איור: דניאלה שניצר
"אושפזתי במחלקת הנוער של שלוותה בגיל 16", מספרת יעל שרר, פעילה חברתית ובמאית הסרט "כביסה מלוכלכת", "עברתי פגיעה מינית מתמשכת על ידי אבא שלי, ובמשך תקופה לא קצרה הלכתי והידרדרתי. היו לי הפרעות אכילה, דיכאון ואובדנות ושוב דיכאון, ובסופו של דבר דיסוציאציה מאוד קשה – נתק מהמציאות שעל הרקע שלו אשפזו אותי".
שרר, שהתראיינה לאחרונה לדו"ח חדש ומעמיק בנושא הטיפול המערכתי בנפגעות אלימות מינית, נתקלה בחומה בכל הנוגע לטיפול שנשים שעברו טראומה מינית. "הצוות לא היה מוכשר לטפל בי, הגישה הטיפולית הייתה שגויה, מיושנת ומאוד שבלונית. הפסיכיאטרים התמחו בכימיה של התרופות, אבל כמעט שלא התמחו בכימיה של בני אדם. הם לא ידעו לדבר ועוד פחות מזה להקשיב. את הרצונות שלהם הם הביעו באמצעות כדורים".
- "אני מעדיף לא להצטער אחר כך שלא קשרתי"
- בלוגרית אוקראינית אחת גרמה למיליוני נשים לדבר
- 12 עמודי העדות של "אישה שתויה מחוסרת ההכרה"
שרר היא אחת הנשים שהתראיינו לדו"ח, שהובא בפני הכנסת במאי האחרון, תחת השם "טראומה בטיפול: פגיעה מינית ואשפוז פסיכיאטרי: מיפוי שירותים ומדיניות בריאות – נייר מדיניות". היא התראיינה על תקן מי שפועלת כעצמאית מזה מספר שנים כדי לשפר את השירות שניתן לנפגעות אלימות מינית, בכל הנוגע לקליטתן במערכת הבריאות, בדגש על הקליטה דרך חדרי המיון. הדו"ח הוגש לשר הבריאות, יעקב ליצמן, למנכ"ל משרד הבריאות, וכן לראשת אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, למנהלי מרכזי בריאות הנפש, לחברות כנסת ולוועדה לקידום מעמד האישה.
הצילומים המלווים את הכתבה לקוחים מתוך סדרה של הצלמת קת'רין קמבררי אשר החליטה לצלם פרטי לבוש של קרבנות תקיפה מינית אשר נלבשו בזמן התקיפה
מהדו"ח, שנכתב על ידי הילה רימון-גרינשפן, מומחית לזכויות חקיקה ומדיניות העוסקת באנשים עם מוגבלות, עבור עמותת 'בזכות', יחד עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי אלימות מינית, ניתן ללמוד על היקף תופעת התקיפה המינית בחברה הישראלית, כמו גם על אופייה; נשים מקבוצות מוחלשות בחברה חשופות יותר לפגיעות מיניות, ובקרב נפגעות אלימות מינית מתפתחת טראומה עם השלכות נפשיות, פיזיות ורגשיות. בקרב נפגעות ניתן למצוא דיכאון, הפרעות אכילה, פגיעה עצמית, דיסוציאציה, טראומה ופוסט טראומה מורכבת באחוזים גבוהים יותר. מכאן החשיבות של הטלת זרקור על החיבור בין פגיעה מינית לבין מוגבלות.
מטרת המחקר הייתה למפות את הצרכים של נשים בתוך מערכת הבריאות ובמערך בריאות הנפש, על מנת להבין אילו צרכים נענים כיום על ידי המערכת, ואילו צרכים לא נענים. הבנת הפער בין מה שקיים כיום ומה שלא, יכול לפתוח פתח לשינויי מדיניות בהמשך.
מה קורה לנערה או לאישה שעברה תקיפה מינית, אונס, אונס קבוצתי או גילוי עריות מתמשך, כשהיא מתמוטטת וזקוקה לעזרה? מה קורה במערכת הבריאות ובמערך בריאות הנפש, כשמגיעות אליהם נערות ונשים שהצליחו להדחיק את הטראומה המינית שעברו ו"המשיכו הלאה"? מה קורה כשהן לא יכולות יותר לדחוף את מה שקרה לבטן והן מבקשות עזרה לראשונה בחייהן? מתברר שהמציאות בשטח רחוקה מלהיות מותאמת למצבים המורכבים והייחודיים האלה.
כל מאושפזת שנייה – נפגעת תקיפה מינית
מרוה זוהר, משוררת, מיילדת ופעילה פמיניסטית שעברה אונס קבוצתי, חוותה פוסט טראומה, כמו רובן המכריע של נפגעות אלימות מינית. כשהחליטה לבקש לעצמה עזרה מסודרת ממערכת הבריאות, נדהמה לגלות שרשימת ההמתנה לטיפול במרכזים הרב תחומיים לבריאות הנפש, שאמונים על טיפול בנפגעות אלימות מינית, נפרשת לאורך שנה ויותר.
"כשטראומה כבר נפתחת, והמצוקה חריפה מספיק בשביל לדחוף אותך לבקש עזרה ולפנות לטיפול, שנה של המתנה זה כמו מדע בדיוני", אומרת זוהר. "זה מייאש, ורוב הנשים שאני מכירה מוותרות מראש. כך שגם רשימת ההמתנה הארוכה אינה מייצגת את הצורך בשטח". משהבינה שלא תוכל לקבל עזרה בקרוב במרכז הייעודיים, הלכה זוהר וחיפשה מענה למצבה בשירותי הבריאות בקהילה, מתוך תקווה שהדבר יבלום את ההידרדרות במצבה. אך כמו רבות מהנפגעות, היא גילתה שהשירותים המוצעים בקהילה מצומצמים ובדרך כלל אינם עונים על הצורך הנפשי של טראומה מינית.
את המציאות שמתארת זוהר, מכירים ארגוני הסיוע לנפגעות אלימות מינית, ומכירות הנפגעות עצמן מקרוב. הניסיון לטפל בסוגיה חוצה ארגונים, יוזמות ונשים נפגעות מכל המגזרים; דיונים בנושא אפשר למצוא בכל קבוצת פייסבוק שדנה בפגיעה מינית ובכל קבוצה פמיניסטית אפשר למצוא שרשורים בנושא.
הדו"ח חושף בראש ובראשונה את ממדי התופעה של נשים המאושפזות על רקע אלימות מינית. "נשים נפגעות אלימות מינית באשפוז פסיכיאטרי מהוות חלק נכבד מהמאושפזות", אומרת רימון-גרינשפן. "31-61 אחוזים מהמבוגרים שפונים לקבלת עזרה ממרפאות החוץ לבריאות הנפש, או שנמצאים במסגרות אשפוזיות, הם בעלי ובעלות היסטוריה של פגיעה מינית. כלומר, כל איש/ה שני/ה או שלישי/ת במערכת".
לא פעם, מדובר בנשים בעלות מוגבלות או נשים שמגיעות ממעמדות החלשים ביותר בחברה; זו יכולה להיות העובדת הזרה נטולת המעמד, הפועלת במפעל שנלחמת על המשכורת מול המנהל שלה, החיילת הזוטרה מול הקצין המוערך, הקשישה במוסד הסיעודי מול המטפל שלה, והאישה בעלת המוגבלות הנפשית מול המדריך שלה. נשים בעלות מגבלה פיזית חשופות גם הן ליותר אלימות מינית, בשל חולשתן הפיזית והתלות שלהן באחרים.
שרר, שהחלה לעסוק באופן פעיל בהנגשה של מערכת הבריאות לנפגעות אלימות מינית בבגרותה, כועסת על כך שגם כיום, 20 שנה אחרי שנזקקה היא עצמה לסיוע, עדיין אין מענה הולם. כיום, היא עוסקת גם בהנגשה של טיפול לנפגעות מוחלשות. הטיפול המסובסד של המדינה עולה פחות מהטיפול הפרטי, אבל לדברי שרר, "הבעיה שלנו, היא שאנו משווים את 400 או 450 השקלים של הטיפול הפרטי עם 100 השקלים של הטיפול המסובסד. אבל המציאות במדינת ישראל היא שלכמות גדולה מאוד של נשים, טיפול פסיכולוגי של 100 שקלים בשבוע, הוא בגדר חלום בלבד – אז מה אם 100 שקלים זה רבע מהסכום שלוקחת פסיכולוגית פרטית, למי יש כסף לזה? הטיפול ההכרחי, הקריטי, מציל החיים, פשוט לא נגיש כלכלית, ומעבר לכך, כמות אנשי המקצוע שיש להם הכשרה טיפולית לעבודה עם נפגעות היא מגוחכת ולא מספיקה".
אלא שנשים רבות מבקשות עזרת חירום עוד הרבה לפני שהן נקלטות בטיפול נפשי ארוך-טווח. גם אז, הן נתקלות בהיעדר מענה לצורך שלהן. "בטווח הקצר אנו רוצות מקום לטיפול בשעת חירום", מסבירה רימון-גרינשפן, "לצורך כך הועבר תקציב ממשרד ראש הממשלה. התקציב הזה יועד להקמת יחידה ייעודית ארצית אשפוזית לנשים נפגעות. היחידה הזו הוקמה בסופו של דבר באיכילוב אחרי מאבקים רבים בינואר 2016". אבל נכון להיום, התקציב הזה יצר מקום לארבע מיטות בלבד במוסדות.
"גוזרים על נשים להישאר בבור שחור"
בשנים שקדמו להקמת היחידה הייעודית לטיפול בנשים נפגעות אלימות מינית באיכילוב, חילק משרד הבריאות את התקציב שהועבר ממשרד ראש הממשלה לארבעה מוסדות לבריאות הנפש: 'שער מנשה', מרכז בריאות הנפש בבאר שבע, מרכז בריאות הנפש בכפר שאול והמחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם. ארבעת המקומות הללו השתמשו בתקציב להכשרת הצוות, שפעמים רבות אינו מוכשר לטיפול בטראומה כתוצאה מפגיעה מינית, למרות השכיחות הגבוהה של הימצאות נפגעות באוכלוסייה בכלל ובמרכזי בריאות הנפש בפרט.
עם הקמת היחידה באיכילוב, הופסק התקציב לארבעת המוסדות הנוספים, וכך נשלל טיפול מתושבות הפריפריה, והכשרות צוות של ארבע שנים, ירדו לטמיון. "הפגיעה בפריפריה היא כפולה", אומרת שרר, "כי לא רק שאת נפגעת תקיפה מינית, אלא שאת גם לא מקבלת את הזכאות והנגישות המלאה לטיפול.
"נערה בת 17 מהדרום שעברה תקיפה מינית וצריכה להגיע למרכז הקרוב – מה אנחנו מצפים שהנערה הזו תעשה? שתיקח תחבורה ציבורית? וכסף לתחבורה ציבורית – יש לה? ובמקום ללמוד לבגרויות, היא תיסע הלוך-חזור שעה וחצי כל כיוון באוטובוסים? אנחנו צריכים להפסיק לחיות באשליה שתל אביב היא המרכז ולהתחיל לאפשר טיפול איכותי וזמין וקרוב בפריפריה".
סגירת המרכזים הללו רק תחריף את הצורך באנשי מקצוע שיודעים לטפל בנפגעות אלימות מינית; היקף ההתמחות בתחום הוא מצומצם מאוד. שרר מסבירה שהמדינה לא מעודדת התמחות בטיפול בנפגעות אלימות מינית, בטראומה ובפוסט טראומה כתוצאה מתקיפה מינית. לדבריה, מדובר בתחום לא זוהר ולא רווחי. גם למטפלים בדרגות בכירות מאוד אין הבנה והיכרות מספקת עם התחום. רצון טיפולי טוב, במקרה הזה, לא מספיק פה.
"נדרשו לי שלוש שנים של טיפול פסיכולוגי כדי להתאושש מהטיפול הפסיכיאטרי שעברתי בשלוותה", אומרת שרר, "זה היה כמו להשתחרר מהכלא, והייתי שם רק חודש. רוב המחלקות הפסיכיאטריות הן סגורות והאשפוז בהן הוא כפוי. לא כולם יכולים לעזור לעצמם ולצאת". שרר טיפלה בעצמה בסופו של דבר במשך שנים בטיפול פרטני בעלות גבוהה, שאותו מימנה מהכסף של התביעה נגד אביה, שזכתה בה. "כמה נשים יכולות לעשות דבר כזה?" היא שואלת, "אנחנו גוזרים על נשים להישאר בבור שחור".
קשירות אלימות באשפוז פסיכיאטרי
כיום, שרר עומדת בקשר ישיר עם מאושפזות במוסדות שונים, ומתארת מצב קשה. "אני יודעת שההכשרות לא רבות ובוודאי שלא עונות על הצורך שנובע מהיקף הפגיעה, ואני שומעת שוב ושוב עדויות ממחלקות פסיכיאטריות שממשיכות להתנהל תחת ההנחה שהמטופל הוא האויב שצריך להביס ולהכניע, לנעול אותו ולקשור אותו.
"מטופלת במחלקה פסיכיאטרית היא חולה. היא לא הגיעה כדי לעבור חינוך מחדש. אפילו הטיפול הקוגניטיבי שאיכשהו ניתן כיום, נעשה בצורה לא נעימה, לא רחומה ולא סימפטית. המערכת הפסיכיאטרית התייחסה אליי כאילו שאני עושה משהו לא בסדר והם יסדרו לי את הראש, אלא שהתגובה הנפשית שלי לפגיעה המינית הרחבה שעברתי, הייתה מאוד הגיונית – הגבתי באופן מאוד הגיוני לסיטואציה הלא הגיונית שהייתי נתונה בה. הסימפטומים שלי היו סטנדרטים לסימפטומים של נפגעות טראומה מינית". לדברי שרר, המערכת הייתה עיוורת לחלוטין למצבים מהסוג הזה.
גם זוהר מתארת מציאות קשה באשפוז, הכוללת איומים בקשירות, האשמת הקורבן, הכחשה והשתקה של הטראומה. "מדובר בבורות במקרה הטוב, התעללות במקרה הרע", היא אומרת. "חוסר ההתאמה לצרכים של נפגעות אלימות מינית זועק בכל שלב. בתהליך הקבלה בחדר המיון, כשחיכיתי לראות רופא, ישבתי לצד עבריין מין אזוק ברגליים ובידיים. אחר כך, בדיקת הרופא הממיין העידה על חוסר מקצועיות, הגישה הטיפולית של האחיות והרופאים גם הייתה לא מקצועית, והתחושה הכללית הייתה של חוסר הגנה בסיסית בסיטואציה פגיעה במיוחד".
בדיון שהתקיים בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, בעקבות פרסום הדו"ח, צוטטו דבריה של לינור לוי, נפגעת תקיפה מינית שאושפזה בעקבות ניסיונות התאבדות: "ניסיתי להתאבד מספר פעמים בעקבות פגיעה מינית וכך הגעתי לאשפוז כפוי בגיל 16.5. נקשרתי מעל 20 פעמים וכולן ברוטאליות ואלימות […] נתנו לי שתי זריקות ושלחו אותי לחדרי. התעוררתי, ללא יכולת לזוז, עם גבר מעליי. למזלי מטופל אחר העיף אותו ממני. כשהתלוננתי על המטופל שנגע בי אמרו לי שאני מדברת שטויות. זה היחס לתקיפה מינית במחלקות פסיכיאטריות וזו התוצאה של אי הפרדה".
גם שרר כתבה על מקרה בו כמעט קשרו אותה במהלך האשפוז הפסיכיאטרי: "זה לקח כמה דקות עד שנכנסו לחדר שני אחים. בחיים לא ראיתי אותם לפני זה במחלקה שלנו. הם התחילו לארגן מיטה ורצועות והסתכלו עליי כמעט בשעשוע. לא הייתי אתגר בעיניהם. רבע עוף אנורקטי, שלושים ותשעה קילו שירד עוד קילו רק מכמות הדמעות ומפחד מוות מגברים. יצור מעורר רחמים על הרצפה, רועד מרוב אימה. וככה, בלי הרבה טקס ובאיזו שאננות כמעט פסיכופתית, הם התנפלו עליי בבת אחת, אבל אני התנפלתי בחזרה. אני לא יודעת מאיפה היה לי הכח, כנראה מהייאוש […] נדמה לי שנשכתי את אחד מהם עד זוב דם. לא תכננתי את זה […], אבל המחשבה שגבר זר יניח עליי ידיים, יצמיד אותי למיטה כשהוא רוכן מעליי, יפשק לי את הרגליים וירתק אותי שוכבת חסרת אונים הייתה קצת יותר מדי עבורי, שעברתי פגיעה מינית ואלימות במשך כל כך הרבה שנים…"
הצוותים הטיפוליים צמאים להכשרות
בדו"ח ניתן למצוא שתי המלצות יישום עיקריות. "בטווח הארוך אנו מבקשות שני דברים", אומרת רימון-גרינשפן, "המלצה אחת, היא שהמערכת תאמץ מודל טיפולי מודע לטראומה. כלומר, שהמערכת תכיר בנוכחות של טראומה והשפעתה על חיי נפגעת התקיפה המינית שמגיעה לקבל טיפול. המערכת צריכה לעצב את השירותים, הנהלים והפרקטיקה שלה, ואפילו את התכנון הפיזי של המבנה והחדרים, על בסיס הבנה והכרה בטראומה". ההמלצה הנוספת נוגעת לתקצוב עוד מיטות אשפוז והשקעה בשירותים שיקומיים בקהילה.
המודל הטיפולי שמומלץ עליו בדו"ח הוא מודל מודע לטראומה, שאמור לדאוג לביטחונן האישי של נפגעות אלימות מינית ולדאוג לכך שהן לא יחוו אלימות נוספת במהלך האשפוז עצמו, דבר שקורה לא אחת. הפרדה מגדרית בין מאושפזים למאושפזות היא אחת מדרכי המניעה של אלימות מהסוג הזה; כיום, רק בחלק ממחלקות בריאות הנפש בישראל מתקיימת הפרדה מגדרית, אחרי שנים של אשפוז משותף שנועד לדמות את סביבת האשפוז לחיי הים-יום, כמו גם לסייע לגברים באמצעות השפעתן המיטיבה והממתנת של נשים בסביבתם. בפועל, סייע הדבר למאושפזים גברים, אך הרע את מצבן של מטופלות נשים והעלה את כמות הפגיעות המיניות כלפי נשים במהלך האשפוז.
המודל הטיפולי נועד גם לצמצם פרקטיקות כוחניות של קשירה של מטופלות – פרקטיקה טראומטית במיוחד עבור נשים נפגעות, שכן היא עשויה לשחזר את הטראומה של התקיפה המינית, ולגרום לנפגעות לאובדן חוזר של שליטה על גופן.
בנוסף, ישנם נהלים חשובים שיש ליישם במסגרת מודל טיפולי מודע טראומה. "במסגרת המודל, ישנו נוהל שאומר שצריך לתשאל על אלימות מינית כל מי שמגיע לאשפוז", אומרת רימון-גרינשפן. "הנוהל הזה קיים גם כיום, אבל במציאות הוא לא מיושם כי אנשי צוות לא עוברים את ההכשרות, לא יודעים איך לשאול, מה לשאול ואיך להגיב כשמטופלות מספרות להם על טראומה מינית".
הצוותים הטיפוליים צמאים כיום להדרכות ולהכשרות, מספרת רימון-גרינשפן. הפסיכולוגיות, הפסיכיאטריות, הרופאות והעובדות הסוציאליות, רוצות ללמוד כיצד לטפל בנפגעות אלימות מינית. אך כיום אין עדיין חובת לימוד של פגיעה מינית וטראומה מינית באף אחד מהמקצועות הללו בשטח.
ההמלצה השנייה של הדו"ח נוגעת להגדלת הנגישות לשירותים ייעודים ומותאמים לנפגעות; בנוסף למיטות בארבעת המרכזים, המשך התקצוב שלהן והכשרת צוות ייעודי במרפאות, מבקש הדו"ח שירותים שיקומיים ודיור בקהילה כהמשך לאשפוז, דיור מוגן והכרה של המדינה. "הדגש בדו"ח הוא על המענים האשפוזיים", אומרת רימון-גרינשפן, "אבל כשהסתכלנו על הדברים יכולנו לראות שצריך רצף קהילתי, אשפוזי ושיקומי. טיפול בקהילה לפני אשפוז – האשפוז עצמו והמשך טיפול בקהילה אחרי אשפוז".
"הנפש יכולה לרפא הכל"
שרר קיבלה את הדו"ח לתגובה לפני שפורסם, והיא מעידה שהדו"ח יסודי ומקיף, אך היא גם מציינת שעקב האכילס שלו הוא שהוא מתבסס על נתונים, ולא על מה שיש בפועל. "הדו"ח מציג את המחסור במענה בשטח, אבל לצערי גם חלק מהדברים שמוצגים בו – בעצם לא קיימים בפועל, ובוודאי שלא קיימים עבור נשים בפריפריה או עבור נשים במעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים, והם רחוקים מלהיות קיימים עבור האוכלוסיות השקופות של מדינת ישראל, כמו נשים שאינן דוברות עברית, או נשים נפגעות אלימות מינית בנות 65 פלוס שמופנות אוטומטית לגריאטריה – מצב שהוא מגוחך לחלוטין ועצוב מאוד".
זוהר ושרר פועלות שתיהן בשיתוף ארגונים ופעילות פמיניסטיות למען נפגעות אלימות מינית. כמשוררת ופעילה פמיניסטית, החלה זוהר לאסוף עדויות ולכתוב מהן שירים. "קראתי את המכתב שהשאירה אחריה אפרת גיל זכרה לברכה, ואת הדיון שהיה בכנסת לפני 11 שנה בעקבות המוות שלה. גיליתי שכבר לפני עשור, משרד הבריאות הבטיח להקים מחלקה ייעודית לנפגעות תקיפה מינית, ומשרד הרווחה הבטיח חלופה אשפוזית. אני מפנה את המאמצים שלי לשם".
במאמצים משותפים, הצליחו זוהר, שרר, פעילות פמיניסטיות נוספות וארגונים, להקים את 'בית אלה', חלופה אשפוזית ברעננה. "הטיפול ב'בית אלה' מוגבל לכשלושה חודשים", אומרת זוהר, "אנחנו עונות על חלק מהבעיות שיש במחלקות אשפוזיות, למשל שבשעות הקשות עבור נפגעות – שעות הלילה וסופי השבוע – אין מענה ואין צוות טיפולי. רשימת ההמתנה אצלנו גם ארוכה". זוהר מספרת שהלכה שוב ושוב לכנסת והתדפקה על דלתות. "אמרתי להם, 'בבקשה! תעשו משהו עם ההזנחה הפושעת הזאת!' כשהייתה מלחמה, אמרו לי שכל התקציבים עכשיו מופנים לשלום ובטחון. עניתי, 'זה שלום. זה בטחון'. אמרתי להם שאני לא יכולה ללכת ליותר הלוויות של חברות שלי שמתאבדות בזו אחר זו".
"החלום והחזון שלי זה להקים כפר או חווה טיפולית לנשים המתמודדות עם פוסט טראומה וזקוקות למענה מעבר לטיפול של כמה פעמים בשבוע", אומרת זוהר. "לכן אני מקימה עמותה. לנשים יש כוחות שלא יאומנו. אנו מסוגלות לרפא את עצמנו גם מהזוועות האיומות ביותר. את כל הסימפטומים של הפוסט טראומה, כולל הניתוקים הפגיעות העצמיות והפיצולים – הנפש יכולה לרפא. אל תשתיקו אותנו בקשירות ואיומים. זה נורא פשוט: עד שנצליח למגר את האונס, המעט שאנחנו יכולים ויכולות לעשות, זה לאפשר לנשים האמיצות שרוצות לבחור בחיים אחרי השואה הזו את התנאים הדרושים לריפוי".