לא חשבתי שאי פעם אתפעל עד כדי כך מסוקר, לא התיידדתי עם סוקרים, לא היה בלבי שום דבר בעד או נגד סוקרים. סוקרים היו בעיני משהו שאם אין לך שום יכולת בשום תחום אנושי, מעל או מתחת לאדמה, בחדרי ישיבות או במחלקות בשר, ואם בשביל להיות ליצן רפואי אתה עצוב מדי ובשביל גננת אתה מוזר מדי ועם מבט מזוגג, וערירי, ואלמן בגיל מאוד צעיר, אז אתה הולך להיות סוקר.
טעיתי. יש סוקרים אחרים. אבל כדי לגלות אותם, או ליתר דיוק – אותו – הייתי צריך לעבור דרך כל מדורי התופת של סקר אחד שנסקרתי בו. אני לא רוצה לספר יותר מדי פרטים על עצמי ומה עשיתי באותו זמן, כי אחדים יזהו אותי בקלות, יש בין הקוראים של הטור הזה אנשים שמכירים אותי היטב, יש כאלה שקרובים אלי בצורות מצורות שונות, בני משפחה, חברים לנשק, הם קוראים את הטור הזה ועשויים להבין פתאום שמדובר בי, בי עצמי.
לא דימוי או ייצוג של עצמי שנוצר לצורך הטור הזה, אלא האדם עצמו שהוא אני, בועז לביא, והם יזהו אותי ועשויים פתאום לקלוט שכל מה שמסופר פה במין קלילות מאולצת הוא בעצם נתחים מדממים מעצם הדבר הזה שהוא החיים שלי עצמם, לא סיפור ולא המצאה, והדבר הזה עשוי לערער אותם, ולכן אשתדל שלא לפרט מה בדיוק עשיתי כשכל זה קרה, מה ראיתי בטלוויזיה ומה הדבר הלבן-גושי שאכלתי ומאיזה גביע פלסטיק ורוד, כאשר הטלפון צלצל וסוקר בשם נתי הציג את עצמו ואת חברת "פילוחים" שעבורה הוא עובד וביקש לשאול מספר שאלות. הסכמתי ללא היסוס.
"בועז", הוא אמר, "אני אשאל אותך מספר שאלות על מפלגת הליכוד". "בבקשה", אמרתי. "הצבעת בבחירות האחרונות לליכוד?", הוא שאל. "לא", עניתי. "לאיזו מפלגה הצבעת אם מותר לי לשאול?" הוא שאל. "מפלגת המרכז הפרוגרסיבית", עניתי. הוא שתק מספר שניות ונשמע מקליד באצבעותיו משהו קטוע, מהורהר. "בועז", הוא אמר לבסוף, "אני לא רואה מפלגה כזאת בבחירות האחרונות לכנסת. יש לה שם אחר? אתה מתכוון אולי ליש עתיד?" "לא", אמרתי לו, "אני לא מתכוון ליש עתיד". "אתה מתכוון אולי ל…", שוב נכנס לאיזה קרשנדו על המקלדת, "דע"ם? אולי ארץ חדשה? בוא תנסה להיזכר". "נתי", אמרתי לו, "אני זוכר היטב למי הצבעתי, אני פשוט אפתיע אותך פה הפתעה גדולה. הבחירות האחרונות, כמו שקראת להן, בשבילי לפחות, לא היו לכנסת, אלא לנארודנה סקופשטינה". נתי השתתק. "נתי, אתה שם?" שאלתי. "כן", הוא ענה, "אנחנו פשוט עושים פה סקר על הבחירות לכנסת", הוא אמר, "אני לא…".
"תקשיב נתי", אמרתי לו, "מה לעשות ואני את הבחירות האחרונות שלי לא עשיתי במדינת ישראל אלא בסרביה. זו המציאות. נפשתי בעיר נובי-פאזאר. ביקרתי במסגדים. שתיתי מדובאצה, שזה שיכר דבש, ובאמצע חגיגת הבחירות שלא עניינה שם איש פנה אלי זקן שיכור אחד והתחנן בפני שאלך במקומו אל הקלפי ואצביע למפלגת המרכז הפרוגרסיבית, כי הוא שיכור מדי בשביל להרים את עצמו מכיסא הקש שנח בפינת הלובי-חורבה של המלון שבו התארחתי.
למרות שכרותו העצומה הוא הסביר לי בדיוק איפה הקלפי, מה צריך להגיד להם בסרבו-קרואטית כדי שאצליח להערים על הוועדה המפקחת שם ולהתחזות אליו, כמה לשלם לוועדה אם יעלו על התרגיל, ואז כמה לשלם עוד אם יקראו לשוטר, שפך עלי דינרים סרביים, העביר לי מתוך הכיסים שלו את כל המסמכים שהיו לו שם והתעלף. מילאתי את חובתו האזרחית של הזקן הזה ובחרתי את המפלגה המועמדת שלו לאסיפה הלאומית, הלא היא הנארודנה סקופשטינה. על הפתק ששילשלתי לקלפי הופיעה האות 'בז'ה' בדפוס שחור, וזה בעצם אומר שהצבעתי עבור מפלגת המרכז הפרוגרסיבית. מה שאמרתי לך בהתחלה. אני מקווה שזה עוזר לך".
נתי עוד האזין בדממה כמה שניות ואז נבלע בתוך הערפל שבו נבלעים לאחר השיחה אתם כל אנשי התמיכה, אנשי השיווק, נשות הביטוח וסתם מטלפנים אקראיים שלא אפגוש שוב לעולם. אני מנסה לדמיין עכשיו, בעת שאני כותב, איך נראות פניו העגומות של נתי, ללחלח לכם קצת את חווית הקריאה בפרוטוקול הארועים הצחיח הזה, אבל הכל מיטשטש מהר ואני כבר לא מבדיל בין קולו של נתי לקולו של שכן חדש שיפגוש אותי לראשונה מחר בחדר המדרגות.
השקט, על כל פנים, ארך זמן קצר בלבד. אולי 20 דקות. הטלפון צלצל, ומעברה השני של המערכת הסבוכה והלא-מובנת שמאפשרת לסוקרים לשאול אותי שאלות סתם כך, בערב, בקע קול נשי. "שלום", אמר הקול, "מדברת אסנת ממכון פילוחים. הרגע דיבר אתך נתי. אני המפקחת של נתי, רציתי לדבר אתך". "אין בעיה", אמרתי, "שמחתי לדבר עם נתי ואשמח לדבר גם אתך. מה הבעיה?" "בועז לביא, נכון?" היא שאלה. "נכון", אמרתי. "מופיע לי פה שבבחירות האחרונות הצבעת למפלגה בשם מפלגת המרכז הפרוגרסיבית", אמרה אסנת, "אבל בבחירות האחרונות לא התמודדה מפלגה כזו". "הבחירות היו בסרביה", אמרתי לה, "הסברתי את זה טוב מאוד לנתי". "אין לי בעיה עם זה", היא אמרה, "זה בסדר גמור. אנחנו גם עושים הרבה סקרים עכשיו בסרביה, יש לנו שם לקוח מאוד גדול, טייקון של ליתיום שרץ עכשיו לנשיאות, אז אני מכירה טוב מאוד את תמונת הסקרים בסרביה. אתה לא יכול להגיד לי שאני לא מכירה. יש לי פה בעיה אחרת".
"מה הבעיה?", שאלתי. "הבעיה שבבחירות לכנסת ה-15, כן? ב-99', רצה לכנסת בישראל מפלגה בשם מפלגת המרכז הפרוגרסיבי, בראשות אדריאן ינוביץ. אתה שמעת עליהם?" "לא", אמרתי. "הם קיבלו 2,797 קולות", היא אמרה. "יפה מאוד", אמרתי, "אז איפה הבעיה?" "למי הצבעת בבחירות האלה ב-99'?", היא שאלה. "אני לא הצבעתי בבחירות האלה", אמרתי, "הסתובבתי בסין עם קרקס של קופים, הפקתי עליהם תוכנית לערוץ הטבע הסיני, בסוף לא שידרו ממנה כלום כי הקופים נדבקו באיזו מחלה של תוכים וצמחו להם תבלולים מעל העיניים, הם נראו מאוד מאוד לא אסתטיים והצנזורה הסינית אסרה על שידור התוכנית בגלל נושא הגועל שהוא טאבו בסין". "אני מבינה", היא אמרה והשתתקה לזמן ארוך.
"מה בדיוק הבעיה אם אפשר לשאול?", שאלתי. "אתה יצרת לנו באג רציני", היא אמרה. "אני לא יודעת למה, אבל נתי החליט כן להכניס את זה שהצבעת למפלגת המרכז הפרוגרסיבית לתוך השדה 'הצבעה בבחירות האחרונות', למרות שאמרת לו שזה היה בסרביה. אמרת לו, נכון?". "כן", עניתי. "אני לא יודעת למה הוא עשה את זה", היא אמרה בצער, "אנחנו לא מוצאים אותו עכשיו. אולי הוא בשירותים אבל זה כבר הרבה זמן והוא לא עונה לשיחות. אולי הרגזת אותו, אולי הוא עבד 20 או 40 שעות בלי לישון או לקום. הוא היה סוקר טוב. אנחנו כמובן נפטר אותו אבל הבעיה עכשיו הרבה יותר חמורה. לפי מה שהסמנכ"ל טכנולוגיות אומר, נוצר עכשיו פלח מצביעים ייחודי שאנחנו לא יודעים עליו דבר, שהצביע בבחירות האחרונות למפלגה שרצה לפני 15 שנים בבחירות שהוא עצמו לא הצביע בהן". "אז מה אפשר לעשות?" שאלתי, "אני מוכן לעזור לך בכל דבר, אסנת". "בוא נחשוב", היא אמרה. "אנחנו בתוך זה ביחד", אמרתי.
"אנחנו נצטרך לקרוא לריבק", היא אמרה לבסוף. "תקראו לריבק", אמרתי לה, "יש עוד משהו שאני יכול לעשות?" "אנחנו נקרא לריבק והוא יצטרך לדבר אתך", היא אמרה. "מי זה ריבק?", שאלתי. "ריבק", היא אמרה, "קשה מאוד להסביר מי זה ריבק לאנשים שהם לא מתחום הסקרים". "אם הוא הולך לדבר אתי כדאי שאני אדע מי זה, לא?" שאלתי. "כן", היא אמרה, "אני אנסה". "קדימה", אמרתי.
"אתה כבר תדבר אתו אז תבין בעצמך", היא אמרה, "אבל ריבק הוא הסוקר שכל מי שסקר פעם משהו רוצה להיות כמוהו. למרות שהוא אולי בן 90 והולך למות. עדיין כולם מקנאים בו. כי הוא ריבק. הוא סקר כל דבר. בכל מקום. כשלא היה פה כלום הוא הגיע לפה לבד באונייה מאיזה מקום באוסטריה וסקר את השניים או שלושה אנשים שהגיעו לפניו. הוא ב-א-מ-ת יודע מה זה לסקור. אנחנו נדבר אתו. מקווה שהוא מבין איך להשתמש בטלפון כי בתקופתו לא סקרו עם טלפון. היה להם מכשיר כזה בצורת משפך שהיו מצמידים לאנשים לצד של הראש ושואלים אותם שאלות. הוא סקר מוזלמנים כמה שניות אחרי ששיחררו אותם מאושוויץ. בעלות הברית הטיסו אותו לשם במיוחד. הוא משהו לא ייאמן. האמת שברור שהוא יודע לסקור בטלפון, מה אני מקשקשת. ברור. אנחנו נדבר אתו. הוא יחזור אליך".
כעבור כשעה צלצל הטלפון. זה היה ריבק. הוא שאל לשמי בנימוס מרכז אירופי מופלג, לגילי, לתחום העיסוק שלי, ואז הסביר לי מה נושא הסקר ואיך הוא מתכוון לתקוף אותו. "בועז", הוא אמר בקול רוטט, "אתה פרוסה בעוגה שאנחנו לא יודעים עליה דבר. אנחנו רוצים ללמוד על הפרוסה הזאת. הפרוסה הזאת היא חידה בשבילנו. ואי אפשר לאכול את העוגה אם פרוסה אחת היא חידה. כי אז לא יודעים כלום על העוגה. אנחנו יודעים הכל על העוגה, אבל כלום על הפרוסה. אתה מבין אותי?". "כן", אמרתי. "אני אשאל אותך מספר שאלות וכך אלמד עליך", הוא אמר, "תענה לי ככל שתוכל". "בסדר", אמרתי.
"למי תצביע בבחירות הבאות?"
"לא החלטתי".
"אם ביבי ירוץ עם פרס תצביע לו?"
"מה זאת אומרת?"
"ביבי עם שמעון פרס".
"לא".
"ביבי עם כחלון?"
"לא".
"ביבי עם ציפי לבני?"
"היא כבר עם בוז'י".
"נניח שביבי רץ עם ציפי לבני. אתה תצביע לו?"
"לא".
"ביבי עם זהבה גלאון?"
"לא".
"ביבי עם דב חנין?"
"לא".
"ביבי עם מוחמד בראכה?"
"לא".
"ביבי עם איסמעיל הניה?"
"לא".
"ביבי עם תינוק?"
"מה זאת אומרת?"
"ביבי עם תינוק בן שישה חודשים".
"לא חושב".
"ביבי עם תינוק בן שמונה חודשים?"
"לא נראה לי".
"ביבי עם פרפר?"
"מה הכוונה?"
"החרק פרפר".
"לא".
"ביבי עם נוף יפה?"
"נוף יפה?"
"נוף של שדות".
"לא".
"נוף של הרים?"
"לא".
"איזה נוף שתרצה. איזה נוף היית בוחר?"
"אני לא יודע, אני לא מבין את השאלה".
"אגם? אתה אוהב אגמים?"
"כן".
"ביבי עם נוף של אגם?"
"אני לא יכול לענות על השאלה, אני לא מבין אותה".
"אתה רוצה משהו לאכול?"
"מה זאת אומרת?"
"לשבת מול הנוף ולאכול משהו?"
"מול הנוף?"
"קרואסון?"
"אני לא…".
"פיקניק מול האגם?"
"אני לא…".
"זה יכול להיות, בועז. זה יכול להיות. תקשיב לסקר".
"מה זאת אומרת?"
"זה יכול להיות הפיקניק הזה. עם בחורה צעירה. ליד האגם".
"אני לא יודע".
"ליד האגם דרדאפ, בסרביה. אתה היית שם, נכון?"
"כן".
"או! הנה! פיקניק עם נקניק סרבי ובחורה צעירה עם נוף של האגם דרדאפ וביבי".
"בסדר."
בערב למחרת כבר ראיתי את עצמי על המסך, במהדורת החדשות של אחד הערוצים הגדולים. לא נראיתי כמו עצמי, אלא כמו מקטע בתרשים פאי. צבעו אותי בכחול. היוויתי פחות מאחוז, הרבה פחות מאחוז. אולי פרומיל של אחוז. אבל עניינתי אותם. הם דיברו עלי. ידעתי שזה אני. שכבתי מרוקן מכל תכונה עצמית, מכל רצון, על הספה, ובהיתי בתרשים הזה. הוא זז בתלת-ממד, קפץ הנה והנה. צבעים נוספים הבזיקו. שמעו קולות. עיניה של המנחה בערו. הכל היה גדול מדי, סואן מדי. הם ידעו שם דברים. שלושה מומחים דיברו עלי. ידעתי שהם מדברים עלי. הם ידעו איך אצביע. ידעו מה נדרש כדי שאצא ואצביע. מה נדרש עבור ביבי כדי שאצא ואצביע עבורו.
והכל היה נכון. נזכרתי בה, בחופשה שלי אתה, בשבועיים וחצי שלנו בסרביה, במכונית הלאדה החלודה, בנקניקים וביין. ריבק השחיל את לב הקיום שלי על שיפוד מחודד, פשט את הרקמה הדקה שעטפה אותו וצלה אותו עכשיו עירום מול ההמונים. אסנת התקשרה אחרי כמה שבועות והודתה לי על שיתוף הפעולה עם ריבק. היא סיפרה לי ששרים חשובים בממשלות העולם כולו מתייעצים אתו לפעמים. אבל עוד מעט גם הוא ילך בדרך כל בשר. אף אחד לא יודע למי הוא יצביע.