חזקת הגיל הרך היא אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת על סדר היום הציבורי בשבועות האחרונים בפרט, ובשנים האחרונות בכלל. בזמן שארגוני הנשים והמומחים השונים המלווים את המאבק מכירים בכך שחזקת הגיל הרך היא הסדר מיושן ולא מותאם למציאות, יש מי שלא מתבלבלים מהעובדות; בקרב המתמשך על הילדים, ארגוני הגברים טוענים שהנשים מעוניינות להמשיך את הסדר חזקת הגיל הרך ומקדמות שוויון רק ״מתי שנוח״, ורבים מצטרפים אליהם וטוענים שנשים עוצרות תהליך טבעי שאמור להתרחש. אך האמת היא שונה בתכלית.
חוק חזקת הגיל הרך: המדינה שמה לי אקדח טעון ביד
"אני עובר התעללות מאז לידת בתי"
איזה אדם שפוי רוצה את המפלצות האלה בחזקתו?
הבלבול בנוגע לעמדות הצדדים, לטיעונים השונים ולהשלכות של הכרעה לצד זה או אחר הוא רב, והביטוי ״טובת הילדים״ נזרק לאוויר מצד שני הצדדים שוב ושוב. אבל מבלי להתעמק במשמעות הסוגיה, קשה להבין כיצד באמת הילדים בסכסוכים הללו יושפעו מהכרעה לכאן או לשם. הגיע הזמן לעשות סדר בתפיסות השגויות שעולות בדיונים מלאי המרירות, ולהציע תשובות פשוטות ככל הניתן.
גברים מתבלבלים מהעובדות
ראשית כל, קצת סדר במושגים: חזקת הגיל הרך קובעת, כי במצב של סכסוך גירושין בין הורים שלא הצליחו להסכים בנוגע למשמורת על הילדים, תופעל חזקה משפטית לפיה ילדים עד גיל 6 (ואחיהם/אחיותיהם) יישארו תחת משמורת האם. למה זה נקבע כך לפני שנים רבות? שילוב של תפיסה תרבותית לפיה האם צריכה להיות המטפלת העיקרית בילדים, ומציאות חברתית שבה זה אכן היה תפקיד האם כמעט בכל המשפחות בישראל (ובעולם). בנקודה זו חשוב להבין שתמיד ניתן לסתור חזקה משפטית, ושקביעת משמורת אצל אחד ההורים אינה מונעת כלל מההורה האחר לראות את הילדים, לבלות איתם זמן, להשתתף בהחלטות לגבי גידולם וחינוכם ולמלא את אחריותו ההורית.
ארגוני הגברים טוענים כלפי ארגוני הנשים שני דברים עיקריים: ראשית, שהנשים מבקשות לשמר את חזקת הגיל הרך כדי "להרוויח" דמי מזונות וכי אינן מוכנות לוותר על הקדימות שהחזקה מעניקה להן על משמורת הילדים, ושנית, ששימור חזקת הגיל הרך מקבע מצב לא שוויוני שפוגע בנשים כמו גם בגברים. מה שארגוני הגברים מתעלמים ממנו, הוא שכיום יש כמעט קונצנזוס מוחלט בקרב ארגוני הנשים, שחזקת הגיל הרך כבר לא רלוונטית, ושיש צורך להחליף אותה. הבעיה האמיתית היא, שאין כיום חלופה משפטית מקיפה ומוצלחת מספיק כדי להחליף את ההסדר הקיים. כלומר, ארגוני הגברים מתווכחים עם נשים שלכאורה רוצות לשמר את הסדר הקיים, אבל בצירים הפורמליים של ארגוני הנשים, הניסיון הוא בכלל לשנות את המדיניות המשפטית ואת החקיקה.
ההתנגדות האחרונה של ארגוני הנשים ליוזמות החקיקה של ח״כ יואב קיש והשרה גילה גמליאל, אינה נובעת כלל מרצון לשמר את חזקת הגיל הרך, אלא מתוך רצון למצוא הסדר חלופי שמותאם למציאות הישראלית – כזה שאינו מפקיר את הילדים לסיסמאות ריקות של שוויון. מדוע טענות השוויון ריקות? מכיוון שכיום, נשים מופלות לרעה באופן מובהק בסכסוכי גירושין קשים, ומכיוון שבמקרים רבים, אינטרס מרכזי של גברים לדרוש משמורת משותפת הוא כלכלי (התחמקות מתשלום מזונות).
גם הטענה השנייה של ארגוני הגברים, שחזקת הגיל הרך פוגעת בשוויון הנשים כי מדובר בהסדר שמקבע אותן כאמהות ומפרנסות משניות בלבד, לא מבוססת על המציאות. זאת משום שכאמור, השימוש בחזקת הגיל הרך (וכל חזקה שתחליף אותה), נעשה אך ורק באותם מקרי קצה בהם הזוג המתגרש לא מצליח להגיע להסכמה בנוגע למשמורת. לשמחתנו, רוב הזוגות המתגרשים דווקא כן מגיעים להסכמות, שכוללות לא פעם הסדרי משמורת משותפת, וכן הסדרים יצירתיים אחרים שמותאמים למציאות הייחודית של כל משפחה וליכולות של כל אחד מבני הזוג.
המקרים בהם בתי הדין נדרשים לעשות שימוש בחזקת הגיל הרך, הם המקרים בהם הסכסוך בין ההורים הוא קשה והם לא מצליחים להסכים ביניהם על משמורת (וברבים מן המקרים גם על נושאים כספיים ואחרים). מיעוט המקרים הזה כך או אחרת לא קובע מציאות חברתית כוללת, ובטח שאינה מפריעה לחברה הישראלית להתקדם לעבר הורות שוויונית והשתתפות מוגברת של אבות בגידול ילדיהם.
ומה הנשים באמת רוצות?
אבל לפני שחושבים על פתרון חלופי לחזקת הגיל הרך, צריך לברר מה פועל לטובתם של הילדים. מחקרים רבים בנושא מצביעים על שני אלמנטים עיקריים שמשפיעים על רווחתם של הילדים להורים מתגרשים – עוצמת הסכסוך בין ההורים, ושינויים ברמת החיים ובהתנהלותם: ככל שהילדים חשופים לסכסוך קשה יותר בין ההורים, וככל שהם חווים שינוי משמעותי בחייהם ביחס לאופן בו התנהלו עד לפירוק המשפחה – כך מצבם הנפשי, המנטלי והפיזי נפגע.
כלומר, טובת הילדים נשענת במידה כמעט מוחלטת על שני גורמים: יציבות ווודאות. שינויים משמעותיים בהסדרי החיים (איפה מתגוררים, שינויים במסגרות חינוכיות, מעבר מבית לבית באופן תכוף, שינוי חלוקת הזמן והאחריות ההורית) גורמים להרעה במצב. לכן, אם עד לגירושין היה הורה שתפקד כמטפל עיקרי והורה שתפקד כמטפל משני, עקרון טובת הילד גורס שכדאי לשמור ככל הניתן על התנהלות המשפחה כפי שהיתה טרם הפרידה.
לאור המחקרים, ארגוני הנשים מבקשים לאמץ הסדר שישקף ככל הניתן את המצב טרם הגירושין בקביעת הסדר המשמורת על הילדים – הסדר המוכר בשם "חזקת השיקוף" (מוכר גם בשם "חזקת ההורה המטפל"), הקובע שמשמורת לילדים עד גיל 6 ייקבע בהתאם למצב המשפחתי בשנתיים או יותר שקדמו לפרידה. זהו הסדר שוויוני לחלוטין, שאינו נוטה כלפי גברים או נשים; במשפחות בהן האב היה ההורה המטפל העיקרי, הוא גם יישאר ההורה עם המשמורת, ובמשפחות בהן ההורות הייתה שוויונית, כך המצב יישאר גם לאחר הגירושין.
בפועל, ב-85% מהמשפחות, האם היא ההורה המטפל העיקרי, ובחלק גדול מהמשפחות שסכסוך הגירושין שלהן קשה – היא המטפלת העיקרית ולעתים הבלעדית בילדים. אך כאמור, משמורת פיזית של האם אינה מונעת מהאבות לראות את הילדים, לבלות איתם זמן ולקחת חלק שווה בגידולם ובהחלטות לגבי חייהם. אם יאומץ ההסדר המוצע על ידי ארגוני הנשים, המתבסס על שיקוף או קירוב למצב טרום הגירושין בקביעת הסדר המשמורת, אב שקודם לגירושין לא היה נוכח באופן משמעותי בחיי ילדיו, עדיין יוכל להחליט לשנות זאת ולהשתתף באופן פעיל באחריותו ההורית.
נלחמים על הילדים (כלומר, על הכסף)
ואי אפשר בלי מילה על נושא המזונות, שמשחק תפקיד מרכזי בהסדרי משמורת. כיום, בעקבות ועדת שיפמן, במקרים בהם הזוג לא מצליח להגיע להסדר בעצמו, נקבע סכום המזונות ביחס להסדר המשמורת: כמות הזמן שיימצאו הילדים במשמורת האב, יקבע את גובה המזונות שהוא ישלם – ככל שיהיו איתו הילדים זמן רב יותר, כך ישלם פחות.
זהו מצב בעייתי המבוסס על הנחה שגויה, לפיה אחוז המשמורת משקף גם את ההוצאות ההוריות על הילדים, בעוד שבמציאות הדברים נראים אחרת לגמרי; גם כאשר יש משמורת משותפת, יש לרוב הורה אחד (ובדרך כלל אחת) שאחראי על הוצאות על הילדים: מסגרות חינוך, ביגוד, חוגים, ועוד.
ארגוני הגברים מציירים תמונה לפיה הנשים תאבות בצע ומנסות למקסם את ״רווחיהן״ כשהן מתעקשות על משמורת מלאה. בפועל, למרות שהמזונות מבוססים על הסדר לא שוויוני לרוב (האב בלבד מחויב במזונות ילדיו), הם רחוקים מלשקף את העלות האמיתית של גידול הילדים. רבים הם המקרים בהם אבות התעקשו על משמורת משותפת במאבק משפטי ארוך, קשה ורווי הכפשות (משני הצדדים), ולבסוף אינם עומדים במחויבויות ההוריות שלהם לאחר קביעת הסדר המשמורת.
בואו לא נשכח שהמזונות הם עבור הילדים, ולא עבור האם, וגם שבמציאות שמתקיימת מחוץ לקונספירציות על אמהות שמתעשרות על חשבון בעליהן לשעבר, מצבן הכלכלי של נשים מידרדר באופן מובהק לאחר הגירושין ונשאר ירוד לאורך זמן, בזמן שמצבם של גברים מידרדר רק מעט מיד לאחר הגירושין, אך משתפר משמעותית זמן קצר לאחר מכן.
אפשר להגיע להסכמות
הדרך האופטימלית לעזור לילדים לחוות את פרידת הוריהם בצורה המיטבית הולכת ומתבהרת: למצוא הסדר משפטי מוסכם. אך הצעת החוק של קיש וגמליאל, שאינה מציעה אלטרנטיבה אמיתית לחזקת הגיל הרך, מותירה את שופטי המשפחה והדיינים ללא כלים לקיצור ההליך, ומחייבת את הצדדים להיכנס לעימות משפטי ארוך ויקר מאוד. כשאין הסכמה על המשמורת, כל אחד מהצדדים שואף להכפיש ככל הניתן את הצד השני. עלויות ההליכים מובילות לירידה ברמת החיים של המשפחה כולה, כולל הילדים, והחשיפה לרפש הנזרק מצד כל הצדדים פוגעת בילדים נפשית.
מסתמן כי הבשורה לשינוי אמיתי מגיעה מכיוונה של שרת המשפטים, איילת שקד, שמתעמקת לאורך תקופה ארוכה בנושא ונפגשת עם כל הגורמים הנוגעים בדבר (כולל שופטי משפחה, שברובם המכריע הזהירו מפני הסכנה לבטל את החזקה ללא הסדר חלופי). גם היא השתכנעה שהדבר החכם והאחראי לעשות הוא לגבש כללים חדשים אך מקיפים שלא יפקירו את הילדים בשמה של דמגוגיה זולה.
אי אפשר לשבור את הכלי הקיים, לחכות בחיבוק ידיים ולראות מה יקרה כשבתי המשפט והילדים יקרסו. במשך שנים, מובילי מאבק ארגוני הגברים, העומדים מאחורי ההצעה של קיש וגמליאל, מטילים רפש והכפשות בכתב ובעל פה על ארגוני הנשים תחת כל עץ רענן. חלקם אף הגדילו לעשות ועברו לפסים אישיים הכוללים איומים פיזיים וחיתוך צמיגים. הנושא הוא קשה ואמוציונלי, והדיון והויכוח חשובים, אך כאשר מנטרלים את ההתלהמות, מוצאים שיש לא מעט נקודות עליהן ניתן להסכים, והסדרים העונים על הדרישות הערכיות של כל הצדדים למאבק. אחריותנו היא ליצור מארג הדוק של כללים משפטיים ברורים וצפויים ששמים את טובת הילדים בראש סדר העדיפויות.
—
עו"ד קרן גרינבלט היא משפטנית ופעילה פמיניסטית, לשעבר יועצת משפטית בשדולת הנשים בישראל