״הגיע הזמן שהעולם יראה ברואנדה מקום של תקווה, מקום של שגשוג״, אומרת ג׳אסטין מבאבאזי. ״כל פעם שמישהו מהמערב פוגש אותי ושומע שאני מרואנדה, ישר מתחיל עם פנים עצובות ומדבר איתי על רצח העם. רצח העם היה ב-1994. כבר עברו 22 שנה ורואנדה השתנתה והתפתחה מאז״.
ג׳אסטין מבאבאזי, 52, עורכת דין בינלאומית ממוצא רואנדי, הגיעה לארץ לכנס של ארגון ״זוכרות״ בנושא השיבה, שם היא סיפרה על הנסיון הרואנדי של חזרה למולדת והיקלטות בה. מבאבאזי היתה בין מנסחי החוקה החדשה של רואנדה, לאחר רצח העם של 1994, בו נטבחו במהלך 100 ימים מעל מיליון רואנדים בני שבט הטוטסי על ידי שכניהם בני שבט ההוטו, שהיו בשלטון.
היא פעילת זכויות אדם ושימשה כיועצת משפטית בכירה באפגניסטן, שם חיה שבע שנים. יש לה תואר שני במשפט בינלאומי ותואר במנהיגות בינלאומית מטעם בית הספר למשפטים בהארוורד. מעבר לתפקידה הבכיר בפורומי דיון על החוקה ברואנדה, היא פעלה לשוויון מגדרי בפוליטיקה של רואנדה, רפורמות בדיני משפחה ובדיני זכויות הילד, ואף הוזמנה על ידי יוניצ"ף-רואנדה לכתוב את הדוח של מזכ"ל האו”ם על אלימות נגד ילדים ב-2005. היא עובדת בכל העולם על העצמת נשים ונחשבת למומחית בפיתוח תהליכי צדק מעברי, שלום ובטחון ואינטגרציה קהילתית. השיחה איתה מרתקת.
״בוא נשב בחוץ במקום חם״, היא מבקשת. ״אני גרה בקנדה ומזג אוויר כמו אצלכם זה גן עדן עבורי. החיים שלי מאד נוחים בקנדה, אבל אני ילדה מאפריקה. ברואנדה מזג האוויר נעים כל השנה. עוד לא התרגלתי לקור של קנדה״.
יש לך שני בתים, אחד ברואנדה ואחד בקנדה. הבית הוא הרי, בין השאר, מושג פילוסופי, רגשי ופיזי. את חיה במקומות שונים ועוסקת במושג השיבה. מה זה בית בשבילך?
״נולדתי וגדלתי חצי מחיי בארץ נכריה. נולדתי באוגנדה, כי הורי ברחו מרואנדה ב-1959, במלחמת האזרחים הראשונה בה גורשו בני שבט הטוטסי מרואנדה. מבחינה פילוסופית, בית הוא המקום בו אתה מרגיש שאתה נחשב, שחייך נחשבים. איך זה בא לידי ביטוי? אתה הולך עם ראש מורם, אתה לא מרגיש קטן, אתה יכול להביע את דעתך אפילו אם היא לא מקובלת, לא משנה כמה משונה הדעה הזו, אבל למי אכפת, יש לך מרחב לדבר עליה, מרחב תרבותי, מרחב פוליטי, מרחב משפחתי.
״הבית הוא גם מקום שבו קיומך הגיוני עבור אחרים – עבור הקהילה, עבור אנשים ספציפיים, עבור המשפחה. במובן הזה, רואנדה היא בית בהרבה מובנים. אוגנדה מעולם לא היתה בית, הייתי פליטה. תמיד הייתי זרה, לא היו לי ניירות, היתה לי תווית של פליטה רואנדית, למרות שכילדה לא ידעתי מה משמעות המילה ״פליט״ ולא ראיתי מחנה פליטים. היום כשאני הולכת למחנות פליטים במדינות אחרות ורואה שם את ה-UNHCR (סוכנות הפליטים של האו"ם. י"ה), אני נמלאת כעס, כי אני תוהה איפה הם היו כשאני גדלתי. והם היו קיימים באותו זמן. למה לא ראיתי אותם? למה הם לא היו פעילים ברואנדה? אבא שלי סיפר לי איך הם ברחו מרואנדה דרך בורונדי וקונגו, בג׳ונגלים, עם חיות טרף. אחרי ששרדו את זה, הם הצליחו להכניס אותנו למערכת החינוך, למרות שלא ידעו קרוא וכתוב ונאבקו כל יום כדי שיהיה לנו טוב. אותו הדבר לגבי מגורים. אני שואלת למה אף אחד לא מדבר על זה, על הפליטות הרואנדית באוגנדה? אוגנדה לא היתה בית. החיצוניות שלי היתה שונה והשפה שלי היתה שונה, או המבטא שלי בשפתם. אז חייתי בארץ שלא היתה הבית שלי, ואתה לא יודע איפה הבית נמצא ואין לך בכלל מושג מתי ואיך תגיע הביתה״.
"רואנדה נראית כמוך"
כילדה, האם חלמת על רואנדה? האם ערגת אליה?
״אלוהים, כן. כשהייתי בת ארבע, שאלתי את אבא שלי איך נראית רואנדה. עכשיו, תבין, אבא לא ידע לדבר באנטו (שפת המקום באוגנדה. י״ה). היתה לנו קהילה קטנה של פליטים רואנדים שם והם דיברו בשפתנו, קיניהרואנדה. יש הרבה סיפורי עמים ושירים בשפתנו, וכשהוא היה רואה את השמש שוקעת הוא היה שר את השירים של הנוודים, עם המון רגש, עם דמעות בעיניים. ערב אחד שאלתי אותו: ׳אבא, כאן לא רואנדה׳? והוא עונה, ׳לא׳. ׳וכמה היא רחוקה׳? אני זוכרת אותו מרים את היד, מצביע על השמש ואומר ׳רחוק, רחוק׳. ׳ואיך היא נראית?', שאלתי אותו וקיויתי שיגיד לי שרואנדה יפה כמו שקיעת השמש, אבל הוא הסתובב אלי ואמר לי, ׳רואנדה נראית כמוך׳. מאז, הוא גרם לי להבין שאיך שאני נראית, ככה נראית המדינה שלי. וידעתי שכל מה שאעשה, אלחם, אלמד, אעבוד, כל זה יהיה במטרה לחזור לארץ שנראית כמוני. וזה היה חלום מגיל צעיר. הייתי מקשיבה לשיחות של זקנים ושואלת אותם שאלות על רואנדה ועל החדשות. התשוקה הזו היתה מנת חלקם של הרבה מאיתנו שהיו פליטים באוגנדה.
הרי וירונגה בצפון-מערב רואנדה. צילום: ניל פאלמר
״מבחינה חברתית, הבית הוא מקום בו הקול שלך נחשב. ואני חושבת שקולי הצליח לגרום לשינוי. כאשה וכאדם צעיר אז, הרגשתי שאני מכירה את המסורת, את השפה, את החשיבה הפוליטית ואת התרבות. היו לי גם יתרונות כי למדתי באמריקה והיתה לי החשיבה הגלובאלית, ידעתי איך הפעילות שלי והאקטיביזם שלי יתרמו. עבורי אם יש לך בית שבו אתה נמצא או בית אליו אתה חוזר, זה לא משנה. העיקר שיש לך בית.
"כלכלית, הבית הוא מקום בו 5 הדולר שלי יעשו שינוי. אם אני אתן 100 דולר לאשה ענייה בכפר ברואנדה, אני יודעת איזו משמעות יש להם עבורה. אם אני אתן אותם להומלסית קנדית, אני יודעת שהם ישמשו לרוב לקניית סמים. כלכלית הבית הוא היכן שמעט עושה שינוי גדול״.
זה בכלל אפשרי, לחזור הביתה אחרי שקרו בו דברים כאלה?
״הנושא שדיברתי עליו בכנס היה איך אתה משנע את השיבה, איך אתה מעודד אנשים לחזור לאדמתם ורכושם. המקרה של רואנדה הוא אולי יוצא דופן, אבל בכל מקרה של פליטות אנשים סובלים ונלקחים חיי אדם. לאנשים יש צער אינסופי ואם כל מה שהם רוצים זה לחזור לביתם ולחיות בשקט, אתה צריך לתת לזה לקרות. לחזור משמעותו דו קיום. אם אני מעודדת אותם לחזור, אני מקבלת אותם לחיים משותפים, לא בתנאי נחיתות, כי אז אני ממירה רע אחד ברע אחר. אני סבלתי אז, אתה תסבול עכשיו. לא. דו קיום יכול להיות רק בשוויון מוחלט וברואנדה הגענו לזה. עוד יש לנו עניינים לפתור, אבל הגענו לדו קיום. האנשים שלקחו את השלטון אחרי רצח העם הם אותם אנשים שסבלו ב-1959 והבינו שלא טוב לחיות במחנות, לא טוב להיות פליט, חסר בית, במשך 35 שנה, כשאין לך אפשרות לחזור הביתה. אתה פליט במחשבותיך, אתה פליט בביתך, אתה פליט בכל מקום עד שתגיע הביתה. אז אני מרגישה רע אם יש אדם בלי בית.
גולגלות באתר ההנצחה לרצח העם בעיר ניאמטה. By I, Inisheer, CC BY-SA 3.0
״זאת לא חייבת להיות אותה חלקת אדמה ואותו בית, הבית הוא אדמת רואנדה. לא הבית עצמו. כשחזרנו לרואנדה אדמתנו מ-1959 חולקה לאליטה משבט ההוטו. זו מדינה קטנה, בלי הרבה אדמות. אני צריכה להחליט, כפעילת שלום, אני צריכה להחליט מה אני עושה. דורשת את האדמה ממי שיושב עליה כבר 35 שנה, או מחפשת פתרון אחר. אנחנו במאה ה-21. אבי ואמי היו צריכים את האדמה כדי לגדל גידולי קפה ולרעות את הפרות. אני אשה משכילה. אני לא צריכה את כל זה. אני צריכה דירה בעיר, בגודל נורמלי, לא חווה ענקית. אני חייבת להבין את מגבלותי באפשרויות לפתרון ולהשכנת שלום. רואנדה מדינה קטנה עם אוכלוסיה גדולה. אני מודעת לבעיית הילודה הגבוהה, משהו שלהורי לא היה מושג לגביו. הם היו אנשים פשוטים ונפלאים שכל מה שרצו זה שיתנו להם לחיות בשקט. לא עניינה אותם התמונה הרחבה, או אקטיביזם. אבל אני חלק מהזן החדש הזה של המובילים החדשים, בלי להיות אישה פוליטית. אני יודעת שאין טעם לחזור לימי הביניים במציאות העכשווית, ככה שמספיק לי להיות על אדמת הארץ ולהיות חלק מהמדינה״.
קטענו את מעגל הנקמה
איך מגיעים לפיוס, אחרי עשרות שנים של יריבות שבטית ורצח עם של מיליון איש? איך אפשר לשבת עם מי שרצח בדם קר את בני המשפחה שלך, כל כך מעט זמן אחרי שזה קרה?
״אין לזה נוסחה. כשאנחנו הולכים לבית ספר אף אחד לא מלמד אותנו לחיות בהרמוניה עם השכן שלנו, אני לא צריכה שילמדו אותי על ההבדל בין הים התיכון והאוקיינוס השקט, באמת. תגידו לי איך לעשות שלום עם השכן, לחיות בשלום עם גזע אחר, איך לחיות ולשרוד עם כל הסביבה הרבגונית שמסביבי. ואז, דברו איתי על הדברים האחרים. האוקיינוסים לא זזים. אנחנו זזים. עם כל הגאונים המדעיים שחיו בהיסטוריה האנושית, אף אחד לא הצליח למצוא נוסחה לחיים בשלום עם השכן, רק נוסחאות מדעיות. הלוואי שהיתה נוסחה כמו ׳ג׳אסטין + יואל = שכן נהדר׳, אבל אין, אז צריך לנסות למצוא פתרונות שנכונים לכל מקרה.
״תראה, אין אחד ברואנדה שהטבח לא הגיע אליו ואל משפחתו. אנחנו היינו באוגנדה, אז ניצלנו, אבל זה הגיע גם למשפחה שלנו שהיתה ברואנדה. לאמא שלי היתה אחות אחת, הדודה היחידה שלי. היא היתה טוטסי שהתחתנה עם הוטו. כשהיא היתה צעירה היא נסעה לחיות בעיר הבירה, בקיגאלי, כי היא רצתה להיות נזירה, לטפל באנשים, ללבוש בגדים לבנים, אבל לא קיבלו אותה. שם היא פגשה בחור משבט ההוטו. הוא רצה להיות כומר, אבל במקום זה הם התחתנו והוא הפך לאיש עסקים. האווירה היתה לא טובה בין ההוטו והטוטסי והממשלה ליבתה את השנאה כל השנים האלה, אבל הוא כל הזמן הגן על אשתו ולא נתן לאנשים להתנכל לה, עד שנהרג בתאונת דרכים. כשהוא מת כבר היו להם שבעה ילדים. כשהתחיל הטבח, הבן הצעיר כנראה עבר שטיפת מוח והחליט לרצוח את כל מי שהזכיר לו את אמו, הטוטסי, אז הוא רצח את כל אחיו ואחיותיו ואת בני משפחותיהם, חוץ מאחות אחת שנמלטה. כשהגיע הזמן לרצוח את אמו, הוא לא היה מסוגל לעשות את זה במו ידיו, אז הוא שכנע ילד יתום שגודל על ידי האם, לרצוח אותה במקומו. זה ילד שהיא לקחה אליה הביתה וגידלה אותו כאילו היה בנה. והוא רצח אותה, כי הבן שלה שכנע אותו. זה מזעזע, אבל זה קרה בהרבה משפחות.
״הטבח הגדול התחיל באפריל 1994. במקביל, קגאמה, שהיום הוא הנשיא, פיקד על המתקפה של ה-RPF על השלטון, עד לנצחון ביולי. בזמן הטבח ברחו עוד טוטסי מרואנדה ואחריו התחילה בריחה של הוטו, שפחדו מנקמה. 2.5 מיליון בני שבט הוטו שגרו ברואנדה ברחו לג׳ונגלים בקונגו. תחשוב ששנתיים אחרי הטבח, בשנת 1996, עובדים על החוקה החדשה, משקמים את המדינה ובונים מחדש את הארץ, אבל מעבר לגבול עוד יש פליטים, נשים שנאנסות, אנשים חפים מפשע מתים מהמיליציות בקונגו. אז אתה מתחיל לפתח אמפאתיה, בלי קשר לשייכות השבטית שלהם. אם יש לך הגיון בריא אתה יודע שלא כל ההוטו הם פושעים. יש אזרחים חפים מפשע שנקלעים לכאוס הזה. ואז מתחילה שיבה של פליטים מעבר לגבול.
"המעצמות לא עשו כלום למנוע את רצח העם". ג'סטין מבאבאזי
״ברור שעם כל כך הרבה מעשי רצח אי אפשר היה לפתור את העניין בבתי המשפט הרגילים, אז כחלק מהתהליך של התפייסות חידשנו את פעילות הגאצ׳אצ׳ה, בית המשפט המסורתי שלנו, שהיה קיים בכל כפר. מי ששופט בגצ׳אצ׳ה זה אדם חכם שכולם סומכים עליו. זו יכולה להיות אישה ויכול להיות גבר. לאו דווקא הזקן של הכפר ולא ראש שבט או מישהו בעל השפעה, אלא זה שמזהים אותו כמי שהכי נכון. זה ההוא שתמיד עוזר, שיראה ילדים ברחוב וידבר איתם, שיקום באמצע הלילה לעזור לשכן, שכשיש בעייה ברור שפונים אליו. הוא או היא האדם המתאים להיות שופט, כי כולם סומכים עליו.
״מי שמואשם בפשע מגיע להתכנסות, לרוב תחת כיפת השמים. מהצד השני מגיעים הקורבנות, בני המשפחה והקהילה. אף אחד לא מדבר חוץ מהקורבנות שמאשימים את הפושע והפושע שצריך לענות לטענות ולבקש מחילה ולהצטער בנוכחות כולם. יש סצינות של בכי וזעקות ונאמרים דברים קשים ואסור לאף אחד לקטוע את השני, אלא להקשיב עד הסוף, כי מההקשבה נולדת ההבנה. כשאדם מבין שמקשיבים לו, הוא מדבר. אם הוא מרגיש שלא רוצים לשמוע אותו, הוא נאטם. כשאתה מאפשר לאדם לדבר, הוא יכול לפרוק את כל מה שיש לו, להפתח ולהגיע למקומות עמוקים. הוא מרגיש שיש ערך לווידוי שלו, לבקשת המחילה. זה נכון גם כשאתה המאשים. אם אתה מרגיש שמקשיבים לך, אתה מביע את כל הצער והכאב שלך בפני קהל שמקשיב וזה חלק מתהליך הריפוי.
״בתמיכת המדינה ובנוכחות תמידית של נציג שלה, הגאצ׳אצ׳ה הוסמך לתת עונש לפושע. בדרך זאת נשפטו יותר משני מיליון חשודים, בעוד שעל ידי בית הדין הבינלאומי לרואנדה שהקים האו״ם נשפטו רק 54 חשודים. אני עורכת דין ואני יודעת שאני מדברת לכאורה נגד עצמי, אבל לפעמים בתהליכי המשפט המערביים, עורכי דין שוכחים את המטרה המקורית של עשיית צדק והדגש הוא על עניינים טכניים והתנצחויות בין עורכי דין.
ילדים בבית ספר ברואנדה עם מחשבים שקיבלו במסגרת התכנית "מחשב לכל ילד". By RudolfSimon, CC BY-SA 3.0
״עשר שנים נמשך התהליך הזה, והיום ברואנדה חיות משפחות הנרצחים בשכנות עם הרוצחים ובני משפחותיהם. קטענו את מעגל הנקמה שהיה יכול להמשך עד אין סוף והוצאנו מחוץ לחוק את ההפרדה האתנית. אני צריכה להמשיך לחיות עם השכן שלי. אני לא יכולה לעשות את זה אם אין בינינו הסכמה לשים את העבר מאחורינו ולהסתכל קדימה לחיים של דו קיום. הפיוס הוא דבר חשוב גם עבור הנפגע, כדי לא לעבור את שארית חייו ברגשות מרים ושאיפות נקם.
״אלא שתהליך הפיוס מתחיל קודם כל עם עצמי. אני צריכה להיות שלמה עם עצמי, לקבל את עצמי, להבין שאני לא אשמה במה שקרה, להבין שזה שהייתי קורבן זה לא משהו שמגיע לי. ברגע שאני מפוייסת עם עצמי, אני יכולה להתפייס עם מי שפגע בי, לא לפני שהוא עושה את התהליך של הודאה בפשעים שלו, הבנה שהם היו פשעים ומוכנות לקבל עליו את גזר הדין של הגאצ׳אצ׳ה. אחרי שהוא מתאר את הפשעים שלו מול כל הקהילה, מספר את מי רצח, לוקח אותנו ומראה לנו איפה קבר את הנרצחים, רק אז אפשר להתחיל את הריפוי. לא לפני זה. במקרה של בן הדודה שלי, כשישבתי מולו לאחר שנתפס ושאלתי אותו אם רצח את אמו, הוא ענה שלא והצביע על חברו. הוא לא היה מוכן לקחת על זה אחריות, למרות שהוא זה שיזם את הרצח. לעומת זאת, הוא הודה בכל המעשים האחרים ונדון למאסר״.
התפייסת איתו?
״קודם כל הוא היה צריך להתפייס עם אחותו. אבל כן. התפייסנו. זה לא אומר שלא כועסים, זה לא אומר ששוכחים, אבל הפיוס הכרחי להמשך החיים״.
לא מאמינה לפיוס בדרא"פ
התהליך הזה נראה לך ישים גם בחברות מערביות?
״בחברות מערביות אין את מסורת הגאצ׳אצ׳ה, זה לא משהו שמובנה בתרבות, כך שאני לא חושבת שאפשר לעשות את אותו התהליך, אבל אפשר בהחלט לחפש דרך לקיים את רוח התהליך הזה״.
למשל כמו ועדות האמת והפיוס בדרום אפריקה?
״אני לא מאמינה לתהליך הדרום אפריקאי. הוא נראה לי רק על פני השטח. אני חושדת שהמון אנשים באו להתוודות רק כדי להמלט מעונש. אני גם לא חושבת שהיתה שם הקשבה אמיתית לצד הנפגע, אלא יותר נסיון לנקות את הצד הפוגע. אני לא מאמינה שאנשים עשו תהליך אמיתי של הודאה וצער, אלא רק רצו לצאת בלי עונש. לפחות ברוב המקרים. מעבר לזה, אמנם האפרטהייד בוטל, אבל תסתכל על החיים של השחורים בדרום אפריקה לעומת החיים של הלבנים. לא חל שם שיקום אמיתי.
״יש עוד עניין, שעליו הקהילה הבינלאומית לא אוהבת לשמוע, כי מבחינתה זה הכל עניין רואנדי פנימי. אנחנו גם היינו צריכים לעשות פיוס עם הקהילה הבינלאומית. זו אותה קהילה שניצלה את רואנדה במשך שנים עד עצמאותה. הגרמנים והבלגים ניסו לשלוט על רואנדה בשיטת הפרד ומשול, מה שהתחיל את האיבה בין ההוטו לטוטסי, שלא היתה קיימת קודם. בזמן הטבח, 100 ימים בהם נרצחו מעל מיליון איש, הקהילה הבינלאומית נעלמה, האו״ם נעלם, המעצמות לא עשו כלום למנוע את רצח העם. יש לנו הרבה כעס על הקהילה הבינלאומית. עכשיו, כשרואנדה מתפתחת ומתחילה להיות אטרקטיבית למשקיעים, יש לא מעט מדינות שמנסות לנצל את המצב ולתת סיוע, אבל בתנאים שלהן. אנחנו אמרנו להם לא תודה. אם אתם רוצים להשקיע אצלנו, זה יצטרך להיות בתנאים שלנו ולא להיפך. יש לנו פרלמנט יציב וממשלה שמביאה את רואנדה לפריחה״.
פרלמנט עם אחוז נשים גבוה במיוחד?
״בפרלמנט ברואנדה יש היום 64% נשים ו-40% בממשלה. רק 24 מקומות שוריינו בפרלמנט לנשים, כל השאר נבחרו, גם על ידי גברים. אני רואה את זה כהצבעת אמון בנשים על ידי כלל האוכלוסיה. נשים בפרלמנט באופן כללי יהיו פעילות טובות יותר כמשפיעות על נושאים שגברים לא כל כך עוסקים בהם, יותר נושאי פנים מאשר בטחון ומדיניות חוץ, רפורמות חברתיות, יציבות, פיתוח. אחרי הטבח נשים היוו שינוי עצום בגישה ובשינוי סדרי העדיפויות הלאומי. אחד המפתחות להבנה של זה, זאת העובדה שבתרבות הרואנדית האשה נתפסת כשווה לגבר בהרבה תחומים. עוד יש לנו בעיות חברתיות, פוליטיות וכלכליות, אבל בסוגיית השוויון המגדרי, אישה כבר לא נתפסת כחלק החלש של החברה. הנשים שמטפלות בנושאים האלה לא עוסקות בפמיניזם, אלא בהגיון בריא".
כנסיה שבה נרצחו למעלה מ-5,000 איש במחוז קיגאלי. צילום: By Scott Chacon, CC BY 2.0
אני מתפללת בשבילכם
את אומרת שנשים רוצות לעזור לאנשים. בטבח לא היו נשים רוצחות?
״היו המון, לצערי. המון. היו נזירות שרצחו אנשים שבאו להסתתר בכנסיה, שחשבו שהם במקום בטוח והנזירות רצחו אותם. אמנם לא בכמות כמו הגברים שרצחו, אבל בהחלט נשים גם השתתפו במעשי הרצח ונשפטו בגצ׳אצ׳ה, כמו הגברים״.
בספר שלך, This is your Time Rwanda, אחד התיאורים הראשונים הוא של אשה שנאנסת באכזריות מול ילדיה ואחרי זה נאלצת לצפות באונס של בתה בת ה-12. זה תיאור מזעזע ואני מתאר לי שהמציאות עוד יותר מזעזעת. את דיברת על זה שברואנדה נשים נתפסו כשוות לגברים. איך את מסבירה, אם כן, את תופעת האונס?
״זה נועד להשפיל. זה היה כלי להשפלת האשה ולהשפלת בעלה שנאלץ לפעמים לצפות בזה לפני שהרגו אותו. נשים הופשטו מול משפחותיהם ונאנסו באכזריות פעם אחר פעם. כמו שקשה להבין מה הביא את הטבח, ככה קשה להבין מה הביא את האונס. זאת ההסתה שהתנהלה שנים על גבי שנים על ידי השלטון. זה הרעל שלאט לאט השתלט על הלב והראש של האנשים. תהליך הפיוס שאנחנו עוברים הוא תהליך מתמשך וחלק גדול ממנו זה השיקום של הפרטים, לא רק המדינה והחברה. אני מתפללת שבכל העולם יעברו תהליך פיוס כמו אצלנו. גם אתם, פה בישראל, עם הפלסטינים״.
איך באמת את רואה אותנו, את הסכסוך שלנו?
״ברואנדה אנחנו מאד מזדהים איתכם בגלל שעברתם רצח עם. אנחנו גם מאד מעריכים אתכם. אתם אולי מדינה קטנה, אבל אתם אומה ענקית, ברוח, בכלכלה, בבטחון, במדע, בתעשייה, בטכנולוגיה. יש לכם הישגים בכל התחומים הקשים האלה. למה אתם לא פותרים את העניין הפעוט הזה של דו קיום? אתם זקוקים למנהיגות חזקה שתתעלה מעל למצב הנוכחי ותבנה עבורכם עתיד טוב יותר. אתם צריכים לקיים משטר עם חוק אחד לכולם, שיהיה כמו חוקי תנועה. כולם חייבים לציית והוא יהיה גם לפלסטינים וגם לישראלים. אי אפשר לנהל שתי מערכות חוק. אחרי זה, מי שלא מקיים את החוקים צריך להיענש, אבל זה צריך להיות חוק אחד לכולם.
״אנחנו כרואנדים לא יכולים להסכים לעוולות כלפי עמים אחרים, לפליטות, כי היינו פליטים בעצמנו, כמוכם. אנחנו חייבים להתייצב לקריאה לזכויות הפלסטינים, שיהיה להם בית, שיפסיקו להיות פליטים. אני לא אומרת שעכשיו צריך להחזיר את הבתים והאדמות עליהם חיים יהודים, אבל אני לא מבינה למה יש כל כך הרבה ישובים פלסטינים ששוטחו ועומדים ריקים. אם היו גרים שם אחרים במקומם אני יכולה להבין את זה. אבל למה הם עומדים ריקים? למה זה טוב? את מה זה משרת? ישראל יכולה לתת לפלסטינים לחיות בכפרים האלה כחלק מתהליך פיוס״.
בדרך חזרה למלון שלה אנחנו עוברים ליד בית בן גוריון. היא מאד מעוניינת להכנס. בפנים היא נפעמת מצניעות המטבח והמיטה מחד ומהספרייה האינסופית מאידך. כשאנחנו יוצאים מהבית היא הופכת את התפקידים ומראיינת אותי. יש לה הרבה שאלות לגבי העולים מאתיופיה ולגבי מבקשי מקלט. כשאני מספר לה על חלקה של רואנדה במדיניות ה״עזיבה מרצון״ של מדינת ישראל, ובמיוחד על סיפורו של פילמון, היא מזדעזעת והנושא מטריד אותה במהלך כל שהותה. יש לה הרבה שאלות ורצון להבין את הנושא לעומק ואנחנו נפגשים למחרת כדי לשוחח על מבקשי מקלט.
במהלך הימים הבאים אנחנו מנהלים שיחות וחילופי מיילים עד שנגמרות לי התשובות המוסמכות, ואני יוצר קשר בינה לבין אחת מהפעילות המרכזיות במוקד לפליטים ומהגרים והיא אף נפגשת עם אחד ממבקשי המקלט. ״אני לא מתכוונת לעזוב את הנושא הזה״, היא כותבת לי מקנדה. ״זה מאד מטריד אותי, אבל אני לא מישהי שיכול לשנות הרבה, רק אזרחית מודאגת שעושה מה שביכולתה״.