איור: אילה טל
ו"ד, עובדת מחוף השנהב, שהתה עם שני ילדיה במתקן יהלו"ם לאזרחים זרים לפני גירוש בסוף מאי 2013. כאשר פקחי רשות ההגירה והאוכלוסין ניסו להעלות אותה ואת ילדיה לטיסה, היא התנגדה. בתגובה הפקחים אזקו אותה בידיה וברגליה וקשרו את פיה. בעקבות בכי ילדיה, סירב הטייס להמריא ובני המשפחה הורדו מהמטוס. ו"ד התלוננה על המקרה לאגודה לזכויות האזרח. דו"ח פנימי של רשות ההגירה שהועבר לידי האגודה אישר את פרטי תלונתה.
סיפורה של ו"ד נמנה עם שורת מקרים המתפרסמים היום בדו"ח המוקד לפליטים ולמהגרים והאגודה לזכויות האזרח. הדו"ח מביא 14 מקרי אלימות בעת מעצר, במתקני הגירה או במשך פעולות האכיפה של הפקחים, שכולם מלבד אחד אירעו ב-2015-2014. רק ארבעה מהמקרים הובילו לחקירות פליליות, שטרם הסתיימו. אירוע נוסף התרחש בשבוע שעבר, והתלונה נמצאת בטיפול המשטרה.
מהדו"ח עולות מסקנות ברורות: צריך לתת הכשרה נרחבת לפקחים של רשות ההגירה והאוכלוסין, להקים גוף פיקוח חיצוני לרשות ולפצח את התעלומה הגדולה – מה בדיוק נופל תחת ההגדרה "כוח סביר" שלפקחים סמכות להשתמש בו.
לדברי רותם אילן – מנהלת תחום ההגירה באגודה לזכויות האזרח, שכתבה את הדו"ח עם סיגל רוזן, רכזת מדיניות ציבורית במוקד לפליטים ולמהגרים – "יש פה משהו עמוק יותר מלתאר מקרי אלימות. ברור שמקרי אלימות בפני עצמם הם דבר בעייתי ופסול שצריך לטפל בו, אבל המטרה היתה להראות שבאופן שבו המנגנון בנוי, יש בעיה הרבה יותר עמוקה".
בדצמבר 2015 פקחי הגירה אילצו חמישה עובדים תאילנדים, שהוחזקו בכלא גבעון משום שסירבו לעזוב את ישראל, לראות סרטון קשה לצפייה. בסרטון נראה חברם, שגורש כמה ימים לפני כן, כשהוא אזוק בידיו וברגליו ומוכה קשות בידי ארבעה פקחי הגירה. הפקחים הבהירו לעובדים כי אם לא יעזבו את המדינה, גורלם יהיה זהה. הם בחרו שלא להגיש תלונה ולעזוב, אף על פי שלטענת חלקם נותרה להם תקופת עבודה ברישיון בישראל.
הדו"ח עוסק במקרים קיצוניים של אלימות, אך אילן מודאגת מ"ספקטרום די רחב, שכולל דברים שלא מופיעים בדו"ח: התעללות יום-יומית של פקידים, זלזול באנשים שפונים אליהם, דיבור בצורה לא נעימה. גם אלה תופעות פסולות שצריך לתת עליהן את הדעת", היא אומרת. "ברגע שיש גופים שיש להם סמכויות עם פוטנציאל פוגעני, צריך להיות מנגנון שמונע את זה, ולא ארגונים שבאים ואומרים 'זה לא בסדר'".
"בעיה הרבה יותר עמוקה". סיגל רוזן
בין פקח לשוטר
רשות ההגירה והאוכלוסין החלה את פעילותה בשנת 2009, במטרה לרכז את כל מה שנוגע לטיפול במהגרים – כולל אכיפה – תחת משרד הפנים. החוק אינו מפרט את ההכשרה הנדרשת או את נהלי העבודה של פקחי הרשות, ומרבית ההתנהלות מבוססת על נהלים פנימיים.
בסעיף חוק הכניסה לישראל שמתייחס להקמת הרשות מצוין כי שר הפנים רשאי למנות פקחים ש"עברו הכשרה מתאימה", שפרטיה אינם מצוינים ומעניק להם את הסמכות לפעול בכל מקום, מלבד מקום מגורים.
כל הנוגע לפעילות השוטפת – מעצרים, פעילות מול אזרחים, מעצר קטינים ושימוש בכוח – מעוגן בנהלים פנימיים. לעתים עצם ההבנה אם מעשה מסוים הוא בסמכותו של פקח או לא דורש מחקר מעמיק ופשפוש במסמכים שאינם נגישים בקלות, בוודאי לא למי שאינו דובר עברית באופן שוטף.
"נוהל הפעלת סמכויות הפקח" הוא הנוהל המרכזי שמדריך את עבודת הפקחים היום-יומית, ובו ניתנת לפקחים הסמכות להשתמש ב"כוח סביר". ואולם, מה נופל תחת הגדרת אותו כוח, כיצד מוכשרים לכך הפקחים ובאיזו תכיפות הם עוברים רענון – כל אלה בגדר תעלומה לציבור הרחב, וספק אם משרד הפנים מסוגל לספק לכך תשובות ברורות וחד-משמעיות. "להיות חלק מהמשטרה זה להיות חלק מגוף שיש הרבה יותר חוקים על איך שהוא אמור להתנהל", הוסיפה אילן. "במשטרה הכל מעוגן בחוק, ואילו עם פקחים מדובר בנהלים. זה חלק מהעובדה שאין לנו מדיניות הגירה שמעוגנת בחוק.
"לאנשים אין אמון בסיסי במערכות". רותם אילן
"מה ההבדל בין פקח לשוטר? בכל גוף יש בעיות, אבל במשטרה בכל זאת יש כללי משמעת וכתובת לתלונות. לפקחים אין. מהגרים צריכים מסלול בטוח להגשת תלונות, שבו המתלונן יכול להיות בטוח שזה לא יתנקם בו – לא תישלל לו אשרת העבודה, הוא לא יקבל זימון לכליאה".
הטייס סירב להמריא
מ"א מניגריה העיד לפני כשנה בפני דיין בית הדין לביקורת משמורת, דביר פלג: "בריאותי אינה טובה. עיני כואבות. אני מקיא דם. נציגי ההגירה לקחו אותי פעמיים לשדה התעופה. הם היכו אותי בצורה קשה. חשבתי שאני עומד להתעלף. הם גררו אותי למטוס. הטייס סירב להטיס אותי. אחרי שהחזירו אותי מהמטוס, היכו אותי בצורה קשה".
בשל התנגדותו, מ"א נאזק לכיסא המטוס ואחד הפקחים חשמל אותו בטייזר. בעקבות צרחות הכאב שלו, דרש הטייס כי הוא יוּצא מהמטוס. החלטות הדיין בדבר שחרור בערבות, הפניה לטיפול רפואי ו"תשומת לב לטענותיו של המוחזק כי הוכה" לא התממשו, ולפי שעה הוא עדיין כלוא בסהרונים.
בינואר האחרון בדקו פקחי רשות ההגירה קבוצת סינים, ובהם י"צ, עובד בעל אשרת עבודה. לפי הדו"ח, "אחד הפקחים התעלם מהאשרה וביקש לעכב אותו. י"צ הסכים ונכנס לרכב ללא התנגדות. כשראה שמכים את חבריו ברכב לידו, הוא ביקש להפסיק את מעשיו של הפקח. בתגובה הפקח הכה אותו בפניו ושבר לו את האף ללא סיבה שמצדיקה שימוש בכוח.
"הפקחים שהיו במקום הזדעזעו ממעשיו אך לא יכלו להתערב, מכיוון שאותו פקח דומיננטי במרחב וידוע כאיש אלים", ממשיך תיאור המקרה. "בבית החולים הנתין והפקח עברו בדיקות רפואיות. הפקח התלונן על פריקת כתף, דבר שלא היה ולא נברא, מכיוון שהנתין כלל לא נגע בו". אשרתו של י"צ נשללה בעקבות פניית פקח למשטרה, ואולם המוקד לפליטים ולמהגרים התערב והצליח לפי שעה למנוע את גירושו. אחד ממקורות למידע לסיפורו של י"צ הוא מכתב מאת פקח הגירה שנחשף למקרה.
"לא מדובר על יחידה שהולכת כל היום ורק מחפשת איך להכות אנשים", מבהירה אילן. "אנשים אלימים יש בכל מקום. השאלה היא איך לבנות מספיק מנגנונים כדי להתמודד עם זה".
תתלונני למי שאת רוצה
"גם מי שמוכן להגן בחירוף נפש על התפקיד של פקחי ההגירה, לא יכול להגיד שאלה מקרים לגיטימיים", אומרת אילן על הדו"ח. לארגונים הפועלים בתחום ברור כי מקרים רבים כלל לא מדווחים ורק אחדים מגיעים לכדי תלונה במשטרה.
לטענת אילן, "לאנשים אין אמון בסיסי במערכות פה, כי הן אכזבו אותם הרבה פעמים. לא ניתן לצפות ממי שנמצא בסכנת כליאה או גירוש לבטוח באותן מערכות, להגיד לו, 'הן יגנו עליך, לך תגיש תלונה. אנחנו לא יכולים לדעת לכמה מקרים לא הגענו. מי שכבר נפגע הרבה פעמים, נענש בהגשת תלונה נגדית שקרית, ואז נפתח לו תיק, שוללים לו את האשרה והוא מגורש".
א"מ, אזרחית רוסייה שנכנסה לישראל עם אשרת תייר, נעצרה בינואר לאחר שפקחי ההגירה טענו כי היא עסקה בזנות. "הם אמרו לי שאם אני לא אודה, אני אשב בכלא ואמתין לעורך דין יותר זמן מאשר תוקף האשרה שלי", סיפרה. "האדם שדיבר אתי בשימוע – אני חושבת שקראו לו אלברט – אמר לי ברוסית שאני כל כך עצבנתי אותו, שהוא רוצה לפרק את המשרד, לשבור את המחשב ולהכניס את ראשי למחשב. הוא אמר שאני יכולה להתלונן למי שאני רוצה, ולא יעשו לו כלום כי הוא המנהל כאן והוא יכול לשבור לי את כל האצבעות".
חולות, פברואר 2014. צילום: יותם רונן ואיתי זיו/ אקטיבסטילס
בית הדין קבע כי יש צורך "לברר את תלונותיה של המוחזקת" ולפיהן בשימוע הכריחו אותה להגיד כי עסקה בזנות, אך הדבר אינו נכון. "מן הראוי כי תלונותיה יתבררו בטרם הרחקתה מהארץ", צוין בהחלטה. למרות זאת, א"מ גורשה מישראל בתוך ימים ספורים, מבלי שהמקרה נבדק על ידי רשות ההגירה.
"הרבה פעמים הדיון מסתכם ב'עשבים שוטים'", אומרת אילן. "השאלה היא לא אם יש פקח אלים, אלא איך למנוע את קיומו או מה לעשות כדי להתמודד אתו". מחברות הדו"ח קוראות להכשרה מקיפה של הפקחים, שתכלול מפגש עם חברי הקהילות שעמן הם עובדים, נציגים של ארגוני זכויות אדם, עובדים סוציאליים וגורמים הקשורים להגנת הילד.
אתה סודאני או אריתראי?
לפי חוק הכניסה לישראל לפקחים סמכות לדרוש תעודת זהות מאדם שלדעתם קיים "יסוד להניח כי שהייתו בישראל מחיבת רישיון ישיבה". בחסות סעיף זה, פקחי ההגירה מפעילים את סמכויותיהם נגד מי ש"נראה זר". בשבוע שעבר, תוך סגירת הדו"ח, המציאות סיפקה לאנשי המוקד לפליטים ולמהגרים והאגודה לזכויות האזרח מקרה נוסף, שממחיש את מסקנותיו.
ביום שני שעבר, יצא שחקן קבוצת הכוח רמת גן בכדורגל, דנדי אוקנגו, לריצה באזור ביתו ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב. אוקנגו, המחזיק באזרחות ישראלית וניגרית, יצא כהרגלו ללא ארנק או מסמכים. שני פקחי הגירה עצרו אותו וביקשו לראות את מסמכיו. אוקנגו הציע למסור להם את מספר תעודת הזהות שלו או לגשת אתם לביתו ולראות את תעודת הזהות הישראלית שלו, אך הפקחים דרשו לאזוק אותו.
"הם פקדו עלי לבוא אתם לניידת המשטרה", הוא מספר. "התנגדתי והבהרתי להם שוב שהם לא יכולים לעצור אותי כי אני אזרח ולא עשיתי שום דבר רע, ואז אחד מהם אמר 'אם אתה לא רוצה לזוז, אני אגרום לך לזוז', וריסס בפנים שלי גז פלפל. העיניים שלי שרפו, לא ראיתי כלום וכל הגוף שלי רעד. הם שמו עלי את האזיקים והכניסו אותו לניידת. עדיין לא ראיתי כלום והרגשתי שכל הגוף שלי חם. שמעתי אותם צוחקים עלי".
ללא כל הסברים, אוקנגו נותר בתחנת המשטרה כשעה. לאחר שחברו הגיע לתחנה עם תעודת הזהות שלו, הוא שוחרר – אך החמיץ אימון ונאלץ לקבל טיפול רפואי. "אף אחד לא התנצל בפניי על מה שקרה", הוא מוסיף. "אני עדיין סובל מכאבים וזה פוגע ביכולת שלי לעבוד". בתוך מגוון האוכלוסיות שעשויות להיפגע מרשות ההגירה, אוקנגו בעמדה חוקית נוחה למדי, ואכן הוא לא היסס וביום התקיפה הגיש תלונה למשטרה נגד הפקחים, שעדיין נמצאת בטיפול.
באפריל האחרון עצרו פקחי ההגירה את וואלא באייך, עולה יהודי מאתיופיה. "ניגשו אלי שלושה פקחים בלבוש אזרחי. הם שאלו אותי אם אני סודאני או אריתראי, ומיד עניתי שאני ישראלי, למרות שלא הבנתי מי הם", סיפר באייך. "הם לא הזדהו, כפתו אותי באלימות, סובבו לי את היד ושמו עלי אזיקים. הם הפילו אותי לרצפה, הורידו לי את הנעליים והיכו אותי בכפות הרגליים באמצעות מוט ברזל". לטענת פקחי ההגירה, באייך סירב להזדהות. תלונה שהגיש במשטרה נמצאת עדיין בטיפול.
מקרה נוסף בדו"ח הוא של ב"י, אזרח טורקיה שחי בארץ עם אשתו הישראלית ובתם בת השנתיים. בפברואר האחרון הוא נלקח מביתו בחמש בבוקר והובא לכלא גבעון. "האנשים של ההגירה לקחו אותי ואמרו לי, 'אתה טורקי? מה אתה עושה כאן? ארדואן עשה לישראלים ככה וככה'", סיפר.
לדבריו, "אמרתי להם שאני לא מתערב בפוליטיקה ושאני חי בישראל כבר עשר שנים ושאשתי והבת שלי כאן. לא מעניין אותי ארדואן. אחד מהאנשים של ההגירה, בלונדיני, גבוה וכחול עיניים, התקשר למישהו ושאל אותו מה לעשות לטורקי. האיש במירס אמר לו לשבור לי את האצבעות. הם הושיבו אותי על כיסא וקשרו את רגלי ואחת מידי לכיסא. שני אנשים החזיקו אותי והבלונדיני הגבוה היכה בחוזקה על אצבעותי במקל ושבר אותן".
למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לשחררו מכלא גבעון, בין היתר במעורבות שגרירות טורקיה בישראל וח"כ מיכל רוזין, ב"י הועלה על מטוס לאיסטנבול מבלי שנחקר.
במקרים נדירים בלבד קיים תיעוד ברור של המקרה, אך נראה כי ללא גוף שתפקידו לבקר את רשות ההגירה – גם אם כל הראיות מונחות בפני המערכת, זה לא יוביל לדבר. כך היה ביוני 2014, כאשר כ-750 מבקשי מקלט הגיעו ליער ניצנה שבנגב, במחאה על כליאתם הממושכת בחולות. המקרה סוקר בהרחבה בכלי התקשורת. באחד הסרטונים נראה שוטר שצועק על פקחי משטרת ההגירה: "מה אתם עושים?"
"אנשי הרשויות דחפו אותי לקרקע וישבו עלי", סיפר אז אחד ממבקשי המקלט. "הם אחזו בידי ורגלי בחוזקה, דחפו ברכיהם לבטני, אזקו את ידי, הכו בפני, במצחי ובאפי. הם מעכו את פני אל הקרקע בברכיהם. אחרים בעטו באותה עת בבטני".
רק שלושה מבקשי מקלט שהשתתפו באירוע הביעו נכונות להגיש תלונה. המשטרה לא הגיעה לגבות מהם עדות, ולאחר שאחד מהם עזב "מרצון" את ישראל, משכו השניים הנוספים את תלונתם.
מרשות ההגירה והאוכלוסין נמסר בתגובה לדו"ח: "מבדיקת הנושא עולה כי לא ידוע על אירועים חריגים שהתרחשו בחודשים האחרונים. עם זאת, כאשר מגיעות לידי הרשות תלונות או טענות בדבר אלימות שהופעלה לכאורה על ידי מי מעובדי הרשות, הנושא נבדק לגופו של עניין ואם יש צורך, ננקטים צעדים בהתאם.
"כך או כך, נבהיר כי במקרי אלימות לכאורה, קיימים צעדים ברורים לטיפול בנושא ומי שחש צורך להתלונן, אין כל מניעה שיעשה זאת ואכן אנו עדים לכך. המתלוננים מלווים על ידי פעילים ואינם חוששים להתלונן".