"שמי רונית. אני אימא של מתן. בעלי היקר ואני מונינו להיות האפוטרופוסים של בננו עם הגיעו לגיל 18. הבקשה שהגשנו להפוך לאפוטרופוסים שלו הייתה חלק מתהליך רגיל שעוברים הורים כמונו במסגרת החינוכית של החינוך המיוחד שמתן למד בה אז: מתקרבים לגיל 18 ומתחילים במפגשים שעוסקים בפטור מצה"ל ואפוטרופסות. כמו כל ההורים, גם אנחנו נשברנו ועשינו את התהליך הזה. היום אני כועסת על עצמי מאוד על מה שעשיתי. אני רואה בזה את אחת הטעויות הגדולות ביותר שעשיתי בחיי.
- לגייס את המשפחה: במקום אשמה, בואו נדבר על אחריות
- לפעמים המשפחה היא חלק מהבעיה, לא הפתרון
- הבטחתי לבתי האוטיסטית שהמדינה תתייחס אליה כאחד האדם
"אני מביאה לכם את הסיפור שלנו כדי להראות לכם שמאחורי המילה הזאת, אפוטרופסות, יש חיים. מביאה לכם את הפנים של זה. ומה שאני חיה היום זו הידיעה שאני, אימא של מתן, שהוא האדם האהוב עלי והיקר לי מכל, גרמתי במו ידיי לשלילה של הזכות הכי בסיסית שלו כאדם: הזכות לחירות".
את המילים הללו אמרה רונית דן, אמו של מתן, איש צעיר המסיים בימים אלה את שירותו הלאומי, כאשר הגיעה עם בנה לדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת. הדיון היה אחד מני רבים שהתקיימו בחצי השנה האחרונה סביב תיקון לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. ביום ג' האחרון אישרה מליאת הכנסת את התיקון, ולחוק נוספו בין השאר סעיפים המחוללים שינוי דרמטי בתחום תמיכה בקבלת החלטות וייפוי כוח מתמשך, שיוסברו בהמשך.
"כשסיפרנו למתן שאנחנו האפוטרופוסים שלו הוא נעלב עמוקות. ממש התכווץ לתוך עצמו", מספרת רונית דן. "הרגשתי שעשיתי שגיאה אבל לא הייתה לי אלטרנטיבה אחרת וגם הפחידו אותי שאם לא תהיה לו אפוטרופסות הוא יהיה חשוף לניצול ופגיעה. הסבירו שזה רק לטובתו.
"כשיש לך ילד עם צרכים מיוחדים את כאימא עוברת תהליך בעצמך של דיכוי, של שחיקה מצד אנשי מקצוע באמון שלך כהורה ביכולות של הילד. ככל שמתן גדל והכרתי אותו יותר גם אני התחלתי לעבור מה שאני קוראת 'מסע בתודעה', והבנתי שאני צריכה לחזק ולהעצים אותו, שמותר לי לעודד אותו לחיות את החיים הכי מלאים שהוא יכול. כשהוא החל לעשות שירות לאומי נפתחו לי העיניים ליכולות הרבות שלו.
"דרך השירות הלאומי של מתן בארגון 'קשר' נחשפתי לכנס בנושא סיוע בקבלת החלטות שנעשה בשיתוף עם ארגון 'בזכות'. שמענו שהם עושים פיילוט. פתאום ראיתי איך אוכל לשחרר את הבן שלי. אני אישה מאמינה וכאשר חזרתי הביתה באותו יום התפללתי וכתבתי בטוש גדול לעצמי ולקב"ה: מתן הולך להשתחרר מהאפוטרופסות. מתן הולך לחיות חיים רגילים. וזה מתחיל עכשיו. ברגע זה".
"כבר למחרת בבוקר התקשרתי לעובדת הסוציאלית וביקשתי ממנה פרטים על הפיילוט. הייתי מאוד נחושה להגיע לשם. היא קישרה אותי ליותם טולוב, מנכ"ל ארגון 'בזכות' שדואג לזכויות אנשים עם מוגבלות. היינו האחרונים שהצטרפנו לפיילוט ומתן הפך בזכותו לאדם חופשי. כשהוסרה האפוטרופסות ערכנו 'סעודת חופש' יחד עם כל מי שעזר לנו בדרך. כשהבנתי שיש לי אפשרות להצטרף לפעילות בנושא בארגון 'בזכות' ולעזור לשנות את החוק כך שסיוע בקבלת החלטות יהיה אפשרי עבור עוד אנשים כמו בני – לא היססתי. אני התלוויתי למתן שדיבר גם הוא בוועדות. זה המסע שלנו ביחד".
האדם עצמו הוא בעל המילה הסופית
ביום שלישי האחרון, ספק אם שמעתם על כך, אישרה מליאת הכנסת תיקון דרמטי לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. מדובר ברפורמה – שינוי מהפכני בחייהם של מאות אלפי אנשים בישראל המוגדרים כ"חסויים" ואינם רשאים או יכולים להיות אחראים על גופם וכספם, לרוב מטעמים של מוגבלות, מחלה או זקנה.
מדי שנה מאשרים בתי המשפט בישראל כ-15 אלף מינויי אפוטרופסות. המשמעות של כל מינוי כזה היא שהמדינה מעבירה את זכות ההחלטה על חייו של אדם ממנו אל האפוטרופוס שמונה לו, ברוב המקרים בן משפחה או ממונה מטעם המדינה. מדובר בהליך גורף שקשה מאוד להפוך. רק כ-10% מהחסויים זוכים לעמוד בפני שופט במסגרת התהליך. לרוב מתקבלת ההחלטה ליטול מאדם את הזכות לנהל את חייו על סמך חוות דעת של רופא שקובע כי אינו כשיר לדין ולא יכול להיות אחראי למעשיו.
ההצבעה בוועדת הכנסת, שלישי האחרון. צילום: רונן גיל
"שינוי חוק האפוטרופסות הוא מהלך מהפכני וחשוב", כותבת שרת המשפטים איילת שקד בראיון שקיימנו במייל. "השינוי נאמן לאמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות. האמנה נועדה להגן על חירויות היסוד של אנשים עם מוגבלות, ולוודא כי הם נהנים משוויון בפני החוק ומקבלים את מלוא זכויותיהם. החוק מבטא את הערך החשוב שרצונו של אדם כבודו.
"שני התיקונים הגדולים בו הם מודל תמיכה בקבלת החלטות ומתן ייפוי כוח מתמשך.
תמיכה בקבלת החלטות הוא מודל שמאפשר אלטרנטיבה למוסד האפוטרופסות. המודל הזה יאפשר מינוי של 'תומך' – אדם שתפקידו לסייע לאדם בעל מוגבלות בניהול ענייניו הכספיים ובייעוץ בקבלת החלטות נדרשות. בעוד שאפוטרופוס הוא מקבל ההחלטות הבלעדי עבור הנתמך, במודל החדש התומך הוא מייעץ בלבד – האדם עצמו הוא בעל המילה הסופית. זוהי חלופה עדינה יותר שתאפשר לאדם לשמר את האוטונומיה על חייו יחד עם קבלת סיוע, על פי בחירתו. התיקון נוצר מכיוון שישנם בעלי מוגבלות שמוגבלותם קלה יותר או כזו שאינה פוסלת אותם מלהיות כשירים משפטית. אין סיבה שחירותם של אותם אנשים תישלל. המודל קיים כבר במדינות רבות בעולם וישראל יישרה קו עם מדינות העולם ואימצה את המודל.
"מודל ייפוי הכוח מאפשר לאדם לקבוע מי יטפל בעניינו כל עוד הוא כשיר לקבוע זאת. לדוגמה, במקום שאדם יגיע לגיל זקנה וימונה לו אפוטרופוס ללא הסכמתו הפורמלית – הוא יוכל לדאוג לכך בטרם עת. שני השינויים הללו מבטאים את כבוד האדם הבסיסי של אנשים עם מוגבלות, ובעיקר ולפני הכל מאפשרים לקולם להישמע".
אי אפשר היה להישאר אדיש לבקשה
"אין ספק שנעשה כאן תהליך של שינוי תודעה", מספר בהתרגשות עורך הדין יותם טולוב, מנכ"ל ארגון "בזכות" ומי שניהל את הפיילוט של סיוע בקבלת החלטות מטעם הארגון, שבו השתתף גם מתן דן. "הדיונים שנעשו בחצי השנה האחרונה בוועדת חוקה חוק ומשפט היו מופלאים. ישבנו שם מחוקקים, אנשי ארגונים, משפטנים, הורים – אבל קודם כל האנשים עם המוגבלות עצמם. וניתנה להם הבמה להשמיע את קולם. לצערי זה לא דבר מובן מאליו. נעשתה כאן עבודה מאוד אינטנסיבית בשיתוף פעולה של הרבה גורמים, ועצם הישיבה המשותפת ביחד הובילה לשותפות אמתית".
איך הגעת לעיסוק בחוק האפוטרופסות?
"לפני כ-7 שנים הגיעה אלינו ל'בזכות' בתיה (שם בדוי), אישה צעירה עם תסמונת דאון. היא כעסה על כך שמינו את הוריה הביולוגיים כאפוטרופוסים שלה במקום את 'האימא האמתית שלי', כדבריה, מי שגידלה אותה מגיל 3 חודשים ועד היום. גורמי הרווחה חשבו שזה מה שעדיף עבורה ובכלל לא התקיים על זה דיון.
"הגשנו בשמה בקשה לבית משפט והשופטת נעתרה לבקשתה, אבל אני נשארתי עם תחושה לא טובה מהניצחון הזה. האם זה המקסימום? לתת לאדם להחליט מי יחליט עליו? בתיה הייתה אישה עצמאית, חכמה, עם רצון מאוד מאוד ברור ובכל זאת היא קיבלה מכתבים מהבנק שהיה כתוב עליהם את שמה ובסוגריים – החסויה. היא אמרה לי: 'למה אני צריכה שכל מי שרואה את המכתבים שלי ידע שאני חסויה?' ואני חשבתי – למה היא בכלל צריכה להיות חסויה? בגלל בתיה ומאות אחרים שפנו ל'בזכות' החלטנו לצאת למהלך הזה".
אמרת שמעבר להישג המשפטי יש כאן מהלך של שינוי תודעה.
"בהחלט! חשוב לי לומר שלמהלך הזה היו המון שותפים – הן ממשרד המשפטים, הן מצד הלשכות המשפטיות והן מצד הארגונים האזרחיים שפעלו בשיתוף פעולה מלא. אבל כל הזמן היה ברור מי 'השחקנים המרכזיים' בסיפור. היה לנו מאוד חשוב שהוועדה תשמע עדות ישירה של אנשים ובני משפחה שהיו והינם תחת אפוטרופסות ושמחכים למענה אחר.
"בדיון הראשון, לאחר שכל נציגי הממשלה הציגו את הצעת החוק שלא כללה תמיכה בקבלת החלטות, הגיע תור החברה האזרחית. ואחד אחד נשמעו בוועדה סיפורי החיים שמאחורי האותיות הכתובות. אנשים על הרצף האוטיסטי, עם מוגבלות שכלית התפתחותית ונכי נפש שביקשו להכיר בתמיכה בקבלת החלטות. אי אפשר היה להישאר אדיש לבקשה הזו שבאה מהאנשים עצמם. מבני אדם. לאחר אותו דיון ראשון אמר יו"ר הוועדה ניסן סלומינסקי: אנחנו נעשה מאמצים להכניס גם תמיכה בקבלת החלטות. אמר וקיים.
"חשוב לי גם להוסיף שהיחס לכל אורך הדרך כלפי האנשים היה מכבד ושוויוני ולכך אני מתכוון בכך שאני אומר שנעשה כאן שינוי תודעתי. הלכה למעשה ניתנה לאנשים הללו, שחלק מהם עדיין נחשבים על פי החוק לחסויים, לצערי, האפשרות להשפיע על גורלם. הם לא היו רק 'נושאי עדות' אלא שותפים מלאים לכל דבר ועניין. הדברים שאמרו נרשמו בפרוטוקול וזכו להתייחסות מלאה בחקיקה עצמה".
אתה מתאר תמונה ורודה. היו גם התנגדויות?
"בוודאי שהיו. ככל שגבר הקול של הארגונים כנגד מוסד האפוטרופסות כך נשמע יותר ויותר קולם של נציגי התפיסה הישנה. כל כמה זמן התפתח ויכוח על אפוטרופסות. אנחנו אמרנו – זו שלילת חירות. וכנגדנו טענו – זו הגנה ודאגה לחלש. אני חושב שבגלל התפיסה הישנה שעדיין יש לה אחיזה רחבה, החוק הזה עדיין חסר. עדיין המבחן המוביל לקבלת החלטות הוא טובתו של האדם ולא רצונו, למרות שבעינינו המונח 'טובתו' הוא מונח ריק מתוכן שנעשה בו שימוש שגוי במקרה הטוב ומניפולטיבי במקרה הרע. עדיין יש תעודות מומחה שיקבעו האם בן אדם כשיר. עדיין יש אפשרות להכריז על אדם כפסול דין. ועדיין שיקולים תקציביים גברו על זכויות. היו לנו שלוש דרישות בנוגע לפרוצדורה של ההליך: חובה שיתקיים דיון ושהאדם יישמע בדיון, חובה לתת לאדם ייצוג משפטי חינם וחובה להגביל את משך המינוי. שלוש הדרישות האלו נדחו משיקולים תקציביים. הנהלת בתי המשפט חשפה שרק 1 מכל עשרה אנשים שמתמנה להם אפוטרופוס זוכים שיתקיים דיון בעניינם בבתי המשפט. מניסיוני, הרבה יותר קשה למנות אפוטרופוס לאדם שמופיע בבית המשפט ומסתכל על השופט בעיניים. אז נותרה לנו עוד עבודה רבה".
"המשיח" בא להעיד בפני הוועדה
"יש לי שילוב של סכיזופרניה ומאניה דיפרסיה", מספר דוד ישראל כהן, מורה לטאי צ'י ותנועה טיפולית לאוכלוסיית המתמודדים נפשית. ופעיל חברתי בתחום. דוד עדיין מוגדר כחסוי בעיני החוק ומשתתף בכתבה בהסכמת אביו המשמש עבורו כאפוטרופוס.
"במהלך חצי השנה של העבודה בוועדת הכנסת חוויתי התפרצות סכיזו-אפקטיבית. הפסקתי לקחת תרופות, לאכול ולישון. התהלכתי ברחובות בתודעה שאני בן אור ושאני נמצא במלחמה קיומית על העולם עם בני חושך, שאני המשיח ושאני חווה קשר ישיר עם האלוהות ועם היקום. את מבינה, התהליך של הוועדות האלה והצורך שלי לתקן את החיים שלי, את היקום, את היחס המבטל שאני מקבל, התלבש לי על הפסיכוזה. אבל התעקשתי לא לייפות את המציאות ולהופיע ככה לוועדה".
ישבת מול ועדת חוק חוקה ומשפט בכנסת ואמרת להם שאתה המשיח?
"כן. סיפרתי להם בדיוק איך אני מרגיש. ושאלתי למה זו סיבה מספקת לשלול את החירות שלי לנצח. אני לא מכחיש שאני צריך עזרה ותמיכה גם בקבלת החלטות – אבל אני לא חושב שזה שאני חווה את המציאות בצורה שונה או שיש אפיזודות שבהן קשה לי מאוד, היא עילה מספיקה לזה. אני לא אשכח את התגובה של יו"ר הוועדה, ח"כ ניסן סלומינסקי. הוא אמר לי שיש ציבורים שלמים במדינת ישראל שחווים את המציאות במדינה באמונה שלמה כמלחמת בני אור בבני חושך, הולכים להתיישב במקומות נידחים עם ילדיהם תוך סיכון נפשות, והנה – אפילו מי שלא מסכים עם דרכם בצורה הכי נחרצת שאפשר לא חולם לקחת מהם את השליטה על גופם ועל נפשם. 'בציבור שלנו היית כוכב', הוא אמר לי. וזה היה בצחוק, כמובן, אבל זה גם היה מאוד אמתי. אפשר לומר שאני בעצמי הגעתי לכנסת עם סטיגמות על חברי כנסת. חשבתי שמדובר באנשים שכל הזמן רבים ועוסקים בשטויות. אבל בדיונים שהייתי בהם הרגשתי שרואים בי אדם ושמקשיבים לי.
"את האפוטרופסות שמו עלי כשהייתי במצב קשה במיוחד, אבל אני לא נמצא בו כל הזמן. מחלת נפש היא לא, או לא תמיד, מצב קבוע. אני צריך תמיכות שונות בזמנים שונים. האפוטרופסות היא עבורי תהליך אלים וכוחני, אפילו שהאפוטרופוס שלי הוא אבא שלי ושהיחסים בינינו מאוד קרובים וחמים. גם אבא שלי חרד לעתיד ורוצה למצוא חלופה לאפוטרופסות הוא ליווה אותי לאורך כל התהליך ותמיד ילווה.
"תראי, אני לכאורה ויתרתי על החירות שלי. אני חתמתי לפני 15 שנה, כשהייתי איש מאוד צעיר ובתקופה מאוד קשה בחיי, על הסכמה לאפוטרופסות. אבל זה היה מחוסר ברירה מוחלט. כי הייתי תלוי במי שטיפל בי. כי פחדתי על חיי. פחדתי להיות באשפוז. ברחוב. חייבת להיות גם אלטרנטיבה אחרת לאנשים כמוני כדי שלא נצטרך לבחור בין טיפול ועזרה לבין החופש שלנו".
"חצי השנה האחרונה שינתה אותי כאדם"
"אני יודע שאין לי דימוי של מי שמתעסק בנושאים של זכויות אדם ואזרח", אומר ח"כ ניסן סלומינסקי ("הבית היהודי"), יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט ומי שדחף – כך מעידים הפעילים – את השינוי בחוק האפוטרופסות. "אנשים משייכים אותי יותר ל'חוק המישוש' או 'חוק המאבק בטרור'. אני נתפס כמי שרוצה לתת לממלכה יותר כוח – וזה נכון! אבל במקביל אני גם צריך לתת כוח לאנשים. אני מאמין שצריך תמיד להיות איזון עדין בין זכויות הממלכה לזכויות האדם, ואני גם מאמין שזה משהו שהדת היהודית וההלכה היהודית מחייבות אותו. מי שמאוד עזרה לי בעניין היא חברת הכנסת יעל גרמן מ'יש עתיד'. ובכלל, הייתה הרגשה שהנושא הזה חוצה מפלגות ודעות.
רונן גיל וח"כ ניסן סלומינסקי. צילום: יונית אפרתי
"חצי השנה האחרונה שינתה אותי כאדם. הגעתי בלי שום רקע בנושא של אנשים עם מוגבלות, ופגשתי אנשים שווים לי לכל דבר. מאוד התרשמתי מהם, מכולם. עם האומץ והכוח שלהם לבוא ולשתף אתנו מה שהם עברו. והבנתי שהאפוטרופסות, שעל פי החוק אמורה להגן על אדם במצב חלש, עושה להיפך בחלק מהמקרים – היא מעכבת את ההתפתחות שלו כאדם. עוצרת אותו.
"אני לא אשכח איך רונית אימא של מתן ביקשה סליחה מבנה ואיך מתן ביקש מאתנו שניתן חופש לאנשים כמוהו. ועוד רבים מאוד. מי שהרשים אותי במיוחד היה רונן גיל מארגון אס"י (קהילת אנשי הספקטרום בישראל. גילוי נאות: הכותבת נמנית עליהם) שהגיע למפגשים מוכן יותר מכל עורכי הדין גם יחד והתעקש אתנו על כל סעיף וסעיף. האנשים היו לא רק חלק מהתהליך אלא לב לבו של התהליך ואני מאוד גאה על התיקון הזה".
ועדיין, בגלל הסעיף התקציבי, החוק לא קובע חובה להביא בפני שופט כל מי שממונה לו אפוטרופוס. איך זה מתיישב עם תפיסת עולמך?
"זה לא מתיישב עם תפישת עולמי בכלל! ואני מבטיח להמשיך להיאבק על זה. מדובר במצב בלתי נסבל. אבל מאחר שיש הערכה של הרווחה ומשרד האוצר שעלות המהלך כזה היא מעל 30 מיליון שקל, לא יכולנו להעביר את התיקון הזה בתקציב הקיים. אעשה כל מאמץ להעביר אותו בתקציב של 2017. מגוחכת בעיניי גם הטענה שהשמיעו כאילו מדובר בטרטור של אנשים במצב קשה. ברור שאדם עם נכות מאוד קשה, מחלה קשה וכו' שמוותר על הזכות הזו או לא יכול להשתמש בה בשום אופן לא יחויב להגיע. אבל צריך שכל אדם שיכול להביע את רצונו יופיע לפני שופט. בכלל, אני שואף שאת ההסכמים של קבלת החלטות נתמכת נוציא מבתי המשפט ושאפשר יהיה לעשות אותם אצל רשם במעמד משפטי מחייב. מדובר בהליך אזרחי שחייב להיות הרבה יותר פשוט ולא להקשות סתם לא על בתי המשפט אבל גם לא על האדם ומשפחתו.
"מאוד נהניתי לעבוד על החוק הזה. מאוד נקשרתי לכל מי שהיה מעורב בו – זו לא הרגשה שמלווה כל הליך חקיקה ואני בלי ספק מאוד אתגעגע אל מי שאני מכנה 'בני המשפחה'. למזלי , על אף שעשינו כאן מהלך היסטורי והכנסנו רגל בדלת – יש עוד המון מה לתקן. אז אין ספק שעוד ניפגש".
"קרתה כאן מהפכה שקטה"
"גדלתי עם אימא שהייתה חסויה מאז שהייתי בן שלוש. אימא שאובחנה, בטעות לדעתי, כסכיזופרנית, ושלמרות שהייתה אישה אינטליגנטית ומוכשרת לא יכלה לגדל אותי", מספר רונן גיל, ממקימי אס"י, ומי שצוין על ידי כל המעורבים בחוק כפעיל המרכזי שלא הפסיד ישיבה או נתן לאף סעיף לחמוק בלי הערה, על אף שאין לו השכלה משפטית פורמלית. רונן גיל עצמו נמצא על הרצף האוטיסטי וכמוהו שתי בנותיו, שאחת מהן, קרן טל בת העשר, אף השתתפה לבקשתה בקמפיין האינטרנט של ארגון "בזכות" בעד שינוי החוק.
קרן גיל בקמפיין בעד שינוי החוק. צילום: רונן גיל
"הגעתי לעשייה הזו עם המון כוויות מתהליכים אחרים בכנסת, שבהם לא תמיד נתנו לי להתבטא ואם כן – הייתי צריך להילחם כדי שישמעו אותי וגם אז לא תמיד הבינו אותי נכון", הוא מספר. "זה דרש ממני הרבה כוחות, אבל הבנתי שאני לא יכול להרשות לעצמי שההיסטוריה המשפחתית שלי תחזור על עצמה. אני לא יכול לסבול את המחשבה שמילא אני, אבל הבנות שלי יאבדו את החופש שלהן אחרי שלא אהיה כאן כדי לדאוג להן.
אני מאושר מהשינוי הזה ומקווה שהמדינה גם תפנים אותו. מה שהפתיע אותי זה עד כמה הרגשתי הפעם בבית בדיוני הוועדה בכנסת. הרגשתי שהיה המון כבוד הדדי בין כולם: הדרג המקצועי שעשה עבודה מדהימה, הארגונים, האנשים עם המוגבלות בעצמם. כשדיברתי רצו להבין אותי. מי שעשה מאמצים לתרגם אותי לכולם היה להפתעתי יו"ר הוועדה שדעותיו הפוליטיות והמדיניות הפוכות לחלוטין לשלי, שמאלני סוציאליסט מוצהר שכמותי. הוא ממש התעקש שינסו להבין את הדברים שלי לעומק. שלי ושל כל מי שדיבר, גם משפחות וגם אנשים עם מוגבלות. זה היה לי מאוד חשוב".
כל מי שדיברתי אתו על הנושא סיפר על "מסע" ועל "שינוי בתודעה".
"גם אני מרגיש את זה. אני מרגיש שאנשים עם מוגבלות הם 'על המפה'. ההרגשה הכי קשה שלנו כציבור זו המחיקה שלנו. ההשתקה שלנו. העובדה שנוהגים כלפינו בהתנשאות וללא כבוד הדדי. זה נובע מכך שבכלל לא חושבים שיש לנו מקום בשיח ואנחנו בעצמנו לא תמיד מסוגלים לתפוס אותו. כותבים חוקים עלינו בלעדינו. בלי לראות שפוגעים בזכויות האדם שלנו. בלי לקבל את העובדה שיש לנו סוג מיוחד של מומחיות שיש לה מקום חיוני בחברה – ובוודאי שאנחנו המומחים הגדולים לחיים שלנו עצמנו.
"את יודעת, קרתה כאן מהפכה. היא קרתה בשקט, בלי כיסוי תקשורתי מיוחד, אבל היא קרתה. ומבחינתי זו רק ההתחלה"