שמאל לבן בורגני יקר, הגיע הזמן שנכריז על פרידה. למעשה מעולם לא היינו ביחד באמת, אבל משום מה תמיד ספרו אותנו באותה קבוצה. אני משער שזה בגלל העיניים הכחולות שלי, או השיער וגוון העור הבהיר, בשילוב עם הפתק ששנינו שמנו בקלפי: אמת או מרצ. יתכן שזה גם בגלל שלמדנו ביחד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה, או שאנחנו עובדים בעבודות דומות, או אולי העובדה שגדלנו במעמד הבינוני הלא רע בכלל של שנות השמונים.
יתכן.
אבל צר לי, שמאל בורגני. אני ואתם ממש לא, ועכשיו זה רשמי – וזה לא בגלל שאני חושב שלא צריך לעוף מהשטחים ולתת לפלסטינים מדינה משלהם (ויפים ארבעה-חמישה עשורים קודם): זה בגלל שבניגוד לחלקכם ובניגוד לביטאון המעמדי שלנו שקורא לעצמו "עיתון לאנשים חושבים", תחושת הסולידריות שלי היא קודם כל עם העובד הישראלי.
היה זה אחד ממאמרי המערכת של הארץ החודש שיצר אצלי את התחושה שאני חייב להיפרד רשמית. "בנימין נתניהו מודע למצב הבעייתי (בתקציב, ח.ה.ז)", כתבו במאמר המערכת של השבט השמאלני הלבן בו גדלתי, "הוא לוחץ על שר האוצר, משה כחלון, להכניס לחוק ההסדרים את מנגנון בוררות החובה, שיקשה על שביתות בשירותים חיוניים למשק, ולפעול בנחישות להקלת נטל הרגולציה. נתניהו צודק". כך, בפסקנות חד משמעית, החליטו בהארץ כי לפגוע בזכות השביתה זה אחלה, ולעזאזל עם החירות להתאגד ועם ערכי הליבה של הדמוקרטיה.
אלפי אנשים הנהנו בוודאי ואמרו "היי, זה נשמע הגיוני" וחשבו לעצמם שאם זה מה שכותב העיתון שגדעון לוי מפרסם בו טורים נגד הכיבוש, זאת בטח עמדה ראויה לשמאלנים כמוהם וכמוני וכמו עמוס שוקן. הרי כולנו תופסים את עצמנו כליברלים, לא?
אז זהו, שלא.
ואז הגיע גם הפוסט הזה בעמודי הפייסבוק והטוויטר של דה מארקר שגרם לי לבחילה שעלתה אפילו על תחושת הקבס מההסתה הקבועה והאינסופית שלהם כנגד עבודה מאורגנת ועובדים מאוגדים (חזקים, אלא מה. את החלשים הם מלטפים ולחזקים מראים מה זה. שילמדו החלשים להישאר קטנים וחמודים), הסתה שלא בוחלת גם בפרסום שוב ושוב של האשמות מופרכות לחלוטין ומצוצות מהאצבע על כך שוועדי עובדים קובעים את המחירים המופקעים בקפיטריות של נמל התעופה הראשי של מדינת ישראל.
וכך נכתב בדף הפייסבוק הרשמי של העיתון הכלכלי מבית שוקן, ברגע שבו כללי האתיקה וההגינות העיתונאית פרחו להם מול אימת ועדי העובדים: “"מתחילים את היום בהכנת קפה, גולשים באינטרנט ומחכים שמישהו ייתן עבודה". ועדי עובדים, מבט מבפנים". הפוסט של העיתון הכלכלי הרשמי למחצה של השמאל הבורגני מגיע לצד תמונה של עובד מסתלבט להנאתו בכף של טרקטור.
לא תמצאו בפוסט הזה אף מילה על כך שמדובר בטקסט של כותב אנונימי ממפעל אלמוני בבריטניה, עובד שלפי עדותו שלו כלל לא חבר באף ועד. את זה יכול היה להבין רק מי שטרח להיכנס ללינק, לקרוא אותו ולחפש את המקור בגארדיאן הבריטי – אבל בדה מארקר יודעים את מה שיודע כל משתמש פייסבוק כבד: המדיום הוא המסר. רוב האנשים הרי לא ייכנסו ללינק. אם היו סומכים על הרצון שלכם לקרוא 3000 מילה – אולי לא היו מפרסמים את אותו מאמר על רשות השדות התעופה פעם אחרי פעם, ומתנצלים שוב ושוב שהוא "חופר". רוב המשתמשים לא יגלו לעולם שמדובר בטקסט מיבשת אחרת לגמרי, טקסט שאין שום קשר בין הפוסט שנכתב לגביו לבין תוכנו. את ההישג התודעתי של הכתמת הוועדים באשר הם דה מארקר כבר השיגו.
אז בואו נעשה סדר:
אם אתם נגד התאגדות עובדים, אם אתם בעד מנגנון בוררות שימנע את זכות השביתה, אם אתם לא מאמינים בוועדים, או שאתם "בעד עבודה מאורגנת אבל..", אם אתם מחפשים דרכים לצמצם את כוחם של העובדים המאוגדים – אתם לא ליברלים, ואתם לא שמאל. אתם ימין בהגדרתו הקלאסית, שפשוט מאמין שצריך להיפרד מהפלסטינים.
כן, אתם אנשי ימין.
והארץ הוא עיתון ימין, ודה מארקר הוא ימין, אפילו ימין קיצוני מבחינה כלכלית. למעשה, הפער היחיד בין הארץ ודה מארקר לבין נתניהו ובנט הוא שהארץ ודה מארקר חושבים שנתניהו ובנט מתונים מדי בימניות ההכלכלית שלהם ובניסיון לשבור את העבודה המאורגנת.
אני נפרד מכם, ימנים מצביעי שמאל לבנים ובורגנים. אתם לא המחנה שלי.
אתם לא המחנה שלי, ואתם לא קבוצת הייחוס שלי, ולפעמים אני מתבאס על הטייפקאסט שלי – ילד אשכנזי ממשפחה בורגנית טובה ראשל"צ – כי מזהים אותי אתכם ושונאים אותי בגלל זה. מצד שני, אני מקפיד להזכיר לעצמי ביושר: מזלי שאני נראה כך, כי בעולם שאתם דוחפים אליו ובעולם שאותו אתם מבקשים לייצר עבור כולם, מי שנראה אחרת ממני יאכל אותה בענק.
גידלו אותי להיות אייקון של הפריבילגיה. עשיתי את כל המסלול ועברתי בכל התחנות הנכונות בזמנים הנכונים ובצורה הנכונה. המסלול פונה ומוכן, ויש אישור ממגדל הפיקוח להמריא (הי, לא לפני שתשלמו לפנחס עידן מהוועד 58 שקלים לקרואסון עם עובש!). אבל יש את הרגע שבו אדם הגון אמור להבין שאם יש לך פריבילגיה ואתה לא חולק בה עם הזולת, היא לא שווה כלום – ואתה, כבן אדם, לא שווה יותר ממנה.
בתמונה: לא תאמינו! גם חבר ועד וגם עובד!
אני מרגיש הרבה יותר בנוח עם חבר ועד ליכודניק שאינו בעל תואר אקדמי ממפעל בצפון או מאחד הוועדים הגדולים שאתם בזים להם כל כך מאשר אתכם, אנשי ימין שמצביעים כמוני ונראים כמוני וגדלו איתי ולמדו איתי. אני יודע שאם יהיו לו ארבעה שקלים והוא צריך רק שניים, ולי יהיה חסר שקל – הוא ייתן לי את השקל שלו ויגיד "תחזיר כשיהיה לך" כי הוא יודע שאני הייתי עושה אותו דבר בשבילו. כי יש בינינו חיבור מעמדי, חיבור של אהבת אדם. חיבור שבו כל אחד מאיתנו מבין שיש לנו אותו גורל, אותן תקוות, אותן שאיפות ואותה מוטיבציה לדאוג לטוב הכללי אפילו אם הדרך שלנו לא לגמרי זהה.
כי יש בינינו סולידריות. יש בינינו אחווה. יש בינינו אנושיות.
אין בינינו פריבילגיות – יש בינינו שוויון.
הפריבילגיות האלה הן לא יותר מאינטרסנטיות מעמדית צרה, מחסום שנועד למנוע מאחרים את הזכאות לשפע ואמצעי לייצר מעמדות של כאלה "שיש להם" וכאלה "שאין להם". ואז הן מזוקקות לכדי קריאה לפרק את זכות השביתה ולנטרל את חופש ההתאגדות, שנכתבת בעיתון של השמאל הלבן, כדי שבעלי ההון והכוח שהעיתון הזה כל כך מזדהה איתם ומשרת אותם יוכלו לחזק את השליטה שלהם בעובדות ובעובדים, שאינם מחזיקים בפריבילגיה הזאת. זה נעשה בצורה מתוחכמת יחסית בשנים האחרונות, כשלחלק מהעובדים – היותר מאוגדים ולכן חזקים יותר – עושים דמוניזציה שיטתית.
תגידו לי בכנות –זה השמאל? בולשיט. שמאל זה סוציאליזם, סולידריות ו"ואהבת לרעך כמוך". שמאל זה חמלה, לחזק את החלש, לתמוך את העני. שמאל זה לדאוג לשוויון זכויות מלא לנשים ולהט"ב ומיעוטים. שמאל זה להיות בעד זכויות עובדים, במובן הכי עמוק שלהן, וההבנה כי כל אלה הן זכויות אדם. כל אלה הן מה שמבדיל בין חברה דמוקרטית שדואגת לאושר לבין חברה פיאודלית שסוגדת לעושר. שמאל זה להבין שכשעומדים ביחד תמיד משיגים יותר ושהמאבק על הכסף הוא לא בין עובדים לבין עובדים אחרים, כמו שבעלי ההון והעיתונים של שוקן היו רוצים, אלא בין העובדים – כל העובדים – לבין בעלי ההון והמשרתים שלהם בעיתונות ובממשלה.
אני לא בצד של הארץ, ולא בצד של דה מארקר, ולא בצד של כל אלה שמגדירים את עצמם שמאל בגלל השטחים ומדברים ועושים ימין קיצוני בגלל הכספים. יש שיר עובדים אמריקני שנקרא Which side are you on או בעברית – 'בצד של מי אתם'. התרגום שלי:
אתם יכולים לעמוד בזה, עובדים?
הסבירו, שאבין –
האם תהיו שוברי שביתות
או שתהיו גברים
ובכן, ימנים מצביעי שמאל בורגנים יקרים שלי – לי אין צל של ספק באיזה צד אני, וזה לא הצד שלכם. ואין לכם מושג כמה אני שמח להגיד את זה סוף סוף בקול רם.