"אני זוכרת ששאלתי את אבא שלי למה הם רוצחים אותנו", מספרת קארטיקה פראטיוי, חוקרת סינית-אינדונזית, שהיתה תלמידה בחטיבת הביניים כשהתרחשו "המהומות של מאי 1998" בארצה. "הוא ושאר בני המשפחה שלי לא רצו לדבר על זה. אבא שלי פשוט אמר שיש אנשים שלא אוהבים אותנו בגלל שהם חושבים שאנחנו עשירים. האירוע הזה, והפחד שהנושא עורר בקרב המשפחה שלי, עודד אותי דווקא לנסות ולהבין יותר על מה שמתרחש באינדונזיה".
עוד כתלמידה שקדנית לספרות בנעוריה, פראטיוי קראה כל ספר שעסק בנושא ההיסטוריה המודרנית של אינדונזיה עליו יכלה לשים את ידיה. היא קראה רומנים וספרי עיון ואז נחשפה לטרגדיה מוקדמת יותר שהתרחשה באינדונזיה: הג'נוסייד של 1965 בו מתמקדת כיום פראטיוי במחקריה, או כפי שהוא נקרא על ידי האינדונזים, "הטרגדיה של 1965", הוא אחד הנושאים הרגישים ומעוררי המחלוקת ביותר בחברה האינדונזית עד היום.
הטבח פרץ בעקבות רצח של גנרלים, אשר הוצג כניסיון הפיכה כושל של המפלגה הקומוניסטית (מפלגה שהייתה אז בשיא כוחה וכללה כ-30 מיליון חברים). בעילה של תגובה להתנקשות, השתמש הצבא בארגוני מיליציות רשמיים-למחצה, כנופיות פשע מאורגן ותנועות נוער-המוניות של התנועות האיסלאמיות במדינה, למסע של הרג מאורגן. המיעוט הסיני-אינדונזי, שנתפס בעיני הלאומנים האינדונזים כמי שעלול לפגוע במדינה, היה יעד מרכזי למתקפות. הזהות הסינית נאסרה במדינה, בעלי שמות סיניים נדרשו להחליף את שמותיהם, ובתי ספר, עיתונים ובתי עסק סיניים נסגרו. מיליוני התוקפים מעולם לא הועמדו לדין ובמשך עשרות שנים, נרטיב הג'נוסייד נשלט על ידי השלטון, שהטיל את האחריות על הפעילים הקומוניסטים.
מהומות בבירת אינדונזיה, ג'קרטה, מאי 1998
הסכסוכים הפנימיים באינדונזיה מתקיימים על רקע סכסוכים פעילים לא מעטים: מזרח טימור, שבמהלך הכיבוש האינדונזי שנמשך כרבע מאה, כשליש מאוכלוסייתה נרצחה, ושזכתה לעצמאות רק בתחילת המאה ה-21; מערב פפואה, שמאז כיבושה על ידי אינדונזיה, נהרגו בה כ-400 אלף תושבים מקומיים ויושבו בה כמיליון וחצי מתיישבים מהאי המרכזי של אינדונזיה – ג'אווה.
פראטיוי החלה להתמקד באירועי 1965 במהלך לימודיה באוניברסיטה, ובמסגרת התואר השני באוניברסיטה הלאומית של סינגפור, בחרה בנושא הרגיש של נרטיב הג'נוסייד בחברה האינדונזית; בבתי הספר באינדונזיה מלמדים את הנושא בעזרת ספרים ישנים שנכתבו על ידי הממשל, ומציגים עד היום את הקומוניסטים כמקור הרוע וכאנשים מושחתים מוסרית שמאיימים על המשטר. פראטיוי בדקה כיצד מורים בבתי הספר התיכוניים מגיבים להצעות לשיח אלטרנטיבי בנושא מאורעות 1965, וגילתה שכמעט ואין חשיבה ביקורתית בנוגע לג'נוסייד.
ב-2008, הקימה ביחד עם מספר שותפים נוספים פורום מיוחד, ששם לו למטרה לייצר חומרי לימוד אלטרנטיביים. "רכשנו כישורים בסיסיים של צילום בעזרת יוצרי קולנוע מקומיים", היא מסבירה. "אנחנו לא יוצרים קולנוע מקצועי, אלא מתמקדים בהקלטת עדויות של ניצולים ובבניית ארכיון. אנחנו חושבים שהפלטפורמה הזו, שמאפשרת לקולות ונרטיבים שהושתקו להישמע, יכולה לעורר עניין אצל תלמידים ומורים להיסטוריה. אנחנו מעבירים סדנאות למורים בבתי ספר תיכוניים, והדרכנו את המורים להשתמש בחומרים כדי להביא את העדויות הישירות של הניצולים". בשנת 2015, הצטרפה פראטיוי גם ל-engagemedia, גוף ללא למטרות רווח, שמלמד מיעוטים ואוכלוסיות מוחלשות להשתמש בתיעוד וידאו, כדי להשמיע את קולם.
רק בשנים האחרונות, במיוחד מאז הפצתו של הסרט "מעשה ההרג" של הבמאי ג'ושוע אופנהיימר, סיפור הג'נוסייד האינדונזי של 1965 מעורר דיון ציבורי בעולם, שמחייב את הממשלה האינדונזית החדשה להתייחס לאירועים הקשים מנקודת מבט ביקורתית יותר. "ממשלת אינדונזיה ארגנה אירוע רשמי לפני כחודשיים", מספרת פראטיוי, "סימפוזיום שעסק בטבח 1965 והזמינה ניצולים לצד תוקפים לספר על מה שהתרחש”.
ואיך זה נתפס בעיני הציבור?
"באינדונזיה יש ארגוני אסלאם קיצוני, והתחביב שלהם הוא לתקוף ולהפגין נגד אירועים שמעודדים דרכי מחשבה אחרות. הארגונים האלה תולים בכל מקום מודעות שתוקפות את ה"קומוניסטים", ה"אתאיסטים" ואת חברי הקהילה הלה"טבית, וטוענים שאנשים כאלה הם "מרושעים". אפילו הסימפוזיום הרשמי, שהתמקד בפיוס לאור אירועי של 1965, זכה לתגובות מעורבות. כולל קריאות של של ה-FPI(החזית להגנת האיסלאם – נ.ח.) כנגד האירוע. הם טענו שקבוצות קומוניסטיות מנצלות את האירוע כדי להפיץ את הרעיונות הקומוניסטיים. לכן אני יכולה לומר שאם אולי נדמה שהמצב משתפר בדברים מסוימים, הוא נעשה גרוע יותר במובנים אחרים, מכיוון שככל שיותר ויותר מדברים מה שקרה, מהצד השני מתעוררת התנגדות, ויש יותר ויותר הפגנות נגד אירועים שמבקשים לעסוק בהתרחשויות של 1965. הקומוניזם עדיין נתפס על ידי אנשים כרשע, ומאוד קשה לשנות את תפיסות העולם שהוטמעו דרך החינוך במשך עשרות שנים".
האם את רואה שינויים בתוך מערכת החינוך?
"ברוב בתי הספר הציבוריים במדינה אין ממש שינוי, רובם משתמשים בספרים עם הגרסאות הישנות, בהם מוטלת האשמה לטבח על המפלגה הקומוניסטית. בבתי הספר הפרטיים אפשר לראות שינוי בשנים האחרונות, אבל זה עדיין מיעוט זעום מכלל בתי הספר".
אני יודע שעיתונאים מקומיים שמנסים לעסוק בנושא הג'נוסייד או בנושאים כמו זכויות של להט"ביים וקבוצות מוחלשות, מוצאים את עצמם בסכנת חיים, והם מואשמים כתומכי קומוניסטים ולהט"בים. לפני כחודש גם נסגר המקלט היחידי לטרנסג'נדרים בעקבות התקפות של מיליציות איסלאמיות. מה המצב שלכם, הפעילים?
"אנחנו צריכים להיזהר מאוד כשאנחנו עורכים הקרנות של סרטים או מפגשים בנושא, כי אנשי המיליציות עוקבים אחרי מה שאנחנו עושים. אפילו באירועים קטנים, עם כמה עשרות משתתפים, הם מגיעים ומנסים להיכנס ולעצור את האירוע, המשטרה לא ממש עוזרת לנו. במקומות ממסדיים, כמו באוניברסיטאות למשל, יש אנשי אבטחה שמשתדלים למנוע מהם לפגוע בנו, וגם שם, הם ייכנסו, יישבו בקהל, ויעקבו אחרינו, הכל כדי להטיל עלינו פחד. אנחנו לא רוצים להתעמת איתם ולכן כשהם נכנסים, הם מצליחים לפוצץ את האירועים. לאחרונה הם מצליחים לגרום לביטולים של אירועים רבים".
קארטיקה פראטיוי
אני רוצה לשאול אותך קצת על מגדר ועל איך את מרגישה כאשה באינדונזיה. כחלק מהמפלגה הקומוניסטית האינדונזית, פעלה תנועת נשים של מעל מיליון וחצי נשים בשיאה וחוסלה ב-1965. במהלך מעשי הטבח, הוקמו מחנות בהם נאנסו ונרצחו מאות אלפי נשים, ילדות וילדים וגם ב-1998 קרו דברים דומים. אונס עדיין משמש כלי נשק שמאיים על מיליוני נשים.
"אני יכולה לענות רק מתוך פרספקטיבה אישית. אני סובלת מסכנה משולשת – קודם כל כי אני אשה, שנית כי אני חצי סינית ושלישית, מכיוון שאני עוסקת באירועי 1965. זה לא דבר נפוץ, אשה שעוסקת בנושאים האלה. אבל בשנים האחרונות יותר נשים משמיעות את קולן בנושאים של מיעוטים ושל אירועי 1965. אפילו במסגרת הפורום, אני כאשה היחידה בקבוצה, לא עמדתי בחזית של הפעילות – הגברים מתעסקים עם הנושאים שדורשים קשר עם אנשים מבחוץ. לקח לי זמן עד שיכולתי להשמיע את הקול שלי במרחב הציבורי".
האם יש מרחבים בטוחים בהם אתן, הפעילות, יכולות לקיים דיונים ולחלוק חוויות? האם יש קהילה שתומכת בפעילות?
"יש כיום לא מעט קבוצות שפועלות בנושאי זכויות אדם, אנחנו מנסות ליצור מרחבים משותפים, בהם נוכל לחלוק סיפורים ולהשמיע את דעתנו. לאחרונה גם מתפתחות הרבה פלטפורמות אלטרנטיביות, במיוחד באינטרנט, בהן אפשר לדבר. הבעיה היא שרוב הפעילות לא יודעות כיצד להשתמש באינטרנט בצורה מאובטחת, ויש מי שעוקב אחרי כל מה שכותבים ואומרים ברשת. נדרשת זהירות רבה, לכן אנחנו מספקות גם הדרכות שמלמדות כיצד להגן על עצמך בזמן שאת משתמשת בשירותי תקשורת שונים".
איך המשפחה שלך מתמודדת עם מה שאת עושה?
"המשפחה שלי מאוד דואגת לי. אלה נושאים רגישים מאוד שאנחנו לא מדברים עליהם עד היום. רק לאחרונה התחלתי בפעם הראשונה לשוחח עם אבא שלי על הנושא. עד היום אני לא יודעת אם המשפחה שלי נרצחה בטבח של 1965. אני מנסה לעודד את אבא שלי לספר על המשפחה שלי, כי סבא שלי נאלץ לעזוב את אינדונזיה בשנת 1965, מכיוון שהסינים האינדונזים נדרשו לשנות את השמות הסיניים שלהם לשמות מקומיים, והוא סירב לשנות את שמו. עד היום אני לא יודעת מה קרה לו".
—
בשבוע הבא תשתתף קארטיקה פראטיוי בכנס בינלאומי ייחודי שיתקיים בין ה-26 ל-29 ביוני באוניברסיטה העברית ובמכון ון ליר ועוסק בחקר השואה, רצח עם ואלימות המונית. במסגרת הכנס יתקיימו כחמישים מושבים בהשתתפותם של מעל 200 חוקרים מרחבי העולם, וידונו בשואה, בסוגיות של מגדר ואלימות המונית ובקשרים שבין קולוניאליזם וג'נוסייד.