד לא מתבלבל. "אני יודע שקשה לעבוד אתו, אני יודע ש… בעצם גם אתה יודע. יש רגע כזה שבו מבינים שלאנשים נמאס, שהם רוצים משהו אחר, ועכשיו זה הרגע הזה". אבל כדי שלא יהיה בלבול, הקריצות לימין לא נגמרות שם, הסדר מדיני? שלום? "ההנחה של השמאל שנלך לחדר ונדבר וייצא הסכם – לא נכונה. אני לא רוצה לעשות ביבי ולהגיד שהשמאל יחלק את ירושלים. נתנו להם הכל עד היום וזה לא קרה. אבו מאזן בן 80, אני לא רואה אותו מתחיל לוותר על מה שחשוב לפלסטינים בגיל כזה. אבל אני לא מסכים עם הימין המשיחי שחושב שבגלל זה אסור לנסות למצוא פתרון". אז מה הפתרון? "הפתרון הוא בוועידה אזורית, שתי מדינות לשני עמים. הסדר – לא שלום. הסדר הדרגתי שבו אנחנו בצד אחד והם בצד השני".
מישהו בקהל מזכיר לו שהוא זה שהכניס את בנט לממשלה, כך שאולי הוא אחראי למצב. לפיד מסביר שמהרגע שנכנס לממשלה לא בנו התנחלות אחת, "בנו בגושים, בנו בירושלים. אין לי בעיה עם בנייה בירושלים", ואז מציין שלאחר הפגרה השנייה, הבית היהודי הפכה למפלגה יותר דתית ויותר ימנית, הוא לא יודע מה בדיוק קרה שם, אבל זה המצב.
השואו של לפיד ארך שעתיים וחצי. נאום של 45 דקות ובמשך הזמן הנותר, הוא ענה לשאלות. יש לציין שהוא לא פספס שאלה אחת, הקשיב לכל אדם וענה בפירוט רב. "בחירות מנצחים ברגליים", הוא אומר ואם לשפוט לפי הכנס הזה, לפיד מתכוון להגיע לכל מקום בארץ, הציבור, בניגוד לנראה בסקרים, עדיין מקשיב לכל מלה של האיש.
רגע לפני הסוף אנשים שואלים אותו מה הוא אומר על המופע של ציפי לבני ב"מצב האומה", לפיד מחייך, "ראיתי", הוא אומר "אני לא אגיב על כך", ומיד עובר לדבר על כך שהוא מאמין בנימוס, בדרך אחרת. מחיאות הכפיים סוערות, הכוכב נפרד מקהלו. בחוץ אנשים מדברים אחד עם השני, גם מי שלא הצביע לו התרשם מדבריו, "הוא אדם מרשים מאוד", אומר אחד הגברים שם, גבר בשנות ה-60 לחייו. "את רוצה להצטרף לבשורה? את רוצה לעזור לנו להפיץ את הבשורה?" שואלת אותי פעילת המפלגה עם דפי הרישום. אני מבינה שהגיעה השעה לחזור הביתה.