יו"ר הועד האולימפי בישראל, שלום.
מזה שנים אני מתכננת לכתוב לך אבל תיאום העין-יד הוא לא מה שהיה. האצבעות מפספסות את מקשי ה-"קרסנה אוקושנה" – כפי שאנו קוראים בפולנית לאותיות שפתנו, המעוטרות בפסיק זעיר. בעצם, אני מתבלבלת. ממילא אני כותבת לך באנגלית. למקשי ה-"קרסנה אוקושנה" אין כאן כל שימוש. אני מקווה שהאנגלית שלי טובה דיה בשביל שאובן על-ידי כבודו. למדתי אנגלית אצל טובי המורים במועצה הבריטית של פולין, ואני גאה בה למדיי. היא עזרה לי גם כאשר הקמתי את סניפו הפולני של איגוד שחקני ה"דארטס". אולי כמו גברים רבים אחרים, גם אתה אוהב להשליך מדי מפעם חץ קטן אל לוח מטרה מגומי, אחרי ששתית כמה ליטרים מן הבירה הלאומית שלכם? אני עצמי לא שותה. אבל זה כבר עניין אחר.
שנים כאמור אני מתכננת לכתוב לך. אני עוקבת מרחוק, מאז פרישתי והרבה קודם, אחר המתרחש בארץ הקטנה ומוכת התלאות שלכם. דברים גדולים ומופלאים עשיתם, אם כי לא ניתן לומר שלא חטאתם. מהדירה הקטנה שלי, שמשקיפה אל פארק סולאצקי, לא אוכל לשפוט. פה הכול שקט מאוד כבר 70 שנה. תנופת הבניה המזרח אירופאית פסחה על חלקת אלוהים הזו, ואת ימי החורף אפשר עוד להעביר בקטיף אוכמניות. אצלכם זה שונה. אף פעם לא ביקרתי. הכרתי אמנם אחדים מבני עמכם, אבל זה היה מזמן, בילדותי. כבר שכחתי הכול.
לא ארחיק לכת ואניח שאתה יודע עליי משהו, רק מתוך קריאה של שמי על המעטפה. לכן אספר לך בקיצור נמרץ את תולדות חיי. נולדתי בלבוב ב-1928 לאימא אחות ואבא מדריך שחיה. מתילדה וסטניסלב. את המלחמה עברנו בווארשה, שם התגייסתי, כנערה, ל"שורות האפורות". פולנים רבים מנצלים את גבה המתרחק של ההיסטוריה ומתפארים בהתגייסות שקרית אל ה"שורות האפורות". הצרפתים עושים זאת עם הרזיסטנס, והאיטלקים עם הרזיסטנצה. זה מובן, אבל אני הייתי שם באמת. פעלתי עם ילדים אחרים בני גילי בגדודי ה"זאווישצ'ה", ויחד התכוננו להפיכה. כשחיסלו את איש האס-אס פראנק בורקל (אולי עליו דווקא כן שמעת?) אני זוכרת איך חגגנו במרתף. זה עבר מהר. למדתי הנדסת בניין באוניברסיטה הטכנית של קראקוב, ובעקבות אבי הפכתי גם אני לשחיינית טובה ושחקנית כדורעף. ואז גיליתי את הקָשַתוּת, והיא הפכה למרכז חיי. האלגנטיות, השקט, הריכוז שנדרש, כל אלו התאימו לי ככפפת ירי ליד. בעבודה קשה, יומיומית, הפכתי לקשתית הטובה בארצי. כשהכריז הוועד האולימפי על החזרת הענף למשחקים האולימפיים בפעם הראשונה אחרי הפסקה של 60 שנה, לא ידעתי את נפשי. את כל מה שהיה בי גייסתי להכנה למשחקים שאמורים היו להיערך במינכן, בקיץ 1972. גם אבי ואמי הצטרפו למאמץ, ולמעשה פולין כולה, או לפחות מי שיכול היה בתוך פולין השסועה של אותם ימים, לעסוק בעניין קל ערך שכזה. בחורף 1971 נפצעתי בתאונת דרכים – משאית חלוקה של היומון "טריבונה לודו" פגעה בי במעבר חציה – ואושפזתי. ידיי נותרו ללא שריטה, אך בניגוד לתפיסה המקובלת, אנו, הקשתים, כמו השוער במשחק הכדורגל, משתמשים בכל תא בגופנו כדי להתיז את החץ מן הקשת. בין השאר גם שברתי את שתי רגליי, והרופאים לא ידעו לומר מתי ישובו לאיתנן.
בשעות הארוכות בבית החולים, ואחר כך בבית, קראתי מכל הבא ליד. יותר מאשר רומנים רוסיים, ספרי מדע בדיוני מצ'כיה ועיבודים לא חוקיים של להיטים הוליוודיים, שוב ושוב מצאתי את עצמי חוזרת דווקא אל כמה תרגומים לפולנית של כתבי הבודהיזם הטיבטי. אינני זוכרת מי הביא לי אותם, אולי החבר שלי דאז, צלם חיות שאתו עמדתי להתחתן, אך גם בלי קשר אליו, נשביתי בקסמם הסתום של הדברים שנאמרו שם. ומכל הספרים, אהבתי במיוחד ספר אחד של המורה הטיבטי תארתאנג טולקו, שנקרא בפולנית (אם אינני טועה, הספר אבד לי מזמן) "תודעה שלוחה". החלטתי לאמץ את הדרך שעליה דיבר המורה. נדרתי לא לפגוע באף יצור חי.
בהדרגה החלמתי, התחזקתי, כל יום ישבתי במדיטציה של שעה, ולקראת המשחקים האולימפיים כבר חזרתי לכושר מלא. כשהגעתי למינכן, עם שאר המשלחת הפולנית, חשתי התעלות שלא ידעתי מעולם. אחרות לקחו חומרים אסורים, היו מי שגדלו מגיל צעיר על דיאטת סטרואידים מזרח-גרמנית, אבל אני הייתי צלולה. בכל יום צלצלו בי מילותיו של מורי הרחוק, תארתאנג טולקו, וכשאחזתי בקשת, לשם אימון או כאחד מטקסי הבוקר שלי, שמחתי כאילו הייתה זו בתי. הקשת כבר לא הייתה כלי נשק, גם לא צעצוע המדמה אחד כזה. הקשת הייתה שיר לחיים, והחצים, כולם עד אחד, היו סמליה של הברית בין בודהה לביני. עם החצים נלחמנו ב"מארה" – שד הבורות, העיוורון, ההיאחזות בדברים – ויחד עמדנו לסחוף אחרינו את העולם כולו. דמיינתי את עצמי עומדת על הפודיום, מדליית הזהב לצווארי, ומן השמיים ניתכים פרחי לוטוס על באי האצטדיון. מי שיראה זאת יתעורר מיד משנת הלילה שלו. כמו בודהה בשעתו, ארים את אחד הפרחים הללו, ואגיש לתלמידיי.
אתה יודע טוב ממני מה עומד להתרחש בסיפורי זה ב-5 בספטמבר, 1972, בשעה ארבע וחצי בבוקר. אבל אינך יודע מי ישבה, בשעת בוקר מוקדמת זו, לפני שאורה הראשון של השמש נגע בשוליו של הגוש הסובייטי, שקועה במדיטציה עמוקה, בבניין ברחוב קונולי 32 שבכפר האולימפי. פיצוצים ויריות כמו אחזו בכתפיי וטלטלו אותן. עפעפיי, שהיו סגורים למחצה, כנהוג במדיטציה שאותה תרגלתי, נפקחו מאליהם. קמתי וניגשתי אל החלון. מולי, מרחק של לא יותר מעשרים מטרים, ניבט חלונו של חדר מס' 1 בבניין מספר 31 באותו רחוב ממש, החדר שבו השתכנו חברי המשלחת הישראלית.
הירי בתחרות הקשתות באולימפיאדה מתבצע למרחק של 70 מטרים, כזכור לך. לכל מתחרה 72 חצים, שאותן אנחנו יורות ב-6 מקבצים של 12 חצים. מותר לנו למתוח את המיתר, עם חץ או בלעדיו, רק כשאנחנו עומדות על קו היורים. אם מתחרה מותחת מיתר עם חץ, היא חייבת לכוון אותו אל המטרה בלבד, ולמתוח את המיתר רק אם איש לא נמצא לפני המטרות או מאחוריהן. עמדתי ליד חלון פתוח, במינכן, בבוקר אפל. בני-אדם נעו, צעקו וירו, בחדר המואר שמולי. הקשת מצאה עצמה בין ידיי, מבלי שהוצאתי אותה מנרתיקה המרופד. מאחוריי עמדו שתי שותפותיי לחדר: אלופת פולין בטניס שולחן וסגניתה. קשה לדעת כמה זמן חלף כך. בוודאי שעות. המהומה סביב הייתה כה רבה, עד ששכחנו מהעולם, והעולם שכח אותנו. היו עוד חדרים בקומה שלנו ובקומות הסמוכות, עם חלונות אל הבניין שממול. כוחות הביטחון שהתפרסו באזור יכלו לעשות זאת מבלי להטריד אותנו. האם זה הגיוני? האם זהו עוד מחדל של מערב גרמניה? לעולם לא אדע. היינו מהופנטות.
יכולתי לירות. החצים היו מוכנים. המיתר היה מתוח. יכולתי לעצור את הטבח, או לפחות לבלבל מאוד את התוקפים, אולי לפצוע אחד מהם, להרוג אותו אפילו. גם לשיבוש זמני יש ערך גדול באירוע כזה, שבו אי-הוודאות גדולה, והאסון, כמו גם מניעתו, תלויים על חוט השערה. את כל זה למדתי אחר-כך, אבל גם בלי להבין דבר – הייתי אז הקשתית הטובה בפולין, אחת הטובות בעולם, ומעולם בחיי לא הייתי טובה יותר בספורט הזה מאשר באותו בוקר. זה ברור לי מעל לכל ספק. אבל לא יריתי. לא יכולתי לקחת חיים. מילותיו של תארתאנג טולקו, "כשליבנו פתוח, כל הקיום כולו הוא יפה והרמוני מטבעו", ניגנו בי איבר איבר. השעות חלפו. כשעזבו הטרוריסטים את הבניין, ואתם מי שנותר בחיים מתוך בני הערובה שלהם, ראיתי הכול כאילו התחולל בתוך חלום. גם על כך דיבר תארתאנג טולקו: היה זה שלב מתקדם בדרך אל ההארה. לא ידעתי עדיין כמה כבד יהיה משקלו של חץ שלא נורה.
לפני כמה ימים קראתי שבאולימפיאדה הקרובה של ריו 2016 תיחנך בכפר האולימפי, לראשונה מאז 1972, אנדרטת "אבן זכרון" לחללי הטבח. תארתאנג טולקו לימד אותי לא לאחוז בדברים, לא להציב אבנים. אני כותבת לך כעת כי אני מנחשת שגם אתה תשתתף בטקס. המשחקים האולימפיים במינכן הופסקו ל-24 שעות, ואחר-כך התחדשו. זכיתי במדליית כסף. ארבע שנים מאוחר יותר השתתפתי גם באולימפיאדת מונטריאול, אבל שם כבר שלטה בי הקשת ולא אני בה, וחזרתי לווארשה בידיים ריקות. עזבתי את צלם החיות שאהב אותי, ובחרתי להפוך לנזירה. נזירה פעלתנית למדיי, אם אוכל לומר זאת על עצמי, שאינה מתגוררת במנזר, כי אם בדירה קטנה המשקיפה על פארק סולאצקי. מאז אותו בוקר במינכן לקחתי לא מעט חיים. הייתי אמנם צמחונית כעשרים שנה, אבל הרופא שכנע אותי לשוב אל הבשר. יש לי חלק בהרג חיות כאלו ואחרות, גם שלא למטרות תזונה. את הטהרנות הבודהיסטית נטשתי בסוף שנות השמונים. רק במדיטציה אני דבקה, ובבחירה שאני עושה כל יום, שלא לנטור טינה.
רציתי לבקש ממך, אדוני הנכבד, לעשות דבר מה עבורי, בטקס החניכה המתוכנן. אך קודם כל אומר לך שאני מצטערת. לא בחרתי להיות חלק מההיסטוריה שלכם, אבל מצאתי את עצמי כרוכה בה. גם אם חלקי זעיר שבזעירים, וכולו מתקיים כעת אך ורק בתוך ראשי (שותפותיי לחדר במינכן כבר נפרדו מאתנו) אני עדיין שם. אני רוצה, אם כן, שתניח בשמי, על האנדרטה, חץ אולימפי בודד. אם יסירו אותו מן האבן אחרי שתלך, מה טוב. חץ הוא חץ. טוב גם אם יסתובב לו ברחבי ריו דה ז'נרו, ואחר-כך יגיע למקום אחר. אולי גם יחצה את האוקיינוס, ואת הים התיכון. זהו, למעשה, כל רצוני.
לא נותר לי הרבה זמן בעולם הזה בתור מי שאני, לכן החלטתי לכתוב לך סוף סוף, למרות שאת ה"קרסנה אוקושנה" על המקלדת שלי אני כבר בקושי רואה. אני מקווה שאתגלגל טוב. אולי לאיל, או ליונק אצילי אחרת. ייתכן שאיוולד כמורה טיבטי גדול. אין לדעת. תמיד גם קיים סיכוי שאת חיי הבאים אעביר כחולדה, או כאדם חולה ונרדף בארץ מוכת אסון. בינתיים, אני מאחלת בהצלחה למשלחת שלכם, ובמיוחד לקשתית, אם יש שם אחת כזו.
שלך,
אירנה