אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

1.

אז,

אחרי שנתיים שאני מנסה להתנתק מהוט ולא מצליח, והם ממשיכים לחייב אותי למרות שכבר מזמן התנתקתי – טכנית, אבל באיזשהו מקום גם רגשית – ואחרי שבשבוע שעבר שוב שלחו לי חשבונית ("אחרונה בהחלט", כך הם מבטיחים, כמו ההוא עם השפם שהבטיח שרק את פולין וזהו, באמת שיותר אין לו דרישות), ואחרי שחיכיתי שלושים דקות בטלפון לפני שהתחלתי לחוש בתהליכי הזדקנות וסגרתי, ואחרי שהבנתי שיש לי יותר סיכויים לככב בעונה הבאה של "מחוברים" מאשר להגיע למענה אנושי –

---

האמת, זה רעיון לא רע: אצלם את חיי היומיום שלי, על כל הטלטלות הרגשיות שעוברות על מי שמנסה להתנתק מהוט (כולל הווידוי ההכרחי על רומן חד מיני לא מוצלח:)

2.

– אני צריך אותך עכשיו, גבר.

– גם אני צריך אותך עכשיו, גם גבר.

– אז יאללה, תקרא להוא ממפלגת העבודה, ו –

– לא, לא, אני לא יכול.

– למה? אתה מפחד ממה יגידו?

– לא, זה לא זה,

– אתה מפחד שאשתך תגלה?

– לא, לא, זה לא זה.

– אתה מפחד שזה יכאב ב…

– לא, לא – זאת אומרת כן, קצת, אבל לא בגלל זה.

– אז בגלל מה?

– בגלל שאני ממתין לנציג שירות של הוט.

– אה. טוב, אז…

– לא לא לא חכה! הוא רק עונה לי ואני יוצא מהארון!

– מצטער, זה השנים הכי יפות שלי.

(או ש… או ש…)

3.

או שאככב בעונה הבאה של "המקוללים", בדוקומנטרי פיקטיבי העושה שימוש בקטעי סרטים פיקטיביים, בהם יראו אותי נואם לחגי לוי הצעיר: "חגי… חגי… חגי… חגי…"

"זאת סדרה על אמנים מקוללים," הוא יזכיר לי. "לא רפיטטיביים."

"אני? אמן מקולל? אני בסך הכל כותב שטויות באינטרנט."

"וגם מנסה להתנתק מהוט," הוא יזכיר לי בעצב.

"אז?"

"אז זו הקללה שלך," יסביר לי.

"אה," אומר לו, "חשבתי שכוסאמק."

"מקולל," הוא יחזור ויסביר, "לא מקלל."

"נכון," ארכין את ראשי בהבנה. "טעות, סוחתק."

"למה אתה מנבל את הפה כל כך הרבה?"

"כי אני מנסה להתנתק מהוט."

"אה. ברור. כוסמרתאבוק, ניסית?" (או – או – יש עוד אפשרות:)

4.

או שאני יכול לנהל רומן עם יהודה לוי, שאני מבין מהפרומואים שעכשיו הוא מוכן לשכב עם לא-סלבס, והייתי רוצה לדעת יותר על המהפך בחיי האהבה שלו, ולגבש דעה אם אלמה דישי יפה או מכוערת, שאלה שאני מבין שהסעירה את הפייסבוק ואין נורא מאשר לא להבין מה מסעיר את הפייסבוק, אבל כאמור אני מנותק מהוט כבר שנים, זה רק מהחשבוניות שלהם שאני לא מסוגל כנראה להתנתק, אבל אני מתאר לעצמי שאם יהודה לוי ואני היינו נפגשים במקרה, הכל היה יכול לקרות בינינו.

הוא יביט בי בעיניו המצועפות ויגיד: "אני יהודה לוי ואני בן אדם רגיל לחלוטין."

ואני אגיד לו, "אני עוזי וגם אני בן אדם רגיל לחלוטין."

"הייתי מתנשק איתך," הוא יאמר, "אבל יש לך טלפון צמוד לפרצוף, והאוזן שלך אדומה כמו דגל חדש של הפועל תל אביב."

"אה, זה שטויות," אגיד לו, "אני בסך הכל מנסה להתנתק מהוט."

ואז הוא ישים עלי יד אמיצה, ויגיד: "תשמע, אם תצליח לעשות את זה – אתה לא בנאדם רגיל, אתה גיבור על."

"ואם לא אצליח?"

והוא ימשוך בכתפיו ויגיד: "אז תהיה כמו ואן גוך, רק שלא תחתוך את האוזן בגלל אהבה נכזבת, היא סתם תיפול לך מרוב התחממות."

"יהודה, יהודה," אני אגיד לו, "איך שאני מתנתק מהוט אני מרים לך טלפון."

"בשמחה," הוא יאמר, "אני אחכה לך במחלקה הגריאטרית בבית לוינשטיין." (ויש סיום אופטימי:)

5.

אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, אמרתי לעצמי,

את אור היום הסתירו שמי העננה, אמרתי לעצמי,

אבל אם הפרטיזנים ניצחו בסוף, אז גם לי יש סיכוי, ואיך שאני אומר לעצמי את זה עלה נציג שירות על הקו: "מה אוכל לעזור לך, אדוני?"

"להתנתק מהוט אני חפץ!" אמרתי בהתרגשות.

"בסדר גמור," אמר, "אני רק שם אותך שנייה על המתנה." (ו –?)

6.

וזהו. לא חזר מעולם. אולי פיטרו אותו. אולי ערפו את ראשו בחרב. אחרי הכל, הוא ענה לטלפון (סתם תמיהה: החרבות שלהם אדומות?)