אחרי שהתפרסם הטור שלי בין יוסף סלמסה למרתין לותר קינג נסעתי לניו-יורק, לראשונה בחיי. משום מה הנסיעה הזו נדחתה ונדחתה בשנים האחרונות. הייתי בארה"ב מספר פעמים, אבל דווקא בניו-יורק לא הזדמן לי לבקר. המחשבות של הטור האחרון המשיכו להדהד בראשי ברחובות הארלם וברוקלין. המושגים סגרגציה ואלימות משטרתית קיבלו פנים חדשות, אחרות. אבל האמת היא שהיה לי מספיק מזה השבוע ובא לי לספר לכםן על דברים טבעיים מניו-יורק.
החוויה היומיומית שלי בישראל היא כזו בה אני שואפת להעלים את עצמי במרחב. אני מרגישה שהאישיות שלי – בשילוב צבע העור – מושכים יותר מדיי תשומת לב. יש שיאמרו שזו פרנויה, אחרים יגידו שזה מוצדק, אבל זה לא רלוונטי כי אני מדברת על התחושות שלי, ולא על דברים שגובו במחקרים כפי שהזדמן לנו לשמוע בשבוע שעבר. אני אדם דעתן כמו שאתםן מבינים, אני מהתלמידים שמשתתפים בשיעור ושלא סותמים את הפה אם יש להם מה לומר (לא מאלה שמדברים בשביל להישמע בלבד), ואת זה קשה להעלים. זה חזק ממני. אני גם אוהבת להתלבש בצבעים צבעוניים ולשים עגילים גדולים, ואני חולמת בכל בוקר לפזר את השיער.
את הדברים החיצוניים האלו אני משתדלת למתן, וזה קונפליקט שאני חיה אותו. את כל הדברים האלה, שאני נאבקת איתם בארץ, יכולתי לשחרר לרגע בניו-יורק. לא רק כי בניו-יורק אני זרה, את הדברים לא עשיתי כשטיילתי באירופה או אפילו באתיופיה. הרחובות הכל כך מגוונים בסוגים שונים של אנשים שלעיתים קרובות לא ניתן לזהות את המוצא שלהם כי הם קצת-סינים-קצת-שחורים-וקצת-מקסיקנים, בשילוב התנועה לשיער טבעי שהתוודעתי אליה ברמה הווירטואלית ועכשיו גם במציאות, יצרו תחושה של החופש להיות ולהראות איך שבא לי, כל בוקר מחדש.
אז לרוב פיזרתי את השיער, גם כשהיו 100% לחות. חשבתי לעצמי שאני צריכה לנצל את הרגעים הנדירים האלה, על אף שהצוואר שלי נטף זיעה גם מחוץ לסאבווי, שהוא סאונה מזוהמת ונפרדת מעל פני המדרכה.
התנועה הזו, שהכרתי דרך UBB (Urban Bush Babes) וכתבתי עליה כאן, קיבלה פנים ומראות שבירכו את פניי, ליטרלי. אנשים רנדומלים ברחוב טרחו לומר לי: I love your hair, רובם אמנם גברים אבל היו גם נשים- כולם שחורים. מעבר לכך, אנשים שחורים נהנו לתהות ביחס למוצאי ולחשוד שאני אתיופית. מרגע שהם ידעו שאני אתיופית, חשבתי שהם עוד שניה שולפים את השטיח האדום שהם שומרים בתיק בדיוק לרגעים כאלה. תמיד כשטיילתי בעולם, אנשים שחורים התייחסו בכבוד רב למוצא שלי. הם התייחסו לאתיופיה ההיסטורית, אתיופיה ששמרה על עצמאותה והפכה במרוצת השנים לסמל להתנגדות לעמים הכבושים. התגובה שלהם הייתה כאילו הם פגשו הרגע לא פחות ולא יותר מאת מלכת שבא האגדית. זו הייתה סתירה מצלצלת לחוויה הקיומית שלי בישראל.