איור: אילה טל
"החזיקו אותנו קשורים בבור מתחת לאדמה, שצריך לזחול אליו. כדי לחסום את הכניסה והיציאה שמו קרשים ועלים, כמו מתחם של בדואים, אבל מתחת לאדמה. אתה נכנס בזחילה ויוצא בזחילה. זה סודי, אף אחד לא ראה, אף אחד לא ידע שאנחנו שם. רק הנמוכים יכלו לעמוד בפנים.
"היינו 30 אנשים בפנים, הרבה זמן, בלי יום ובלי לילה, אז אני לא יודעת כמה זמן היינו שם. היינו צריכים להוריד את העיניים כל הזמן, לא להסתכל למעלה. הם היו אונסים אותנו, פוצעים ומרביצים. כל מה שהעצבים שלהם אומרים להם".
- פליטים באירופה: זו צריכה להיות סירת הגומי האחרונה
- כך נהרסה משפחה בשם יחסי הציבור של שר הפנים לשעבר
- הוא ברח מאביו המתעלל הכי רחוק שהצליח, ועכשיו הוא צריך לחזור
טרונגו דאמטה, אישה קטנה ורזה, יושבת מכווצת על כיסא במשרד שבו אנחנו עורכים את השיחה. שפת הגוף שלה מעידה על פגיעוּת וסגירוּת: הברכיים מהודקות זו לזו, האצבעות לופתות בכוח את התיק הקטן שמונח על ירכיה, מסתיר ומגן. היא לא מדברת עברית והשיחה מתנהלת בעזרת מתורגמנית נעימה וחייכנית ממקלט לקורבנות עבדות, שם גרה היום טרונגו, לאחר ארבעה חודשים של מסע אימים מסודן לישראל וכשנתיים בבתי הכלא סהרונים וגבעון.
לטרונגו אח ושלושה דודים שחיים בארץ ואחות בגונדר. טרונגו מספרת שגדלה באתיופיה כיהודייה ונאלצה לברוח משם כשניסתה להציל את אחותה מרדיפות שכניה הנוצרים. לאחותה שבעה ילדים. בעלה עזב לאחר שרצחו את אחיו בשל יהדותו, ושרפו את הבית והמשק. פעם בחצי שנה הוא מגיח לראות את הילדים ונעלם מחדש. האחות נודדת ממקום למקום, בקושי שורדת.
כשטרונגו באה לעזור לה, לפני שבע שנים היא הסתבכה בעצמה עם השכנים הנוצרים וברחה משם ברגל. לאחר שבועיים לבד בדרך פגשה אנשים שהציעו לה להצטרף אליהם ולשמור עליה. כך הגיעה לסודן.
סודן: העיקר לברוח
ארבע שנים, משחזרת טרונגו, היא עבדה אצל משפחה בחרטום במשק בית. היה לה טוב. את המשפחה שלה היא לא ראתה ולא היתה אתה בקשר, אבל היתה לה עבודה יציבה, מקום לגור בו וגם חברות וחברים מאתיופיה – כמוה הם באו לסודן לשרוד ולהתפרנס. אלא שגם משם היא נאלצה ללכת, שוב בגלל יהדותה.
"לפעמים בשבתות היה לנו חופש והיינו נפגשים עם חברות וחברים", היא אומרת. "יום אחד רבתי עם בחורה שהכרתי והיא הזמינה משטרה והלשינה עלי שאין לי מסמכים. באו השוטרים ולקחו אותנו, שמונה בנות, למעצר. בחקירה אמרתי שאין לי בעיה עם כל הבנות, רק אתה. הבחורה אמרה שאנחנו גרים ביחד והכל בסדר, אבל בגלל שאני יהודייה אני יוצרת בעיות, בדיוק כמו שהיה לי בגונדר. השוטרים שאלו אם יש לי דרכון, אם יש לי אישור, איך נכנסתי, ולא היה לי כלום. שישה חודשים הייתי במעצר בגלל זה.
"אחד הסוהרים שמע אותי בוכה ושאל איפה עבדתי. אמרתי לו איפה והזמינו את בעל הבית. שאלו אותו אם הוא מכיר אותי, והוא אמר שאני כמו הבת שלו. כשסיפרו לו שיש לי בעיות הוא אמר שזה חדש, ארבע שנים הכל היה בסדר בלי שום בעיות. הוא אמר שאני חיה אתו וביקש שייתנו לו זמן לסדר את העניינים, כי הוא לא מוכן שאני אשפט על זה שנכנסתי לסודן בלי דרכון.
"אחרי שלושה מפגשים הוא חתם לי על ערבות ולקח אותי מהמעצר אליו הביתה, עד לזימון למשפט. נתנו לו חודש. תוך חודש ניסה להבריח אותי משם, להחזיר אותי לאתיופיה. הוא נלחם על זה הרבה, אבל אמרו לו שלא מוכנים להעביר אותי בצורה חוקית כי יש משפט.
"הייתי כבר חלשה כל כך מהעינויים שלא היה לי כוח לכלום". טרונגו דאמטה
"הוא היה סוכן מכירות שעובד בדובאי. הוא לא יכול היה לצאת להביא סחורה ואני החזקתי אותו בסודן, היה לו קשה ללכת ולחזור. בסוף הוא אמר לי שהוא ישמח אם אני אנסה לברוח, אבל שהוא חייב ללכת ואז הוא אסף את הדברים שלו והלך.
"כשראיתי שאין תקווה, הסתובבתי בחוץ ופגשתי בחורה אריתריאית שהכרתי. הסברתי לה על המצוקה שלי והיא אמרה שעדיף לי לצאת אתה לישראל מאשר למות בידיים של המשטרה הסודנית. אני שמחתי לברוח עם חברים, עם אנשים. לא חשבתי להצליח להגיע לישראל, כמו שכתוב בתורה. העיקר לברוח.
"אחרי מסע של יום אחד פגשנו קבוצה של 28 אנשים עם מדריכים משבט רשאידה והתחלנו את המסע יחד, 30 איש, לכיוון גבול מצרים. הם הובילו אותנו למדבר והשאירו אותנו שם חודש. היה מדריך, כל פעם היה הולך וחוזר. לא יודעת אפילו איפה זה היה, במצרים או בסודן. אני חושבת שזה היה במצרים".
מצרים: ללא רחמים
את הדרך לאמצע המדבר הם עשו בשיירת טנדרים, שיירת הברחות טיפוסית של שבט רשאידה. המבריחים ממזרח סודן אוספים אנשים בקבוצות וכשהקבוצה מספיק גדולה יוצאים לדרך למצרים, במסלולים שמוכרים רק למבריחים ומשתפי הפעולה שלהם.
על השאלות עונה טרונגו בתיאור מונוטוני, כמעט ללא עליות וירידות של רגש או הדגשה. רק עיני המתורגמנית ונימת קולה מעבירים מדי פעם את הזעזוע והקושי שבנראטיב. טרונגו עדיין מכווצת בכיסאה, הסיפור יוצא מפיה בקול שקט, כמעט בלחש, אבל בשטף ובקשיחות.
"לפעמים היו עוברים עלינו שלושה-ארבעה ימים בלי אוכל ומים. באמצע המדבר, בלי צל ובלי כלום. לא עץ, לא שיח. כלום, רק ציפורים ונחשים וקולות מפחידים בלילה. כל היום בשמש החמה ובקור של הלילה, חודש. אבל עם כל הקושי, אף אחד לא מת. בגלל הסבל שעברתי שם, הגעתי לכאן כמעט גופה, לא מתפקדת, חולה, רזה. האנשים שהייתי אתם היו טובים, הבעיה היתה עם המבריחים, אלה שליוו אותנו.
"אתם היו לנו הרבה בעיות. הם היו גוררים אותנו ואונסים מול כל האנשים. הם היו פוצעים, עושים מה שהם רוצים – לא כמו בן אדם, כמו זבל שאתה לא רוצה להרים. מושכים ועושים מה שהם רוצים, לא כמו שהבחורה רוצה, כמו שהם רוצים, מתי שהם רוצים. זה קרה גם לי. כל התקופה הזאת, במשך חודש.
"יום אחד המנהיג אמר שהגיע הזמן שנשלם כסף אם אנחנו רוצים לחיות. הוא העביר אותנו למישהו אחר שייקח אותנו. אנשים עוד יותר גרועים. עוד פעם התחיל הכל: האונס, ההתעללות, המכות, האיומים – רק יותר גרוע, יותר חזק. גם הם היו רשאידה.
"החזיקו אותנו ליד עיירה קטנה. יום אחד המנהיג שלהם הביא משם טלפון ואמר לכולם להתקשר הביתה ולבקש לשלם כסף בעבורנו, 3,000 דולר. באותו זמן אתה כבר רואה שזה לקראת הסוף, שאין רחמים. אמרתי לבנות שהיו אתי שאם אני אמות, שייקחו את המספר של המשפחה שלי ויגידו להם מה קרה. לא היה לי כסף, לא נעליים, לא בגדים להחלפה. כלום. להם היו רובים. הם היו אנשים מאיימים ומפחידים. לא ידעתי למי לטלפן. יש לי משפחה בישראל, אבל אני לא אמרתי להם שאני בדרך.
"אחר כך חשבתי על פתרון. התקשרתי לאחותי לאתיופיה, שאלה אותי איפה אני נמצאת, אמרתי לה בסודן. שאלה מה קרה לי, אמרתי לה שהכל בסדר, רק שתיתן לי טלפון של מישהו בישראל. נתנה לי את המספר של דוד שלי. הוא ענה ואמר שהוא מאושפז בבית חולים, שהוא לא יכול לדבר הרבה ונתן לי את המספר של אחי. התקשרתי אל אחי וסיפרתי לו. הוא אמר 'זה לא בעיה הכסף, רק באמת ישחררו אותך ותצאי בחיים'? אמרתי שאני לא יודעת, זה מה שהם אומרים. הוא אמר שהוא מודאג אבל אחרי שבוע באמת שלח.
"הייתי כבר חלשה כל כך מהעינויים שלא היה לי כוח לכלום, אפילו לדבר בטלפון. לילה אחד זרקו אותנו מהמחנה, ארבע אריתריאיות ואותי, כי שילמנו. לא ידענו לאן אנחנו הולכות, לסודן או לישראל, אבל זרקו אותנו החוצה בשתיים עשרה בלילה, בלי להגיד לנו מה לעשות או לאן ללכת.
"כל הלילה היינו בחוץ. איכשהו התחלנו לחפש אנשים. שאלו אותנו 'ראו אתכן אנשים? מאיפה באתן? מה קרה לכן?' בגלל כל השאלות התחלנו לפחד וחזרנו לאותו מקום, אליהם. אם מישהו היה מראה לנו לאן ללכת, היינו יכולים להיכנס לישראל, זה היה קרוב, אבל פחדנו מאוד. אחרי שנשארנו מחוץ לדלת שלושה ימים שחררו עוד שני גברים שיצאו מהבור שאנחנו היינו בו.
המסלול שעברה טרונגו מאתיופיה לישראל
"גם הבחורים לא ידעו מה לעשות. אמרו שנישאר פה והם ילכו לכפר לשאול ויחזרו. שם הראו להם את הדרך, מאיפה אנשים בורחים, נתנו להם בקבוק מים ושתי חתיכות פיצה. חיכינו לחושך ובשעה אחת בלילה יצאנו לדרך בקושי, אבל הגברים עזרו לנו. איך שהגענו לגדר ראינו מכוניות, הבנות שאלו את הבנים מה זה כל האורות האלה. אמרו שהם לא בטוחים, אבל יכול להיות שזה של ישראל. מה שסיכמנו זה שאם יתפסו אותנו, טוב, לא יתפסו – גם טוב. מה שיקרה יקרה. היינו בטוחים שיהרגו אותנו.
"עברנו את הגדר. באו שוטרים או חיילים וסיפרנו להם מאיפה באנו. החיילים צחקו עלינו שהיינו קרובים, איך לא ראינו אותם שלושה חודשים. אחרי זה הם התקשרו, הביאו רכב אחר ולקחו אותנו במהירות מהמקום הזה. נתנו לנו אוכל, מקלחת, בגדים להחלפה והביאו אותנו למקום עם הרבה אנשים ומשם לסהרונים, לקציעות. נהיה אור יום".
ישראל: זה העונש שלי
בישראל עברה טרונגו מסלול ייסורים בן שנתיים, בבתי כלא ובבתי חולים. היא הגיעה לארץ בתת משקל של 33 ק"ג ועם שחפת חמורה. לאחר שלושה ימים בכלא סהרונים, נשלחה לטיפול דחוף בבית החולים סורוקה, שם הבינו שאין להם איך לטפל בה. היא הועברה לבית החולים הגריאטרי שמואל הרופא בבאר יעקב למשך ארבעה חודשים, שבהם התחילה תהליך החלמה איטי.
משם היא הוחזרה לכלא סהרונים, כדי לגלות שהקבוצה שעברה אתה את הגבול כבר שוחררה. מכיוון שהיא מאתיופיה לא חלה עליה ההגנה הקבוצתית שחלה עליהם, והיא נדרשת להסכים לחזור לאתיופיה או להישאר בכלא.
מכיוון שברחה מאתיופיה בגלל רדיפות בשל מוצאה, היא העדיפה לנסות להישאר בארץ ולהסדיר את מעמדה, שהרי גם אחיה וגם שלושה דודיה חיים בארץ. על הזוועות שעברו עליה בסיני התביישה לספר לחוקרים וכך מצאה את עצמה בכלא.
"בבית החולים רשמו לי 11 כדורים ביום, למשך שנה", היא נזכרת. "בסהרונים היה בא האח לפני ארוחת בוקר, נותן לי כוס פלסטיק עם הכדורים, אני לוקחת אותם, אוכלת משהו והולכת למשרד הפנים, שם בכלא ומחכה כל היום, מ-08:00 בבוקר עד סיום העבודה ב-18:00. כל יום הייתי יושבת בשמש לבד. ככה במשך שישה חודשים. אמרו לי שזה העונש שלי, כי הם לא מכירים יהודים שבאו ככה. הרבה מבחנים ועונשים עברתי.
"אחי אמר 'תשמעי זה יותר מדי עינוי, גם את חולה, גם מושיבים אותך בשמש', אז הוא השיג לי עורכת דין. אחרי חודש באה עליזה והחתימה אותי על טפסים, אמרה שהיא מייצגת אותי והלכה. אמרה לי שבתיק כתוב שבאתי לעבוד ושבאתי עם דרכון, רשמו לי דברים שלא אמרתי בכלל. אמרתי לה שתעזוב דרכון ועבודה, שאני מודה לאלוהים שהגעתי בחיים לישראל, שאני הייתי חצי מתה ולא יכול להיות שאמרתי את הדברים האלה".
עו"ד עליזה לוין ניסתה להסדיר את שהותה של טרונגו בעתירה למעמד מכוח חוק השבות. כשזה לא צלח, ניסתה לעתור מכוח החלטת הממשלה בעניין העלאת שארית יהודי אתיופיה (הפלאשמורה). גם זה לא הלך, כי טרונגו לא הצליחה להוכיח את יהדותה או את יהדות הוריה.
כשסיפרה לבסוף לעורכת דינה על מה שעבר עליה בסיני, הועבר עניינה לבחינת רפ"ק רובי קיים, קצין פשיעה וסחר בבני אדם במשטרת ישראל, שהחליט להכיר בה כקורבן עבדות למתן שירותי מין.
בשלב זה הועברה טרונגו לכלא גבעון תחת חסותה של עורכת הדין מירב עוז מהסיוע המשפטי. כשעוז שמעה את הסיפורים של טרונגו, היא התחילה לפעול למען העברתה למקלט לקורבנות עבדות. במשך ארבעה חודשים ביקרה אותה בכלא גבעון ווידאה שהיא מטופלת כראוי מבחינה רפואית. טורנגו עצמה מעידה על כך: "מירב היתה מתקשרת לכלא, שואלת אותי איך אני. בחודש ינואר קיבלה את התיק, אמרה בעזרת השם תצאי למקלט באפריל. כל חודש היתה באה לראות אותי, גם הרופאים פתאום היו עושים מעקב כל בוקר, ככה ארבעה חודשים, עד שיצאתי למקלט".
בעקבות ההכרה בטרונגו כקורבן עבדות למתן שירותי מין, היא עברה לשנת שיקום במקלט לקורבנות עבדות. היא גרה עם נשים שעברו חוויות דומות וטופלה על ידי מדריכים, רופאים ועובדים סוציאליים. במשך השנה השוהות עורכות שיחות אישיות וקבוצתיות ועוזרות זו לזו להשתקם, תוך כדי עבודה. לאחר שמונה חודשים יצאה לדירת המשך, שבה היא מנהלת חיים עצמאיים יותר ומצליחה לבנות מחדש את חייה.
"בעזרת אלוהים הגעתי למקום שהמשפחה שלי נמצאת בו, אחרי כל הסבל שעברתי, ראיתי אותם בעיניים ואני רוצה להישאר פה אתם", היא אומרת. "אחי בירושלים. יש לי משפחה ברחובות, נתניה, חיפה. אני בקשר עם כולם, רואה אותם לפעמים בימי שישי. אני עובדת בניקיון בקניון. העבודה בסדר.
"הכי חשוב זה החברה של הבנות שעברו אותו דבר כמוני. אנחנו מדברות על זה כמו סטריאו, אין יום שאנחנו לא נזכרות ולא מספרות על מה שעבר עלינו. כל הבנות, לא חשוב מתי הגיעו, כולן עברו את הגיהנום הזה. לא ידענו על הסיפורים האלה לפני שיצאנו לדרך. אם היינו יודעות, היינו חושבות שוב.
"המשפחה שלי נלחמת בשבילי. אחי כל הזמן הולך למשרד הפנים, מנסה לראות מה אפשר עוד לעשות. משרד הפנים מקשה עלי, רק לי לא נותנים להישאר פה. הבקשה שלי זה להתנצל שבאתי בצורה לא חוקית, אבל אני חושבת ששילמתי מחיר כבד, ישבתי שנתיים בבית סוהר. אני מבקשת להישאר עם המשפחה שלי.
"קשה לי ופוגע בי מבפנים לחיות בשתי זהויות, כשאני הולכת לבית כנסת מסתכלים עלי בעין צרה כאילו אני נוצרייה ובאתיופיה הנוצרים רצו לעשות לי רע כי הייתי יהודייה. אני רוצה לשמור על היהדות ולחיות עם המשפחה שלי".
באוקטובר תפוג אשרת השהייה של טרונגו והיא עתידה להידרש לחזור לאתיופיה. אם תסרב, כבעבר, היא עלולה להיכלא שוב בסהרונים. כיום היא מיוצגת על ידי עו"ד מיכל פומרנץ מהאגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים – מחוז תל אביב.
ביוני הגישה פומרנץ בקשה למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. הבקשה נדחתה על הסף ללא בדיקה ב-5 באוגוסט על ידי אלינור גולן, ראש דסק מרכז של אגף מרשם ומעמד במחלקה לאשרות של רשות האוכלוסין וההגירה, למרות דו"ח חד משמעי של העובדת הסוציאלית שטיפלה בה בשנה האחרונה.
גולן טוענת שלא הוכחה זיקתה של טרונגו לישראל, שלא העלתה בזמן את חששה מרדיפות ושיעיינו מחדש בסירוב להאריך את תקופת השיקום שלה בחצי שנה. לסיכום החלטתה היא כותבת: "מבחינת נסיבות המקרה והטענות המועלות בבקשה, לא מצאתי כי הועלו טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים העלאת עניינה לדיון בוועדה הבין-משרדית".
ב-9 באוגוסט הגישה עו"ד פומרנץ ערר על ההחלטה לדחות את הבקשה וכעת טרונגו מחכה להחלטה.
תהיה ההחלטה אשר תהיה, לרשויות הרווחה אין ספק שנדרשת יותר מאשר שנת שיקום אחת כדי להתגבר על החוויות שעברה טרונגו באתיופיה, סודן ומצרים.
לטענתה של טרונגו, הרדיפות שחוותה באתיופיה בשל זהותה היהודית, שאינה מוכרת על ידי הממסד הישראלי, אינן מאפשרות לה לחזור בבטחה לאתיופיה. בת משפחה היחידה שנותרה לה שם היא אחותה הנרדפת גם היא בגלל יהדותה ונודדת ממקום למקום כל הזמן.
על פי ניסיון העבר ממקרים דומים, הצלקות הגופניות והנפשיות שהותיר עליה המסע מסודן לישראל לא יגלידו לעולם ואי אפשר להעלימן. טרונגו, באמצעות עו"ד מיכל פומרנץ, מבקשת לקבל הכרה בתלאות שעברו עליה כטעם הומניטרי המחייב מתן מעמד תושב במדינת ישראל.
עדכון, 8/9/15:
אתמול לאחר פרסום הכתבה קיבלה עו״ד מיכל פומרנץ הודעה מרשות האוכלוסין וההגירה בזו הלשון:
״עניינה (של טרונגו. י״ה) הועבר אלי לבחינה מחודשת ולפנים משורת הדין. הוחלט להאריך את רשיון הישיבה מסוג ב/1 עד לתאריך 15/3/2016 וזאת במסגרת תקופת השיקום״. ההודעה נמסרה בפקס ותאריך ההחלטה הוא מאותו יום. עו״ד פומרנץ הביעה שביעות רצון מההחלטה לאפשר לטרונגו תקופת שיקום נוספת בישראל, כפי שהמליצה העובדת הסוציאלית שמלווה אותה. במקביל הגישה טרונגו באמצעות עו״ד פומרנץ בקשה לפתיחת הליך גיור בישראל.