"בשבת הבת שלי נאנסה במוסד. ביום ראשון בבוקר צלצלו לספר לי", מספרת רות (שם בדוי) שבתה דינה (שם בדוי), אישה עם שיתוק מוחין, מתגוררת במוסד של משרד הרווחה. "הגענו במהירות ונחרדנו לגלות שבתנו נאנסה על ידי אדם המתגורר באגף אחר של המוסד, בסיוע עובד של המוסד".
הוריה של דינה, שהם האפוטרופסים שלה, בשיתוף פעולה עם המוסד שבו היא מתגוררת, מיהרו להתלונן במשטרה. "מאחר שלבתנו יש בנוסף לשיתוק מוחין גם קושי בהבנת מצבים חברתיים מסוימים, ביקשנו חוקרת מיוחדת לאנשים עם מוגבלות, אבל בקשתנו נדחתה. אמרו לנו שדינה אינה זכאית לחוקרת מיוחדת, אבל אם אנחנו מתעקשים על כך החקירה תאלץ להידחות, מה שאינו מומלץ כי הן היא והן האיש שפגע בה מתגוררים באותו המקום, וזה עלול לפגוע בחקירה.
"על אף שבתנו השתדלה מאוד לשתף פעולה והיחס אליה היה בסך הכל חיובי, בשל אי ההבנה של החוקרת לגבי מצבה ולגבי היכולת הנמוכה של בתי להגן על עצמה מתקיפה מינית, התיק שלה נסגר מחוסר עניין לציבור", מספרת רות (הוא נסגר מחוסר ראיות. ד"ד). "נוצר מצב בלתי נסבל שבו הבנו שלמעשה דינה תמשיך להתגורר באותו מוסד עם האיש שפגע בה ועם העובד שסייע לפגיעה ולכן פנינו לבג"צ כדי לבקש שיורה לפתוח את התיק מחדש – אבל גם בבג"צ סירבו לבקשתנו.
"מאחר שאין הרשעה הבהירו לנו שאין לנו זכות לדרוש שהפוגע יורחק מהמוסד. המוסד הסכים שדינה והפוגע יגורו באגפים נפרדים ולא ייפגשו. לפטר את העובד שסייע לפגיעה בדינה לא הורו. לשמחתנו אותו עובד החליט על דעת עצמו לעבור למקם עבודה אחר, אף שלפחות על פי ידיעתנו הוא עדיין עובד של משרד הרווחה. אבל זה אפילו לא מה שיהיה הכי מקומם מבחינתנו. הרגע הזה הגיע כשגם בג"צ וגם מטעם המוסד אמרו לנו כי ברירה נוספת העומדת בפנינו אם אנחנו לא מרוצים, היא שבתנו תצא מהמוסד".
ולמה לא, בעצם?
"ראשית, זו חוצפה לדרוש שדווקא האדם שנפגע הוא זה שיורחק. ומעבר לכך, המוסד שבתי מתגוררת בו נחשב לטוב ביותר בתחום שיתוק המוחין, עם שירותים חברתיים מצוינים, ובתנו היתה ברשימת ההמתנה אליו במשך כשנתיים. אין אופציות טובות נוספות ולצערי אביה ואני מבוגרים ולא מרגישים שאנחנו יכולים לטפל בה בבית בצורה שתענה על הצרכים שלה. למה שבתנו תפגע פעמיים? ואם היינו מוציאים אותה, איפה בדיוק היא היתה עוברת את התהליך השיקומי?"
במוסד היא עברה תהליך שיקומי?
"בהחלט. הפגיעה אירעה לפני כשנתיים ואני נותנת קרדיט להנהלת המקום שהם הכירו בכך שבתי עברה פגיעה ונותנים לה טיפול הולם ומקיף, הן של פגישות עם מטפלת בפגיעה מינית והן פגישות אתנו כמשפחה, במסגרת תוכנית של סינגור עצמי בעבורה. בנוסף, נבנתה בעבורה תוכנית של 'מוגנות עצמית' שבה היא לומדת להגן על עצמה מפגיעות נוספות".
האם האיש שפגע בה עובר תוכנית שיקומית כדי שיידע לא לפגוע בשוהות אחרות במקום?
"זה, כמובן, לא ידוע לי. וגם יש כאן עדיין בעיה קשה מאוד. כי זה טוב ויפה וחשוב ללמד את הבת שלי להיזהר מתקיפה מינית, אבל זה זורק את האחריות עליה ולא על המערכת שאמורה בעצם להגן עליה. ומה עם העובדה שהעובד ממשיך לעבוד במערכת? אם המערכת לא מוכנה לקחת אחריות על זה שמתרחשות אצלה פגיעות מיניות ולטפל בזה בחומרה, אז איפה ההגנה בעצם?"
תגובת דובר משטרה חוף: "מעיון בתיק החקירה עולה כי נוהלה באופן מקצועי ועל פי הנדרש בצורה יסודית וממצה, כאשר במהלכה נגבו עדויות רבות. הליך החקירה לווה על ידי הפרקליטות שבהמלצתה נסגר תיק החקירה בשל חוסר תשתית ראייתית מספקת לשם הגשת כתב אישום".
זיהמנו את החקירה
עובד ותיק במחלקה פסיכיאטרית סגורה אנס את תמר (שם בדוי), ילדה פגועת נפש כבת 12. אמה, מיכל (שם בדוי), עודדה אותה להתלונן למשטרה. "מלכתחילה הרגשתי שהמשטרה והפרקליטות לא נותנות לעדות של הבת שלי סיכוי", היא אומרת.
"עורכת הדין שלנו, רוני סדובניק, הגישה בקשה רשמית להנגיש לתמר את החקירה, כי בשל ההפרעה שהיא סובלת ממנה, היא לא יודעת תמיד להבחין בין טוב לרע. קיבלנו תשובה שלילית. אמרו לנו שחוקרת ילדים זה מספיק וסירבו להביא לחקירה מומחית לחקירת ילדים עם מוגבלות. הרגשתי שהחוקרת לא מבינה בכלל איך לדבר עם הבת שלי, לא מבינה את ההשלכות של המוגבלות שלה וגורמת לה מצוקה מיותרת.
"כמשפחה, לא הוסבר לנו איך להתנהל מול הילדה שנמצאת בהליך חקירה כנפגעת עבירה. 'זיהמנו' את החקירה, כי ניסינו לדובב את הילדה כדי לעזור לה. בצר לנו, ביקשנו שהילדה והחשוד יעברו בדיקת פוליגרף. הבת שלי עברה את הבדיקה בהצלחה והחשוד סירב, אבל המשטרה המשיכה להתעקש על עימות בינה לבין הפוגע – אדם שטיפל בה במשך שנים והיה דמות סמכותית בעיניה.
"גם בעימות לא היה לבתי ליווי ובדיעבד שגיתי כשאפשרתי את ההליך הזה. האיש הזה ריסק את הבת שלי. צעק עליה שהיא שקרנית. היא עברה תהליך כל כך קשה רק בשביל להצליח לדבר על המקרה! היא לא הבינה שהוא עשה לה מעשה רע. היא רק הבינה שהיא סובלת".
"העוול שהמערכת המשפטית גורמת לילדה כזאת כפול ומכופל", טוענת עו"ד סדובניק. "מראש הסיכוי שלה להגיע למשפט אפסי, וגם במקרים שכבר הוכחה עבירה נגד ילדה עם מוגבלות – המדינה מגישה חוות דעת מטעמה, כי לילדה נגרם 'אפס נזק' משום שהיא ממילא 'סחורה פגומה' (DAMAGED GOODS– מכיוון שהיא כבר פגועה, האונס לא החריף את מצבה. מדובר בסלנג משפטי שגור, שאינו מופיע בפרוטוקולים אבל נאמר בשיחות בין פרקליטים. גורם ממשרד הרווחה טען באוזני שגם ליד נאנסות. ד"ד) את הגישה הזו אני שומעת בגלוי גם משופטים עוד לפני שמוגשות בכלל ראיות".
למה הכוונה ב"אפס נזק"?
סדובניק: "אין פיצויים. אם שתי ילדות נאנסו בהסעה מבית הספר ולשתיהן נקבעו 30 אחוזי נכות לצמיתות מפוסט טראומה, הילדה ה'רגילה' תקבל פיצוי כספי והילדה שכבר מאובחנת באוטיזם, נכות נפש או מוגבלות מפיגור, לא תקבל כמעט כלום. הטיעון ההזוי של המדינה הוא כי אין יותר מ-100 אחוזים אובדן תפקוד. למי שהיתה באובדן תפקודי מלא עוד לפני התקיפה המינית, לא מגיע דבר.
"הטענה שלי היא שזה צריך להיות הפוך – אם ילד פגוע מעז לספר בדרכו שפלוני פגע בו מינית, והוכח כי נפגע – הפיצוי צריך להיות כפול ומכופל. לילד עם מוגבלות אין החוסן הבסיסי להגן על עצמו, ההרס טוטאלי וקשה יותר מאשר אצל כל ילד אחר. ממילא מעטים מגיעים לפסיקת פיצויים מול בית המשפט".
מיכל, אמה של תמר, מספרת כי לאחר שהתיק נסגר על ידי הפרקליטות מחוסר ראיות, רצתה לפנות לבג"ץ, אבל ויתרה. "הבת שלי, שכל כך השתדלה לספר על מה שקרה לה על אף הקשיים והטראומה הכרוכה בכך, כבר איבדה לחלוטין אמון במערכת", היא אומרת. "את מעט האנרגיה שעוד נשארה לה אני מעדיפה שתשקיע בשיקום הארוך שעומד לפניה. הוצאתי אותה מהמחלקה הסגורה שבה חוותה את הפגיעה ואני מעבירה אותה למסגרת שיקומית שתוכל לתת לה מענה – דבר לא פשוט ולא מובן מאליו, כי היא לא מוכרת על ידי משרד הבריאות או הרווחה כילדה שעברה פגיעה מינית".
מה עם האיש שפגע בה לטענתה?
"עקב בקשה מיוחדת שלי משרד הבריאות נהג לפני משורת הדין והעביר אותו באופן זמני למסגרת אחרת כל עוד היא היתה מאושפזת במחלקה הסגורה לילדים. כעת, כשהיא יוצאת מהאשפוז, הוא יחזור לעבוד במקום".
תגובת משטרת מחוז ת"א עדיין לא התקבלה, נעדכן אם וכאשר תגיע.
הכי קל לנצל מינית ילדים כאלה
"חברה נורמטיבית נמדדת בהגנה שהיא מעניקה לחסרי הישע החיים בקרבה", כתבה סדובניק לאחרונה בפייסבוק. "בישראל 2015 אין הגנה לילדים וילדות מפני ניצול מיני ובעיקר אין הגנה בכלל על הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. כשילד רגיל נפגע מינית המשטרה והפרקליטות לא מסוגלות בכלל להתמודד עם דרך גביית עדותו וכמעט תמיד סוגרים את התלונה. המצב הרבה יותר שערורייתי כשמדובר בילדים שהם בעלי צרכים מיוחדים… הרציונל של הפרקליטות הוא שככל שהילד קטן יותר או מוגבל יותר, כך גדל הסיכוי שהעבריין לא יועמד לדין – אבסורד. עדת הטורפים המיניים יודעת שהכי קל לנצל מינית ילדים כאלה, וגם הכי משתלם, למה? כי השיטה המשפטית לא יודעת לעבוד אתם, לגבות עדות וראיות ולהעמיד לדין את הפוגעים".
סדובניק מתארת מקרים שהיא מייצגת – עבירות קשות שנעברו לכאורה נגד ילדים עם מוגבלויות חמורות, נפשיות בעיקר. גם כאשר הוכחה הפגיעה בהם, סדובניק טוענת שהם לא זכו לצדק בגלל טענת הפרקליטות ל"אפס נזק". בארגוני זכויות אנשים עם מוגבלויות טוענים שיש בעיה מיוחדת עם בעלי המוגבלות הנפשית, שנשארו מחוץ לחקיקה המתקדמת יחסית.
"הטענה הבסיסית של המדינה היא שתקיפה מינית של אדם או ילד בעל נכות אינה גורמת נזק, אינה מזכה בפיצויים כמקובל ולא ניתן להעמיד לדין פלילי את הפוגע מחמת שיטת הקבילות של עדות קטין", אומרת סדובניק.
"המצב היום בלתי נסבל", מוסיפה סדובניק, המתמחה בייצוג נשים, ילדות וילדים נפגעי עבירה. "מעבודתי בשטח ברור לי שדרושה רפורמה דחופה בנושא. ניסיתי לקדם את הטיפול בנושא מול חברי ממשלה, אבל איש מהם לא טרח לחזור אלי, פניתי לשרת המשפטים הקודמת ולנוכחית ללא הועיל. גם עמיתים מוערכים שלי מהפרקליטות אמרים לי חד וחלק, כי הם מאמינים שאין נזק לאדם שקודם לפגיעה הוא כבר נכה 100 אחוזים".
ישראל מתקדמת בתחום
"דווקא בתחום החקיקה של חקירת אנשים עם מוגבלות מדינת ישראל היא מהמתקדמות בעולם, אם לא המתקדמת בעולם המערבי", טוענת כנגדה נעמה לרנר מארגון בזכות, ארגון זכויות אדם לאנשים עם מוגבלויות.
"מדינת ישראל היא המובילה ביישום סעיף 13 לאמנת שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, המדבר על נגישות לצדק. ארגון בזכות מסייע ומייעץ על הנושא במדינות אחרות ולישראל יש מקום של כבוד בנושא – גם בתחום חקירות של עוברי עבירה עם מוגבלות וודאי בתחום של נפגעי עבירה, כולל שימוש באמצעים של תקשורת תומכת חלופית בחקירות של נחקרים או מתלוננים שאינם ורבליים וכיוצא באלה. מובן שיש הרבה מה לשפר, בעשור האחרון נעשתה עבודה מקיפה בנושא מול הפרקליטות והמשטרה ואנחנו זוכים לשיתוף פעולה רב מאוד. גם המדינה עצמה עושה רבות בנושא, כולל השקעת תקציבים ניכרת".
כיצד את מסבירה, אם כך, מקרה כמו של תמר שבקשת משפחתה להנגשת החקירה נדחתה חרף הנסיבות הקשות?
"כאן אכן יש בעיה. כיום מי שזכאי על פי חוק להנגשת החקירה על ידי חוקר מיוחד הם אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, אינטליגנציה גבולית וכעת גם אנשים על הרצף האוטיסטי. לפני כעשור, בעת החקיקה, בזכות בהחלט לחץ להכניס לרשימת הזכאים גם אנשים עם מוגבלות על רקע נפשי – אבל במקרה הזה היינו לבד במערכה נגד משרד הבריאות שהיה לו קושי, לגיטימי במידת מה, להגדיר את האוכלוסייה הרלוונטית. אפילו ארגונים מייצגים של אנשים עם מוגבלות נפשית התנגדו לנושא בזמנו, כי לא רצו להיכנס לקטגוריה אחת עם אנשים עם מוגבלות קוגניטיבית".
סדובניק תיארה מקרים של ילדים עם תסמונות נדירות הפוגעות בהבנה של מצבים חברתיים או בעיות על רקע פסיכיאטרי. האם כל אלה לא יזכו להנגשת חקירה על ידי חוקר מיוחד אם יגישו תלונה?
"בראייה צרה, כן. כי הם לא עונים על הקריטריונים הקבועים בחוק למי תהא חקירה מונגשת על ידי חוקרים מיוחדים. בפועל אכן מדובר בעיוות שצריך לדחוף לתיקונו. חשוב לי להוסיף שגם למשטרה, לפרקליטות או למתלוננת עצמה יש זכות לדרוש ליווי של ארגון זכויות מייעץ או איש מקצוע מסייע כמו קלינאית תקשורת. בשנים האחרונות אנחנו רואים פניות אלינו מהמשטרה ומהפרקליטות לסייע בתיקים שבהם יש קושי לחוקר לתקשר עם המתלוננת בצורה מותאמת. אני קוראת לעורכי דין ומתלוננות להיעזר בנו במקרים כאלה.
"עם זאת, ראוי היה כי במקרים של קטינים נפגעי עבירה, היחידה של משרד הרווחה שאמונה על חקירת ילדים, תספק חוקרים עם הכשרה מתאימה. הרי אלה יושבים באותה יחידה עצמה והנושא לא מצריך משאבים נוספים או הכשרות נוספות, אלא רצון טוב והיגיון פשוט בלבד".
כיצד את מיישבת את ההתקדמות הגדולה בתחום עם חוויות של מתלוננות קטינות עם מוגבלות ומשפחותיהן מול המערכת?
"אני מכירה בפער בין הכוונות הטובות למציאות בשטח על אף העשייה הרבה. המציאות לא פשוטה. אמנם מדובר על תהליך של שינוי חברתי מואץ יחסית, אבל אין ספק שקטינים עם מוגבלות שנפגעים ולא מקבלים מענה בגלל המגבלות של החקירה הפלילית משלמים את המחיר על כך שהשינוי עדיין אינו משביע רצון. עם זאת, אני רואה כי גם המערכת המשפטית בהחלט מכירה בבעייתיות של הנושא. הן פרקליטים והן שופטים מבקשים – ומקבלים – הכשרות בנושא.
"אני מסכימה כי חלק משמעותי מהעבודה צריכה להיות גם על שינוי עמדות כלפי אנשים עם מוגבלות במערכת המשפטית, כדי שעמדות הרואות באנשים עם מוגבלות 'סחורה פגומה' ייעלמו מהעולם. זה חלק מהותי מהעבודה שאנחנו עושים".
במוסד עם הגבר הפוגע
"לצערי, עם כל הערכתי לעבודה שנעשית בשטח בתחום, המציאות עגומה", אומרת אורנה רוני, פעילה בארגון אשה לאשה שפועל זה שנים להעלאת המודעות לפגיעה מינית בנשים ובילדות עם מוגבלות. "המערכת לא מכירה מספיק בעומק הנזק שנגרם לילדה או אישה עם מוגבלות, שנפגעת דווקא במקום שאמור היה לשמור עליה".
רוני, פגועת שיתוק מוחי, היא מרצה וחוקרת מוגבלות ומיניות בכלל ופגיעה מינית בנשים עם מוגבלות בפרט. היא טוענת כי על המערכת ללמוד את נושא הנזק הנגרם בצורה מסודרת, כדי לקבוע קריטריונים אחרים לחלוטין בתחום – הן בנוגע לתחום הנזק והן בנושא אחריות המדינה.
"מערכות המדינה צריכות להכיר באחריותן לנושא. ילדה או אישה עם מוגבלות נמצאת מלכתחילה בנקודת פתיחה פגיעה יותר לעבירות ממקבילתה ללא מוגבלות", אומרת רוני. "אפילו אני, אישה עם מוגבלות שיכולה לסנגר על עצמי במידה רבה, מוצאת את עצמי מתקשה לעמוד על זכויותיי בסיטואציות רבות – קל וחומר ילדה או אישה במצב קשה, שחווה התעללות במקום שאמור להגן עליה ולטפל בה".
במאמרה "נשים עם מוגבלות – תקיפה, פגיעה ואלימות מינית" כותבת רוני כי הליך החקירה מאשרר לילדות עם מוגבלות שעברו תקיפה מינית דימוי עצמי נחות, כפי שהוא מובנה ממילא על ידי הסביבה עקב מוגבלותן – דבר שמקשה עליהן להגן על עצמן בכלל ובעת הליכים משפטיים או חקירות בפרט.
"ההתמודדות עם ניפוץ תפישת העולם והסביבה, החברה וההורים, כמי שאמורים להגן עליהן, היא כמעט בלתי אפשרית", היא כותבת. "הנפגעות חשות כי לא ייתכן שהעולם כל כך רע ולא הגיוני. המחשבה על כך מבהילה מדי. פירושה לחיות בעולם שהוא אכזרי ולא עִקבי. הדרך היחידה להמשיך ולהתקיים היא להפנות את הרוע ואת האשמה פנימה, אל העצמי: לא העולם הוא הרע – אלא אני. העולם אינו בלתי הגיוני – אלא אני, לא העולם מעוות – אני זו המעוותת. הנפגעות תופשות את עצמן כלא נורמליות וכרעות ולכן האשמה מוטלת עליהן, כי 'הן אלה שהביאו על עצמן את הפגיעה'".
החוויות שאת מתארת מתחזקות בפגישה עם המערכת המשפטית?
"לצערי, עדיין כן. סיטואציות שבהן שופטים מדברים מעל ראשן של נפגעות ולא אליהן, שבהן תיקים נסגרים בשל אי יכולת לראיות מספיקות כי לתחושת הילדה 'המלה שלהן לא נחשבת' מחזקות את תחושת הפגיעה. מה עוד שבמקרים רבים הנפגעת ממשיכה לגור בלית ברירה במסגרת שבה היא נפגעה, שכן לנשים וילדות עם מוגבלות יש ניידות חברתית נמוכה מאוד ומסגרות מועטות מדי שיכולות לתת מענה לצרכיהן. לעתים תכופות הן נותרות באותה מסגרת עם הפוגעים.
"ילדות ונשים עם מוגבלות שתלויות במסגרות שהן נמצאות בהן, מספרות וחוות מצב של מה שאני מכנה 'מונופול על החשיבה שלהן' בגלל תלות בזולת. אי מתן מענה, טיפול או פיצוי במקרה של פגיעה זורק אותן למעגל מצוקה נורא ולא סביר שבתי המשפט צריכים להכיר בו – בוודאי בתי משפט אזרחיים העוסקים במתן פיצויים. אגב, אני מאמינה שיש נתונים דומים על ילדים עם מוגבלות, רק שבמקרה של בנים נפגעי עבירה, המוטיבציה הסביבתית שלהם להימנע מתלונה גבוהה הרבה יותר".
תגובת משרד הרווחה:
"שירות חקירות הילדים במשרד הרווחה אמון על חקירות כל הילדים עד גיל 14 אשר נפגעו, היו עדים או חשודים בכל עבירות המין, ללא הבחנה בעניין לקות זו או אחרת. כמו כן, השרות אחראי לחקירת ילדים ואנשים (מעל גיל 14) בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, אשר בשל הלקות השכלית מוגבלת יכולתם להיחקר או להעיד, ולכן חוקר מיוחד מנגיש ומתאים את החקירה על פי יכולתו. בשל כל הנאמר לעיל, ילדים עד גיל 14 בעלי לקות נפשית נחקרים על ידי חוקרי ילדים. השרות חוקר את כל הילדים ללא אבחנה לגבי לקות זו או אחרת.
"חוקרי הילדים הנשלחים לחקירות אלו, מקבלים הדרכה מהמדריך שלהם לחקירת ילדים עם לקות נפשית. טכניקות החקירה כוללת התייחסות לתמיכה קוגניטיבית ולתמיכה רגשית בהתאם למצבו. טובת הילד מול טובת החקירה נשקלת בכל מקרה לגופו. שיקול דעת בעניין חקירת הילד יופעל בעניין חקירת ילד עם לקות נפשית, כאשר הילד נמצא במצב פסיכוטי פעיל וחומרת מצבו מגבילה את יכולתו להיחקר (לדוגמא, ניתוק מהמציאות). במצב זה תידרש חוו"ד פסיכיאטרית אשר תאשר כי זה אכן מצבו. שיקול הדעת לגבי מועד חקירתו בעתיד, יישקל בהתאם לשיפור משמעותי במצבו.
"על פי חוק הליכי חקירה והעדה 2005 – ילדים ואנשים מעל גיל 14 בעלי מוגבלות נפשית נחקרים בהתאמה על ידי חוקרי נוער או חוקר משטרה אחרים".